Berakhot 43a · Talmud

אַהְדַּר קִרְעֵיהּ לַאֲחוֹרֵיהּ, וּקְרַע קְרִיעָה אַחֲרִינָא. אֲמַר: נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב, וּבִרְכַּת מְזוֹנָא לָא גָּמְרִינַן. עַד דַּאֲתָא הָהוּא סָבָא, רְמָא לְהוּ מַתְנִיתִין אַבָּרַיְיתָא, וְשַׁנִּי לְהוּ: כֵּיוָן דְּאָמְרִי ״נֵיזִיל וְנֵיכוֹל לַחְמָא בְּדוּךְ פְּלָן״ — כְּהֵסַבּוּ דָּמֵי. הֵסַבּוּ, אֶחָד מְבָרֵךְ. אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת דְּבָעֵי הֲסִבָּה, אֲבָל יַיִן לָא בָּעֵי הֲסִבָּה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ יַיִן נָמֵי בָּעֵי הֲסִבָּה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת — דְּמַהְנְיָא לֵיהּ הֲסִבָּה. אֲבָל יַיִן — לָא מַהְנְיָא לֵיהּ הֲסִבָּה. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ יַיִן נָמֵי מַהְנְיָא לֵיהּ הֲסִבָּה. מֵיתִיבִי: כֵּיצַד סֵדֶר הֲסִבָּה? — אוֹרְחִין נִכְנָסִין וְיוֹשְׁבִין עַל גַּבֵּי סַפְסָלִין וְעַל גַּבֵּי קָתֶדְרָאוֹת עַד שֶׁיִּכָּנְסוּ כּוּלָּם. הֵבִיאוּ לָהֶם מַיִם — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת. בָּא לָהֶם יַיִן — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. עָלוּ וְהֵסַבּוּ וּבָא לָהֶם מַיִם, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד נָטַל יָדוֹ אַחַת, חוֹזֵר וְנוֹטֵל שְׁתֵּי יָדָיו. בָּא לָהֶם יַיִן — אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד בֵּרַךְ לְעַצְמוֹ, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם. לְהַאֵיךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת דְּבָעֵי הֲסִבָּה, אֲבָל יַיִן לָא בָּעֵי הֲסִבָּה — קַשְׁיָא רֵישָׁא! שָׁאנֵי אוֹרְחִין דְּדַעְתַּיְיהוּ לְמִיעְקַר. וּלְהַאֵיךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר רַב לֹא שָׁנוּ אֶלָּא פַּת, דְּמַהְנְיָא לֵיהּ הֲסִבָּה, אֲבָל יַיִן לָא מַהְנְיָא לֵיהּ הֲסִבָּה — קַשְׁיָא סֵיפָא! שָׁאנֵי הָתָם, דְּמִגּוֹ דְּקָא מַהְנְיָא לֵיהּ הֲסִבָּה לְפַת — מַהְנְיָא לֵיהּ הֲסִבָּה לְיַיִן. בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן. שָׁאֲלוּ אֶת בֶּן זוֹמָא: מִפְּנֵי מָה אָמְרוּ בָּא לָהֶם יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן — כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, לְאַחַר הַמָּזוֹן — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּם? אָמַר לָהֶם: הוֹאִיל וְאֵין בֵּית הַבְּלִיעָה פָּנוּי. וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמּוּגְמָר כּוּ׳. מִדְּקָתָנֵי ״וְהוּא אוֹמֵר עַל הַמּוּגְמָר״, מִכְלָל דְּאִיכָּא עֲדִיף מִינֵּיהּ, וְאַמַּאי! הוֹאִיל וְהוּא נָטַל יָדָיו תְּחִלָּה בָּאַחֲרוֹנָה. מְסַיַּיע לֵיהּ לְרַב, דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: הַנּוֹטֵל יָדָיו תְּחִלָּה בָּאַחֲרוֹנָה — הוּא מְזוּמָּן לַבְּרָכָה. רַב וְרַבִּי חִיָּיא הֲווֹ יָתְבִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי בִּסְעוֹדְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי לְרַב: קוּם מְשִׁי יְדָךְ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה מְרַתֵּת. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּיא: בַּר פַּחֲתֵי, עַיֵּין בְּבִרְכַּת מְזוֹנָא קָאָמַר לָךְ. אָמַר רַבִּי זֵירָא אָמַר רָבָא בַּר יִרְמְיָה: מֵאֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הָרֵיחַ — מִשֶּׁתַּעֲלֶה תִּמְרָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זֵירָא לְרָבָא בַּר יִרְמְיָה: וְהָא לָא אֲרַח? אֲמַר לֵיהּ: וּלְטַעְמָיךְ, ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״ דִּמְבָרֵךְ וְהָא לָא אֲכַל! אֶלָּא דַּעְתֵּיהּ לְמֵיכַל, הָכָא נָמֵי דַּעְתֵּיהּ לְאוֹרוֹחֵי. אָמַר רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּאַבָּא בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב, וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר זְעֵירִי: כׇּל הַמּוּגְמָרוֹת מְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים״ חוּץ מִמּוּשְׁק, שֶׁמִּין חַיָּה הוּא, שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו ״בּוֹרֵא מִינֵי בְּשָׂמִים״. מֵיתִיבִי: אֵין מְבָרְכִין ״בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים״ אֶלָּא עַל אֲפַרְסְמוֹן שֶׁל בֵּית רַבִּי, וְעַל אֲפַרְסְמוֹן שֶׁל בֵּית קֵיסָר, וְעַל הַהֲדַס שֶׁבְּכָל מָקוֹם! תְּיוּבְתָּא. אֲמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב יִצְחָק: הַאי מִשְׁחָא דַאֲפַרְסְמוֹן מַאי מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ? אָמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב יְהוּדָה: ״בּוֹרֵא שֶׁמֶן אַרְצֵנוּ״. אָמַר לֵיהּ: בַּר מִינֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה דַּחֲבִיבָא לֵיהּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לְכוּלֵּי עָלְמָא מַאי? אָמַר לֵיהּ: הָכִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: ״בּוֹרֵא שֶׁמֶן עָרֵב״. אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה: הַאי כְּשַׁרְתָּא מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ ״בּוֹרֵא עֲצֵי בְּשָׂמִים״, אֲבָל מִשְׁחָא כְּבִישָׁא — לָא. וְרַב כָּהֲנָא אָמַר: אֲפִילּוּ מִשְׁחָא כְּבִישָׁא, אֲבָל מִשְׁחָא טְחִינָא — לָא. נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי: אֲפִילּוּ מִשְׁחָא טְחִינָא.

אהדר קרעיה לאחוריה – קרע שקרע בהספד רבו החזיר החלוק לאחוריו ומה שלאחור לפנים כדי לקרוע קרע אחר להראות אבל עכשיו כיום המיתה על שהיו צריכים להוראה ואין יודעים להורות: רמי להו כו' – כדרמינן לעיל וע"כ מבעי ליה לאוקומי ברייתא בהכי וקתני אחד מברך לכולם דקביעות הוא: הביאו להם מים – כך היו רגילים: נוטל ידו אחת – לקבל בה כוס ששותה לפני המזון: עלו – על המטות והסבו: חוזר ונוטל ב' ידיו – שצריך לאכול בשתיהן: אע"פ שכל אחד ואחד ברך לעצמו – צריכין עוד ברכה שאין ברכה ראשונה פוטרתו שאין הראשון קרוי שלפני המזון שאינו במקום סעודה והאי בתרא הוא יין שלפני המזון: אחד מברך לכולן – דכיון דהסבו הוקבעו: קשיא רישא – דקתני כל אחד ואחד מברך לעצמו: שאני אורחין דדעתייהו למיעקר – סופן למיעקר ולעלות ולהסב במקום אחר שאין זה מקום המסיבה אלא כאן ישבו עד שיתכנסו כל הקרואים ודרך בעלי בתים עשירים היה לזמן לסעודתם אורחים עניים להכי קרי להו אורחים והא דאמר רב יין לא בעי הסבה אלא ישיבה בעלמא שלא בשעת סעודה קאמר או בשעת סעודה ובמקום סעודה: הואיל ואין בית הבליעה פנוי – ואין לב המסובין אל המברך אלא לבלוע: מכלל דאיכא עדיף מיניה – ואפ"ה כיון דאתחיל בחדא עביד לאידך: הנוטל ידיו תחלה – במים אחרונים הוא מזומן לבהמ"ז: חזייה – רבי חייא לרב: דהוה מרתת – שמא ראה ידי מלוכלכות או שמא הארכתי באכילה יותר מדאי: עיין בברכת מזונא קאמר לך – כאן נתן לך רשות לברך בהמ"ז שהנוטל ידיו תחלה הוא מברך: על הריח – של מוגמר: תמרתו – קיטור העשן שמתמר ועולה: הא לא ארח – לא הריח בו עדיין ולא נהנה: מברכין עליהן בורא עצי בשמים – ואע"פ שנשרף ואינו בעין אלא שהתימור עולה: חוץ ממושק – מושג"א בלע"ז: שהוא מן חיה – מן הרעי של חיה: מיתיבי אין מברכין בורא עצי בשמים אלא על אפרסמון – שהעץ עצמו בא לפנינו: של בית רבי ושל בית קיסר – נקט הני משום שאינו מצוי אלא בבית מלכים ובעלי גדולה: ועל ההדס שבכל מקום – וה"ה לכל הדומה להם שהעץ עצמו מריח בלא שרפה אלא דהדס שכיח ודברו חכמים בהווה בכל מקום ומוגמר לא מברכינן אלא בורא מיני בשמים: משחא דאפרסמא מאי מברכין – על ריחו: שמן ארצנו – שהיה גדל ביריחו ועל שם הריח היתה נקראת יריחו והוא פנג האמור בספר יחזקאל (כ"ז) יהודה וא"י המה רוכליך בחיטי מנית ופנג כך ראיתי בספר יוסף בן גוריון: בר מיניה דרב יהודה – אל תביא לי ראיה מדבריו בזו: כשרתא – קושט: משחא כבישא – שמן שבו טמון הקושט והשמן מריח מן הבושם שבתוכו: משחא טחינא – שטחנו בו כשרתא: לא – הואיל ואין נראה לעינינו אלא השמן:

כל אחד נוטל ידו אחת - מפני כבוד הברכה ולא דמי לנוטל ידיו לפירות דהוי מגסי הרוח כיון שאינו נוטל שתי ידיו: בא להם יין וכו' - אע"ג דיין שלפני המזון פוטר יין שלאחר המזון כ"ש זה שלפניו הוא שאני הכא כיון שעלו להסב הוי שנוי מקום וצריך לברך: הואיל ואין בית הבליעה פנוי - וי"מ כשאומר סברי מורי והם מניחין לאכול כדי לשמוע הברכה ולענות אמן שיהיו פטורים וכן משמע בירושלמי גבי הך ברייתא ה"מ באורחין אבל בבעל הבית פטור מפני שהכל פונים אצל בעל הבית תני רבי חייא אף בעל הבית בתוך ביתו ואין נראה לרבינו אלחנן דכיון שתקנו חכמים שיברך כל אחד לעצמו אינו יוצא כלל בברכת חבירו וגם שלא תחלוק בין פנוי לשאינו פנוי דאתי למטעי והטוב והמטיב יש מפרש שפוטר לאחרים לכולי עלמא דהכי משמע הטוב לעצמו והמטיב לאחריני שהם שותים ממנו ורבינו יחיאל היה אומר דלא היא דשייך נמי אין בית הבליעה פנוי ולא פליג בין הטוב ובין ברכת היין דמשום האי טעמא הטוב לדידיה ומטיב לאחריני אינו פוטר אחרים דהא המטיב שייך אפי' שלא בפני המטיבין לו כדאמרי' לקמן בפרק הרואה (ברכות דף נט:) אמרו לו ילדה אשתך זכר אומר ברוך הטוב והמטיב הטוב לדידיה והמטיב לאשתו אע"ג דאין אשתו אצלו אבל צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובין ושמא י"ל מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא ולכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם: כל המוגמרות מברכין עליהן בורא עצי בשמים - אע"פ שנשרפו ואין עצי בשמים בעין: ועל ההדס שבכל מקום - בעל הלכות גדולות לא גריס תיובתא ומשני תנא הדס וכל דדמי ליה כלומר שעיקרו לריח לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עיקרן לריח אלא לאכול ומי שהולך בבית שיש שם בשמים ויש שם מיני בשמים שמריח בהן ומספקא ליה אי ממין עץ אי ממין אדמה הוא יש מפרשים שמברך שהכל נהיה בדברו דעל כולן אם ברך שהכל יצא והרב רבינו משה מקוצי היה אומר שיברך בורא מיני בשמים: משחא כבישא - פי' ר"ח שמענו מרבותינו שכובשין שומשמין וורד ועצי בשמים זמן מרובה וקולטין השומשמין ריח של בשמים וסוחטים וטוחנים אותם ויש בו ריח של בשמים ומשחא טחינא קרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח:

ברכות מג.

Navigate the library