Berakhot 30a · Talmud

לִישַׁתֵּף אִינָשׁ נַפְשֵׁיהּ בַּהֲדֵי צִבּוּרָא. הֵיכִי נֵימָא? — ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ ה׳ אֱלֹהֵינוּ שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם״ וְכוּ׳. אִימַּת מְצַלֵּי? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: מִשָּׁעָה שֶׁמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַב חִסְדָּא: עַד פַּרְסָה. וְהֵיכִי מְצַלֵּי לַהּ? רַב חִסְדָּא אָמַר: מְעוּמָּד. רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: אֲפִילּוּ מְהַלֵּךְ. רַב חִסְדָּא וְרַב שֵׁשֶׁת הֲווֹ קָאָזְלִי בְּאוֹרְחָא, קָם רַב חִסְדָּא וְקָא מְצַלֵּי. אָמַר לֵיהּ רַב שֵׁשֶׁת לְשַׁמָּעֵיהּ: מַאי קָא עָבֵיד רַב חִסְדָּא? אָמַר לֵיהּ קָאֵי וּמְצַלֵּי. אָמַר לֵיהּ: אוֹקְמַן נָמֵי לְדִידִי וַאֲצַלֵּי, ״מֵהֱיוֹת טוֹב אַל תִּקָּרֵא רַע״. מַאי אִיכָּא בֵּין ״הֲבִינֵנוּ״ לִתְפִלָּה קְצָרָה? ״הֲבִינֵנוּ״ בָּעֵי לְצַלּוֹיֵי שָׁלֹשׁ קַמָּיָיתָא וְשָׁלֹשׁ בָּתְרָיָיתָא, וְכִי מָטֵי לְבֵיתֵיהּ לָא בָּעֵי לְמֶהְדַּר לְצַלּוֹיֵי, בִּתְפִלָּה קְצָרָה, לָא בָּעֵי לְצַלּוֹיֵי לָא שָׁלֹשׁ קַמָּיָיתָא וְלָא שָׁלֹשׁ בָּתְרָיָיתָא, וְכִי מָטֵי לְבֵיתֵיהּ בָּעֵי לְמֶהְדַּר לְצַלּוֹיֵי. וְהִלְכְתָא: ״הֲבִינֵנוּ״, מְעוּמָּד, תְּפִלָּה קְצָרָה, בֵּין מְעוּמָּד בֵּין מְהַלֵּךְ. הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה רוֹכֵב עַל הַחֲמוֹר וְהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלָּה, אִם יֵשׁ לוֹ מִי שֶׁיֹּאחַז אֶת חֲמוֹרוֹ — יֵרֵד לְמַטָּה וְיִתְפַּלֵּל, וְאִם לָאו — יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל. רַבִּי אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ יֵשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְיִתְפַּלֵּל, לְפִי שֶׁאֵין דַּעְתּוֹ מְיוּשֶּׁבֶת עָלָיו. אָמַר רָבָא, וְאִיתֵּימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הֲלָכָה כְּרַבִּי. תָּנוּ רַבָּנַן: סוֹמֵא וּמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְכַוֵּין אֶת הָרוּחוֹת — יְכַוֵּין לִבּוֹ כְּנֶגֶד אָבִיו שֶׁבַּשָּׁמַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳״. הָיָה עוֹמֵד בְּחוּץ לָאָרֶץ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם״. הָיָה עוֹמֵד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד יְרוּשָׁלַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל ה׳ דֶּרֶךְ הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ״. הָיָה עוֹמֵד בִּירוּשָׁלַיִם — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה״. הָיָה עוֹמֵד בְּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים — יְכַוֵּין אֶת לִבּוֹ כְּנֶגֶד בֵּית הַכַּפּוֹרֶת. הָיָה עוֹמֵד אֲחוֹרֵי בֵּית הַכַּפּוֹרֶת — יִרְאֶה עַצְמוֹ כְּאִילּוּ לִפְנֵי הַכַּפּוֹרֶת. נִמְצָא עוֹמֵד בַּמִּזְרָח מַחֲזִיר פָּנָיו לַמַּעֲרָב. בַּמַּעֲרָב מַחֲזִיר פָּנָיו לַמִּזְרָח. בַּדָּרוֹם — מַחֲזִיר פָּנָיו לַצָּפוֹן. בַּצָּפוֹן — מַחֲזִיר פָּנָיו לַדָּרוֹם. נִמְצְאוּ כׇּל יִשְׂרָאֵל מְכַוְּונִין אֶת לִבָּם לְמָקוֹם אֶחָד. אָמַר רַבִּי אָבִין, וְאִיתֵּימָא רַבִּי אֲבִינָא: מַאי קְרָאָה — ״כְּמִגְדַּל דָּוִיד צַוָּארֵךְ בָּנוּי לְתַלְפִּיּוֹת״ — תֵּל שֶׁכָּל פִּיּוֹת פּוֹנִים בּוֹ. אֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי, כִּי הֲווֹ בָּעוּ לְמִיפַּק לְאוֹרְחָא, הֲווֹ מְקַדְּמִי וּמְצַלִּי, וְכִי הֲוָה מָטֵי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע קָרוּ. כְּמַאן — כִּי הַאי תַּנָּא. דְּתַנְיָא: הִשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, מְבִיאִין לוֹ שׁוֹפָר וְתוֹקֵעַ, לוּלָב וּמְנַעְנֵעַ, מְגִילָּה וְקוֹרֵא בָּהּ, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — קוֹרֵא. הִשְׁכִּים לֵישֵׁב בַּקָּרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה — מִתְפַּלֵּל, וּכְשֶׁיַּגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע — קוֹרֵא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע וּמִתְפַּלֵּל, כְּדֵי שֶׁיִּסְמוֹךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר תְּפִלָּה מְעוּמָּד עָדִיף, וּמָר סָבַר מִסְמָךְ גְּאוּלָּה לִתְפִלָּה עָדִיף. מָרִימָר וּמָר זוּטְרָא הֲווֹ מְכַנְּפִי בֵּי עַשְׂרָה בְּשַׁבְּתָא דְרִגְלָא וּמְצַלּוּ, וַהֲדַר נָפְקִי לְפִרְקָא. רַב אָשֵׁי מְצַלֵּי בַּהֲדֵי צִבּוּרָא בְּיָחִיד, מְיוּשָּׁב. כִּי הֲוָה אָתֵי לְבֵיתֵיהּ, הָדַר וּמְצַלֵּי מְעוּמָּד. אָמְרִי לֵיהּ רַבָּנַן: וְלַעֲבֵיד מָר כְּמָרִימָר וּמָר זוּטְרָא! אֲמַר לְהוּ: טְרִיחָא לִי מִלְּתָא. וְלַעֲבֵיד מָר כַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי! אֲמַר לְהוּ: לָא חֲזֵינָא לְהוּ לְרַבָּנַן קַשִּׁישֵׁי מִינַּן דְּעָבְדִי הָכִי. מַתְנִי׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: אֵין תְּפִלַּת הַמּוּסָפִין אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּחֶבֶר עִיר וְשֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ: כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ שָׁם חֶבֶר עִיר — יָחִיד פָּטוּר מִתְּפִלַּת הַמּוּסָפִין. גְּמָ׳ רַבִּי יְהוּדָה הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יָחִיד שֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר, תַּנָּא קַמָּא סָבַר פָּטוּר. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר חַיָּיב. אָמַר רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא אָמַר רַב חִיָּיא בַּר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה. אָמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין: שַׁפִּיר קָאָמְרַתְּ, דְּאָמַר שְׁמוּאֵל: מִימַי לָא מְצַלֵּינָא צְלוֹתָא דְמוּסָפִין בְּיָחִיד

לישתף נפשיה – אל יתפלל תפלה קצרה בלשון יחיד אלא בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת: עד כמה – זמנה להתפלל: עד פרסה – אבל לא לאחר שהלך פרסה ובה"ג מפרש עד כמה יבקש לילך שיהא צריך להתפלל עד פרסה אפי' אין לו לילך אלא עד פרסה אבל דרך פחות מפרסה אין צריך להתפלל תפלה זו: רב ששת – מאור עינים הוה: מהיות טוב אל תקרא רע – הואיל ואני יכול להתפלל מעומד שהרי חבורתי עומדת לא אקרא רע להתפלל מהלך ואע"פ שמותר: וכי מטי לביתיה בעי מהדר לצלויי – שהרי לא התפלל כלום מתפלת י"ח: שאין דעתו מיושבת עליו – שקשה עליו עכוב הדרך: לכוין את הרוחות – לצד ארץ ישראל כדבעינן למימר תל שהכל פונים בו: אחורי בית הכפורת – במערב העזרה היו י"א אמה חצר מכותל בית קדשי הקדשים לכותל מערבי של עזרה והעומד שם מחזיר פניו לבית הכפורת למזרח: הוו מקדמי – קודם היום: בקרון ובספינה – איכא בעתותא דמיא: קורא ק"ש – ימתין עד שיגיע זמן ק"ש ויקראנה ואח"כ יתפלל: תפלה מעומד עדיף – שיכול לכוין את לבו לפיכך היו מקדימין להתפלל מעומד בביתם שלא יצטרכו להתפלל בדרך במהלך: בשבתא דרגלא – שלפני פסח ועצרת וסוכות ומרימר בעירו ומר זוטרא בעירו היו הדרשנים ושחרית היו העם הולכים לבית המדרש וכשמגיע זמן ק"ש קורין והדרשן דורש והעם נשמטים ומתפללים איש איש לבדו ולכך הם היו מאספין להם י' שחרית קודם שילכו לבית המדרש וקורין ק"ש ומתפללים בסמיכת גאולה לתפלה והדר נפקי לפרקא ודרשי: ומצלי בהדי צבורא ל"ג: רב אשי – היה ראש ישיבה במתא מחסיא ודורש והוא לא היה מתפלל קודם בית המדרש אלא כשמגיע זמן ק"ש לוחש הרבה יחד למתורגמן העומד לפניו ובעוד שהמתורגמן משמיע לרבים הוא קורא את שמע וסומך גאולה לתפלה ומתפלל מיושב שלא היה רוצה לצאת שלא להטריח את הצבור לקום מפניו: בהדי צבורא – בשעה שהצבור נשמטין ומתפללין אי נמי בהדי צבורא כמו שהוא יושב בתוך הצבור כלומר שאינו יוצא וכי הוה אתי לביתי' חוזר ומתפלל מעומד לכוין את לבו: טריחא לי מילתא – לאחר בית המדרש עד שאתפלל: ולעביד מר כאבוה דשמואל ולוי – שמתפללין קודם היום בביתם מעומד ולא תצטרך לב' תפלות ומשום מסמך גאולה לתפלה כיון דמצלו קודם ק"ש לא קפדי: לא חזינן להו לרבנן קשישי מינן דעבדי הכי – שיקדימו תפלה לקריאת שמע הלכך כיון דממתין מתפלה עד זמן ק"ש מצוה לסמוך תפלה אחר גאולה לפיכך מתפלל מיושב במקומו ולפי שאין דעתו מיושבת עליו כ"כ צריך לחזור ולהתפלל בביתו: מתני' אין תפלת המוספין אלא בחבר עיר – לא תקנוה אלא בצבור. חבר עיר חבורת העיר אבל לא ליחיד: משמו – של ראב"ע: כל מקום כו' – ובגמ' פריך היינו ת"ק אליבא דראב"ע: גמ' יחיד שלא בחבר עיר – יחיד הדר בעיר שאין שם עשרה לת"ק אליבא דרבי אלעזר דאמר לא תקנוה אלא בעשרה יחיד זה פטור ולרבי יהודה אין יחיד פטור אלא במקום עשרה ששליח צבור פוטרו:

והיכי מצלי לה - אתפלת הדרך קאי ורב ששת אמר אפי' מהלך וקי"ל כרב ששת ומיהו בתוספ' פסק ה"ר יוסף כרב חסדא וכן רב אלפס פי' דרב חסדא עדיפא ליה טפי: מאי איכא בין הביננו לתפלה קצרה - תימה לימא דאיכא בינייהו דתפלה קצרה אינו מתפלל אלא במקום סכנה והביננו מתפלל אפילו שלא במקום סכנה וי"ל דהכי קא בעי מאי בינייהו כל א' במקומו תפלה קצרה במקום סכנה והביננו שלא במקום סכנה: הלכה כרבי - שלא ירד למטה ואפי' שלא במקום סכנה ואפילו במהלך מתפלל ואינו צריך להחזיר פניו כנגד ירושלים: היה עומד בח"ל יכוין כנגד ארץ ישראל - ול"ג לבו דאפניו קאי כדקתני סיפא היה עומד במזרח מחזיר פניו למערב: לתלפיות תל שכל פיות פונים בו - וכהך שמעתתא קי"ל וכן מסקינן בלא יחפור (ב"ב כה:) דקאמר אתון דקיימיתון לצפונא דא"י אדרימו ולא כהני אמוראי דלעיל (שם) דפליגי אי השכינה במזרח או במערב עכשיו אנו במערבה של א"י על כן אנו פונין למזרח: אבוה דשמואל ולוי הוו מקדמי ומצלו - פירש רש"י קודם עמוד השחר ולא נראה דאם כן לא היו יוצאין בו כלל דעדיין אינו יום לכך נראה כפי' ר"ח דמשעלה עמוד השחר קאמר והוו מקדמי קודם הנץ החמה קאמר ועדיין אינו עיקר זמן תפלה: מסמך גאולה לתפלה עדיף - מלהתפלל מעומד והכי פסקי בה"ג הלכה כר"ש בן אלעזר ומשמע די"ח ברכות מותר להתפלל בדרך במהלך ואין צריך לעמוד וא"ת ומ"ש מהביננו דמסקינן לעיל דמעומד דוקא וי"ל דשאני הביננו שהיא קצרה ואין כאן בטול דרך כ"כ כמו בי"ח ברכות ועוד פירש הר"ם דהכא כי הדר לביתיה מצלי מעומד כדאמרינן בסמוך רב אשי מצלי בהדי צבורא ביחיד מיושב כדי לקרות ק"ש בשעתה וכי הדר לביתי' מצלי מעומד ור"ח פסק כאבוה דשמואל ולוי ומיהו מדקאמר רב אשי לא חזינן לרבנן קשישי דקא עבדי הכי משמע דאין הלכה כמותם:

ברכות ל.

Navigate the library