ברכותמב.
טוען את הדף…
דְּגוֹרֵם בְּרָכָה לְעַצְמוֹ. רַב הוּנָא אֲכַל תְּלֵיסַר רִיפְתֵי בְּנֵי תְּלָתָא תְּלָתָא בְּקַבָּא וְלָא בָּרֵיךְ. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן: עָדֵי כַּפְנָא! אֶלָּא כֹּל שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו סְעוּדָה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ. רַב יְהוּדָה הֲוָה עָסֵיק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב יְהוּדָה בַּר חֲבִיבָא. אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין. כִּי אֲתָא, שַׁמְעִינְהוּ דְּקָא מְבָרְכִי ״הַמּוֹצִיא״. אָמַר לְהוּ: מַאי ״צִיצִי״ דְּקָא שָׁמַעְנָא? דִּילְמָא ״הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ״ קָא מְבָרְכִיתוּ? אָמְרִי לֵיהּ: אִין. דְּתַנְיָא, רַבִּי מוּנָא אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי יְהוּדָה: פַּת הַבָּאָה בְּכִסָנִין מְבָרְכִין עָלֶיהָ ״הַמּוֹצִיא״, וְאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא. אָמַר לְהוּ: אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי מוּנָא אִתְּמַר. אָמְרִי לֵיהּ: וְהָא מָר הוּא דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל לַחְמָנִיּוֹת מְעָרְבִין בָּהֶן, וּמְבָרְכִין עֲלֵיהֶן ״הַמּוֹצִיא״? שָׁאנֵי הָתָם דְּקָבַע סְעוֹדְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ, אֲבָל הֵיכָא דְּלָא קָבַע סְעוֹדְתֵּיהּ עֲלַיְיהוּ — לָא. רַב פָּפָּא אִיקְּלַע לְבֵי רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן. בָּתַר דְּגָמְרִי סְעוֹדְתַּיְיהוּ אַיְיתוֹ לְקַמַּיְיהוּ מִידֵּי לְמֵיכַל שָׁקֵל רַב פָּפָּא וְקָא אָכֵיל. אָמְרִי לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר גָּמַר אָסוּר מִלֶּאֱכוֹל? אָמַר לְהוּ: ״סִלֵּק״ אִתְּמַר. רָבָא וְרַבִּי זֵירָא אִיקְּלַעוּ לְבֵי רֵישׁ גָּלוּתָא. לְבָתַר דְּסַלִּיקוּ תַּכָּא מִקַּמַּיְיהוּ שַׁדַּרוּ לְהוּ רִיסְתָּנָא מִבֵּי רֵישׁ גָּלוּתָא. רָבָא אָכֵיל וְרַבִּי זֵירָא לָא אָכֵיל. אֲמַר לֵיהּ: לָא סָבַר לַהּ מָר סִלֵּק אָסוּר מִלֶּאֱכוֹל? אֲמַר לֵיהּ: אֲנַן אַתַּכָּא דְּרֵישׁ גָּלוּתָא סָמְכִינַן. אָמַר רַב: הָרָגִיל בְּשֶׁמֶן — שֶׁמֶן מְעַכְּבוֹ. אָמַר רַב אָשֵׁי: כִּי הָוֵינַן בֵּי רַב כָּהֲנָא, אָמַר לַן: כְּגוֹן אֲנַן דִּרְגִילִינַן בְּמִשְׁחָא — מִשְׁחָא מְעַכְּבָא לַן. וְלֵית הִלְכְתָא כְּכׇל הָנֵי שְׁמַעְתָּתָא, אֶלָּא כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: שָׁלֹשׁ תְּכִיפוֹת הֵן: תֵּכֶף לִסְמִיכָה שְׁחִיטָה, תֵּכֶף לִגְאוּלָּה תְּפִלָּה, תֵּכֶף לִנְטִילַת יָדַיִם בְּרָכָה. אָמַר אַבָּיֵי, אַף אָנוּ נֹאמַר: תֵּכֶף לְתַלְמִידֵי חֲכָמִים בְּרָכָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבָרְכֵנִי ה׳ בִּגְלָלֶךָ״. אִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְבָרֶךְ ה׳ אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף״. מַתְנִי׳ בֵּרַךְ עַל הַיַּיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַיַּיִן שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת שֶׁלְּאַחַר הַמָּזוֹן. בֵּרַךְ עַל הַפַּת — פָּטַר אֶת הַפַּרְפֶּרֶת. עַל הַפַּרְפֶּרֶת — לֹא פָּטַר אֶת הַפַּת. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: אַף לֹא מַעֲשֵׂה קְדֵרָה. הָיוּ יוֹשְׁבִין — כׇּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. הֵסַבּוּ — אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּן.דגורם ברכה לעצמו – בכמה מקומות הוא בא ומברכין עליו ואע"פ שלא היו צריכים לשתייתו: רב הונא אכל תליסר ריפתי – מפת הבאה בכסנין ולא בירך אחריו: אמר רב נחמן עדי כפנא גרסי': עדי – אלו. כלומר אלו לרעבון נאכלו ואכילה מרובה כזו לא נפטרת מברכה אלא כל שאחרים קובעין אכילתן בכך טעון בהמ"ז כך פירש רב האי ורבותינו פירשו תליסר ריפתי מפת שלנו ולא בירך אחריו משום דלא שבע וקרא כתיב (דברים ח׳:י׳) ואכלת ושבעת וברכת וכך פירש רב יהודאי בה"ג ואינו נ"ל דלית ליה לרב הונא והם החמירו על עצמן עד כזית ועד כביצה (לעיל ברכות דף כ:) ודלא כר"מ ודלא כר' יהודה (לקמן ברכות דף מט:): לחמניות – אובליא"ש בלע"ז: אסור מלאכול – עד שיברך בהמ"ז ויחזור ויברך על הבא לפניו דכיון דגמר אסח דעתי' מברכה ראשונה ומסעודתיה: סלק אתמר – אם סלק הלחם וכל האוכל מעל השלחן ועדיין לא ברכו אסור לאכול: ריסתנא – אמנישטרשיו"ן: אתכא דריש גלותא סמכינן – ואין סילוקתנו סלוק שדעתנו אם ישא משאות מאת פניו אלינו נאכל: הרגיל בשמן – למשוח ידיו אחר אכילה: שמן מעכבו – לענין ברכה שאפילו גמר וסלק ולא משח ידיו עדיין סעודה קיימת ואוכל בלא ברכה: ולית הלכתא ככל הני שמעתתא – אין סיום סעודה תלוי לא בגמר ולא בסלוק ולא בשמן אלא במים אחרונים כ"ז שלא נטל מים אחרונים הוא מותר לאכול ומשנטל אסור לאכול: לנטילת ידים – דמים אחרונים בהמ"ז ולא יאכל כלום עד שיברך על מזונו: תכף לת״ח – המקריבו אליו ומארחובביתו: ברכה – בביתו: מתני' ברך על היין כו' – נוהגין היו להביא קודם אכילה כוס יין לשתות כדתניא לקמן (ברכות דף מג.) כיצד סדר הסבה כו' ומביאין לפניהם פרפראות להמשיך אכילה כגון פרגיות ודגים ואח"כ מביאין השלחן ולאחר גמר סעודה יושבים ושותים ואוכלים ומה הן אוכלים פרפראות כגון כיסני דמעלו ללבא ולחמניות והוא יין ופרפרת שלאחר המזון ושניהם קודם בהמ"ז: מעשה קדרה – חלקא טרגיס וטיסני: היו יושבים – בלא הסבת מטות שמוטים על צדיהן שמאלית על המטה ואוכלין ושותין בהסבה: כל אחד ואחד מברך לעצמו – דאין קבע סעודה בלא הסבה:לחמניות - פרש"י אובליא"ש ולא נהירא דא"כ אפילו לא קבע נמי לבריך המוציא שהרי הוא לחם גמור שהרי סופו עיסה ונראה לפרש דהיינו נילי"ש מיהו כי קבע סעודתיה עליה מברך עליו המוציא כמו בפורים מיהו רבינו שמשון פירש דאין לברך עליו המוציא דהוי כמו דייסא: סלק אתמר - משמע שדרכן היה לסלק השלחן קודם בהמ"ז ולכאורה קשה למנהג שלנו שאנו מקפידים שלא לסלק הלחם קודם ושמא בימיהם נמי לא היו מסלקין השלחן מקמי המברך כי אם מלפני שאר המסובין לפי שהיו להן שלחנות קטנים וכל אחד לפני עצמו אוכל על שלחנו אבל אנו שרגילים לאכול כולנו על שלחן אחד אין נאה לסלק השלחן עד לאחר ברכת המזון: רבי זירא לא אכל - תימה לפי מה שמפרשים העולם הב לן ונבריך אסור למשתי בלא ברכה שלפניו אמאי לא אכל לבריך עליה וליכול ושמא היה תבשיל שהיה בו פת והיה צריך ברכת המוציא ונט"י וטורח היה לעשות כל כך: אתכא דריש גלותא סמכינן - מי ששכח לאכול אפיקומן ואמר הב לן ונבריך אינו היסח הדעת דאנן אתכא דרחמנא סמכינן ואם שכח וברך ולא אכל אפיקומן א"צ לחזור דכל מצות לשם מצוה עשויות והא דאמרינן כי אמר הב לן ונבריך אסור למשתי וכן אסורים כולן היינו דוקא כי אמר בעל הבית אבל לא אורח (וכי אסורים כולן היינו כי אמר בעה"ב אבל בשביל אורח אינן נאסרין) ואף איהו גופא יכול לחזור ולאכול עם בעה"ב: אתכא דריש גלותא סמכינן – וכשרגיל לאכול מיני פירות ומביאין להם בזה אחר זה יש אומר שצריך לברך אכל חד וחד לפי שאינן יודעים אם יתן להם בעה"ב יותר ונראה שאין צריך לברך לפי שסומכין על שלחן בעה"ב והיינו דבי ריש גלותא: תכף לנטילת ידים ברכה – והלכך כיון שנטל ידיו באחרונה לאחר סעודה אסור לאכול עד שיברך והוא הדין אם אמר הב לן ונבריך אפי' בלא נטילה: ברך על הפת פטר את הפרפרת – נראה דמיירי בפרפרת שבתוך הסעודה דאי בפרפרת שלאחר הסעודה הא פסק רב פפא דברים הבאים לאחר סעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם ורש"י פירש פרפרת מיני דגים ופרגיות וקצת קשה א"כ מאי קמ"ל דברך על הפרפרת דלא פטר את הפת ונראה כפירוש ר"ח דפירש דפרפרת פת צנומה בקערה דלית בה תוריתא דנהמא דמברכין עליה בורא מיני מזונות והשתא ניחא דאצטריך לאשמעינן ברך על הפרפרת לא פטר את הפת אע"ג דהוא מין פת וכן משמע בגמרא דחשיב פרפרת מעשה קדרה ומעשה קדרה היינו חלקא טרגיס וטיסני כדאמרינן לעיל (ברכות לז.): הסבו אחד מברך לכלן - ואנו אין לנו הסבה אלא בפת בלבד ופת מהני אפי' בלא הסבה דדוקא לדידהו שהיו אוכלים בהסבה היו צריכים הסבה אלא ישיבה שלנו הוי קביעות לנו כהסבה דידהו שהם היו רגילים כל אחד להסב על מטתו ועל שלחנו אבל עכשיו כולנו אוכלים על שלחן אחד וכשאנו אוכלין יחד היינו קביעותינו והכא דקאמר היו יושבין וכו' בגמרא משמע דמיירי בין בברכת המוציא בין בברכת המזון בבהמ"ז כעובדא דתלמידי דרב בברכת המוציא מההיא דפליגי ביין אי בעי הסבה ומיהו בני אדם האוכלים בדרך והולכים ולא ישבו כל אחד מברך לעצמו וא"ת מאי שנא דבמוגמר אפילו לא הסבו אחד מברך לכולם בירושלמי פריך ומשני משום דבמוגמר כולם נהנים ביחד אבל אכילה ושתיה אינה באה אלא לזה אחר זה: