Berakhot 29a · Talmud

וְהִשְׁקִיף בָּהּ שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ שָׁעוֹת, וְלֹא הֶעֱלוּהוּ. אַמַּאי לֹא הֶעֱלוּהוּ? וְהָאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: טָעָה בְּכָל הַבְּרָכוֹת כֻּלָּן — אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ, בְּבִרְכַּת הַמִּינִים — מַעֲלִין אוֹתוֹ. חָיְישִׁינַן שֶׁמָּא מִין הוּא? שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן דְּאִיהוּ תַּקְּנַהּ. וְנֵיחוּשׁ דִּלְמָא הֲדַר בֵּיהּ. אָמַר אַבָּיֵי: גְּמִירִי, טָבָא לָא הָוֵי בִּישָׁא. וְלָא?! וְהָכְתִיב: ״וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל״. הָהוּא רָשָׁע מֵעִיקָּרוֹ, אֲבָל צַדִּיק מֵעִיקָּרוֹ — לָא. וְלָא?! וְהָא תְּנַן: אַל תַּאֲמִין בְּעַצְמְךָ עַד יוֹם מוֹתְךָ, שֶׁהֲרֵי יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל שִׁמֵּשׁ בִּכְהוּנָּה גְּדוֹלָה שְׁמֹנִים שָׁנָה וּלְבַסּוֹף נַעֲשָׂה צָדוֹקִי. אָמַר אַבָּיֵי: הוּא יַנַּאי, הוּא יוֹחָנָן. רָבָא אָמַר: יַנַּאי לְחוּד וְיוֹחָנָן לְחוּד, יַנַּאי — רָשָׁע מֵעִיקָּרוֹ, וְיוֹחָנָן — צַדִּיק מֵעִיקָּרוֹ. הַנִּיחָא לְאַבָּיֵי, אֶלָּא לְרָבָא קַשְׁיָא. אָמַר לָךְ רָבָא: צַדִּיק מֵעִיקָּרוֹ נָמֵי דִּלְמָא הָדַר בֵּיהּ. אִי הָכִי, אַמַּאי לָא אַסְּקוּהוּ? שָׁאנֵי שְׁמוּאֵל הַקָּטָן דְּאַתְחֵיל בַּהּ. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לֹא שָׁנוּ, אֶלָּא שֶׁלֹּא הִתְחִיל בָּהּ, אֲבָל הִתְחִיל בָּהּ — גּוֹמְרָהּ. הָנֵי שֶׁבַע דְּשַׁבְּתָא כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי חֲלַפְתָּא בֶּן שָׁאוּל: כְּנֶגֶד שִׁבְעָה ״קוֹלוֹת״ שֶׁאָמַר דָּוִד עַל הַמַּיִם. הָנֵי תֵּשַׁע דְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי יִצְחָק דְּמִן קַרְטִיגְנִין: כְּנֶגֶד תִּשְׁעָה אַזְכָּרוֹת שֶׁאָמְרָה חַנָּה בִּתְפִלָּתָהּ, דְּאָמַר מָר: בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה נִפְקְדָה שָׂרָה רָחֵל וְחַנָּה. הָנֵי עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע דְּתַעֲנִיתָא כְּנֶגֶד מִי? אָמַר רַבִּי חֶלְבּוֹ: כְּנֶגֶד עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע ״רְנָנוֹת״ שֶׁאָמַר שְׁלֹמֹה בְּשָׁעָה שֶׁהִכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קׇדְשֵׁי הַקׇּדָשִׁים: אִי הָכִי, כׇּל יוֹמָא נָמֵי נֵמְרִינְהוּ! אֵימַת אַמְרִינְהוּ שְׁלֹמֹה — בְּיוֹמָא דְרַחֲמֵי, אֲנַן נָמֵי בְּיוֹמָא דְרַחֲמֵי אָמְרִינַן לְהוּ. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: מֵעֵין שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה. מַאי ״מֵעֵין שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה״? רַב אָמַר: מֵעֵין כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: ״הֲבִינֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ לָדַעַת דְּרָכֶיךָ, וּמוֹל אֶת לְבָבֵנוּ לְיִרְאָתֶךָ, וְתִסְלַח לָנוּ לִהְיוֹת גְּאוּלִים, וְרַחֲקֵנוּ מִמַּכְאוֹבֵינוּ, וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ, וּנְפוּצוֹתֵינוּ מֵאַרְבַּע תְּקַבֵּץ, וְהַתּוֹעִים עַל דַּעְתְּךָ יִשְׁפְּטוּ, וְעַל הָרְשָׁעִים תָּנִיף יָדֶיךָ, וְיִשְׂמְחוּ צַדִּיקִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וּבְתִקּוּן הֵיכָלֶךָ, וּבִצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ וּבַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ, טֶרֶם נִקְרָא אַתָּה תַעֲנֶה. בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. לָיֵיט עֲלַהּ אַבָּיֵי אַמַּאן דִּמְצַלֵּי ״הֲבִינֵנוּ״. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם ״הֲבִינֵנוּ״, חוּץ מִמּוֹצָאֵי שַׁבָּת וּמִמּוֹצָאֵי יָמִים טוֹבִים, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר הַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדָּעַת״. מַתְקִיף לַהּ רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: וְנֵימְרַהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ! מִי לָא תְּנַן רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אוֹמְרָהּ בְּרָכָה רְבִיעִית בִּפְנֵי עַצְמָהּ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: בַּהוֹדָאָה. אַטּוּ כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִי עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא, דְּהַשְׁתָּא נָמֵי נַעֲבֵיד?! כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מַאי טַעְמָא לָא עָבְדִינַן כְּרַבִּי עֲקִיבָא תַּמְנֵי סְרֵי תַּקּוּן, תְּשַׁסְרֵי לָא תַּקּוּן, הָכָא נָמֵי שֶׁבַע תַּקּוּן תַּמְנֵי לָא תַּקּוּן. מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא: וְנִכְלְלָה מִכְלָל: ״הֲבִינֵנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל״! קַשְׁיָא. אָמַר רַב בִּיבִי בַּר אַבָּיֵי: כׇּל הַשָּׁנָה כּוּלָּהּ מִתְפַּלֵּל אָדָם ״הֲבִינֵנוּ״, חוּץ מִימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁצָּרִיךְ לוֹמַר שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת ״הַשָּׁנִים״. מַתְקִיף לַהּ מָר זוּטְרָא: וְנִכְלְלָה מִכְלָל: ״וְדַשְּׁנֵנוּ בִּנְאוֹת אַרְצֶךָ, וְתֵן טַל וּמָטָר״! אָתֵי לְאִטְּרוֹדֵי. אִי הָכִי, הַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדָּעַת״, נָמֵי אָתֵי לְאִטְּרוֹדֵי! אָמְרִי: הָתָם כֵּיוָן דְּאָתְיָא בִּתְחִלַּת צְלוֹתָא — לָא מִטְּרִיד, הָכָא כֵּיוָן דְּאָתְיָא בְּאֶמְצַע צְלוֹתָא — מִטְּרִיד. מַתְקִיף לַהּ רַב אָשֵׁי: וְנֵימְרַהּ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״, דְּאָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַב אַסִּי: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּ״תְחִיַּית הַמֵּתִים״ — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּ"שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה". וְהַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדָּעַת״ — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס. טָעָה שָׁאנֵי. גּוּפָא, אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם אָמַר רַב אַסִּי: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּ״תְחִיַּית הַמֵּתִים״ — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת ״הַשָּׁנִים״ — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״. וְהַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדָּעַת״ — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס. מֵיתִיבִי: טָעָה וְלֹא הִזְכִּיר גְּבוּרוֹת גְּשָׁמִים בִּ״תְחִיַּית הַמֵּתִים״ — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ. שְׁאֵלָה בְּבִרְכַּת ״הַשָּׁנִים״ — מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, וְהַבְדָּלָה בְּ״חוֹנֵן הַדָּעַת״ — אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ, מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ עַל הַכּוֹס. לָא קַשְׁיָא, הָא בְּיָחִיד, הָא בְּצִבּוּר. בְּצִבּוּר מַאי טַעְמָא לָא — מִשּׁוּם דְּשַׁמְעַהּ מִשְּׁלִיחַ צִבּוּר, אִי הָכִי, הַאי ״מִפְּנֵי שֶׁיָּכוֹל לְאוֹמְרָהּ בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִילָּה״, ״מִפְּנֵי שֶׁשּׁוֹמֵעַ מִשְּׁלִיחַ צִיבּוּר״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא אִידֵּי וְאִידֵּי בְּיָחִיד, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִדְּכַר קוֹדֶם ״שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה״,

והשקיף – חשב לזכור אותה לשון סוכה כדמתרגמינן וישקף ואסתכי (בראשית יט): רשע מעיקרו – ושב מרשעתו פעמים שחוזר ונעשה רשע: הוא ינאי – ששנינו בקידושין (פ"ג דף סו.) שהרג חכמי ישראל: ינאי רשע מעיקרו – ונעשה צדיק וחזר לרשעתו: דאתחיל בה – התחיל לאומרה וטעה באמצעיתה: לא שנו – הא דאמר רב יהודה מעלין אותו: שבעה קולות – במזמור קול ה' על המים (תהילים כ״ט:ג׳): שאמרה חנה – בפרשת עלץ לבי (שמואל א ב): כ"ד רננות – בפרשת ויעמוד שלמה (מלכים א ח׳:כ״ב) רנה תפלה תחנה כלהון כ"ד איכא: ביומא דרחמי – שהוצרך לבקש רחמים שדבקו שערים זה בזה ולא היו מניחין להכניס ארון לבית קדשי הקדשים כדאמרי' במועד קטן (דף ט.): מעין כל ברכה – אומר בקוצר ומברך על כל אחת ואחת: הביננו – ואינו מברך אלא שומע תפלה בכל הברכות שבין שלש ראשונות לשלש אחרונות הביננו כנגד אתה חונן ומול את לבבנו כנגד השיבנו לסלוח לנו כנגד סלח לנו להיות גאולים כנגד גאולה וכן כולם: בנאות ארצך – לשון נוה כמו בנאות דשא ירביצני (תהילים כ״ג:ב׳) והוא כנגד ברכת השנים: והתועים על דעתך – העוברים על דבריך: ישפטו – כנגד צדקה ומשפט. לשון אחר והתועים במשפט על דעתך ישפטו השיבם ללמדם לשפוט כדבריך וכן עיקר נראה לי וכן בה"ג: לייט עלה אביי – לפי שמדלג הברכות וכוללן בברכה אחת: כל השנה מי עבדינן כר' עקיבא – כלומר כשאנו מתפללין י"ח שלמות מי עבדינן כר' עקיבא לומר ברכה רביעית בפני עצמה דהשתא כשמתפללין הביננו נעביד כותיה: שבע תקון – שלש ראשונות ושלש אחרונות והביננו: ונכללה – להבדלה: מכלל – בתוך הביננו כדרך שהוא כוללה בחונן הדעת ויאמר הביננו ה' אלהינו המבדיל בין קדש לחול לדעת דרכיך: לאטרודי – לטעות: בתחלת – התפלה יכול אדם לכוין דעתו יותר מן האמצע: גבורות גשמים – הזכרה בעלמא היא לפיכך מחזירין אותו שאינה תפלה שיכול לאומרה בשומע תפלה: ביחיד – מחזירין אותו: בצבור – יחיד המתפלל עם הצבור: דאדכר קודם ש"ת – אין מחזירין אותו שיכול לאומרה בשומע תפלה:

לייט עלה אביי אמאן דמצלי הביננו - והכי קי"ל ויש ספרים דמסיק ה"מ במתא אבל בדרך שרי כדמשמע במכילתין גבי רבי יוסי וכו': ונכללה בהביננו - והא דאמרינן בפ"ק דנדה (דף ח:) כל השנה כולה מתפלל אדם י"ח חוץ ממוצאי יה"כ מפני טורח צבור מפני התענית וי"א שמתפללים י"ח שלימות מפני שצ"ל הבדלה בחונן הדעת ותימה אמאי לא פריך ונכללה בהביננו וי"ל דלא דמי דהתם כל השנה כולה מתפלל י"ח ואין לנו להקשות ונכללה מכלל כדי לשנות המנהג של כל השנה אבל הכא שכל השנה מתפלל הביננו פריך שפיר למה לי לשנות המנהג בשביל אתה חוננתנו ונכללה בהביננו: מפני שיכול לאומרה בשו"ת - כדאמר [לקמן (ברכות לא.)] (עו"ג דף ח) שואל אדם צרכיו בשו"ת ודוקא צרכיו כגון שיש לו חולה בתוך ביתו או שצריך שדהו מים דהוא מעין תפלה וכן שאלה אבל הזכרה והבדלה ושאר שבחים אסור שאינה מעין שו"ת ונראה שכל האומר ברוך אתה ה' שו"ת אחר שסיים דברי תחנונים מיושב מגונה כדאמרי' (מגילה דף יח.) מכאן ואילך אסור לספר בשבחו של מקום כלומר להוסיף ברכות על אלו ואפילו אם בא להתפלל שמנה עשרה עוד פעם אחרת אסור שנראה כמוסיף על הברכות והא דאמר לעיל (ברכות דף כא.) ולואי שיתפלל אדם כל היום היינו דוקא ספק התפלל אבל ודאי אוקמינן לעיל שפוסק אפי' באמצע ברכה כשמואל בפרק מי שמתו (שה) ומה ששליח צבור שונה בהן היינו להוציא רבים ידי חובתן ומה שמתפלל בלחש היינו כדי להסדיר תפלתו כדמוקמינן בפרק בתרא דר"ה (דף לד:):

ברכות כט.

Navigate the library