Beitzah 7a · Talmud

דְפָחֲיָא לְמַאן? יְהַבוּ לֵיהּ בֵּיעֵי דִשְׁחוּטָה. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: מִקָּח טָעוּת הוּא, וְהָדַר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי לַאֲכִילָה קָא בָּעֵי לְהוּ, וְהַאי דְּקָאָמַר דְּפָחֲיָא — מִשּׁוּם דִּצְרִיבָן, לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְמִיתְּבָא לֵיהּ בֵּינֵי בֵּינֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. הָהוּא דַּאֲמַר לְהוּ: בֵּיעֵי דְּדִכְרָא לְמַאן! בֵּיעֵי דְּדִכְרָא לְמַאן! יְהַבוּ לֵיהּ בֵּיעֵי דְּסָפְנָא מֵאַרְעָא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: מִקָּח טָעוּת הוּא, וַהֲדַר. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הַאי לַאֲכִילָה קָא בָּעֵי לְהוּ, וְהַאי דְּקָאָמַר דְּדִכְרָא — מִשּׁוּם דְּשַׁמִּינָן טְפֵי, לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ — לְמִיתְּבָא לֵיהּ בֵּינֵי בֵּינֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: מַאי עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה — עִם יְצִיאַת רוּבָּהּ נִגְמְרָה, וְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן. דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בֵּיצָה שֶׁיָּצְאָה רוּבָּהּ מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְחָזְרָה — מוּתֶּרֶת לְאׇכְלָה בְּיוֹם טוֹב. וְאִיכָּא דְּאָמַר: מַאי עִם יְצִיאָתָהּ נִגְמְרָה — עִם יְצִיאַת כּוּלָּהּ נִגְמְרָה. עִם יְצִיאַת כּוּלָּהּ — אִין, אֲבָל רוּבָּהּ — לָא. וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹחָנָן. גּוּפָא: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַתַּרְנְגוֹלֶת וּמָצָא בָּהּ בֵּיצִים גְּמוּרוֹת — מוּתָּרוֹת לְאָכְלָן בְּחָלָב. רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם הָיוּ מְעוֹרוֹת בְּגִידִין — אֲסוּרוֹת. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: הָאוֹכֵל מִנִּבְלַת עוֹף טָהוֹר, מִן הַשְּׁלָל שֶׁל בֵּיצִים, מִן הָעֲצָמוֹת, וּמִן הַגִּידִין, וּמִן הַבָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ מִן הַחַי — טָהוֹר. מִן הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁל בֵּיצִים, מִן הַקּוּרְקְבָן וּבְנֵי מֵעַיִין, אוֹ שֶׁהִמְחָה אֶת הַחֵלֶב וּגְמָעוֹ — טָמֵא. מַאן תַּנָּא מִן הַשְּׁלָל שֶׁל בֵּיצִים טָהוֹר? אָמַר רַב יוֹסֵף: דְּלָא כְּרַבִּי יַעֲקֹב. דְּאִי כְּרַבִּי יַעֲקֹב, הָאָמַר: אִם הָיוּ מְעוֹרוֹת בְּגִידִין — אֲסוּרוֹת! אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי? דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יַעֲקֹב הָתָם אֶלָּא לְעִנְיַן אִסּוּרָא, אֲבָל לְעִנְיַן טוּמְאָה — לָא. וְכִי תֵּימָא לְעִנְיַן טוּמְאָה נָמֵי נִגְזוֹר — אַפּוֹשֵׁי טוּמְאָה הוּא, וְאַפּוֹשֵׁי טוּמְאָה מִדְּרַבָּנַן לָא מַפְּשִׁינַן. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי: מַאן תַּנָּא מִן הָאֶשְׁכּוֹל שֶׁל בֵּיצִים טָמֵא? אָמַר רַב יוֹסֵף: רַבִּי יַעֲקֹב הִיא, דְּאָמַר: אִם הָיוּ מְעוֹרוֹת בְּגִידִין אֲסוּרוֹת. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִמַּאי דְּאֶשְׁכּוֹל, מֵהָנָךְ דְּתַלְיָא בְּאֶשְׁכּוֹל? דִּלְמָא אֶשְׁכּוֹל גּוּפֵיהּ. וְכִי תֵּימָא: אֶשְׁכּוֹל גּוּפֵיהּ מַאי לְמֵימְרָא! מִידֵּי דְּהָוֵה אַקּוּרְקְבָן וּבְנֵי מֵעַיִין, דְּאַף עַל גַּב דְּבָשָׂר נִינְהוּ, כֵּיוָן דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּלָא אָכְלִי — אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן, הָכָא נָמֵי: כֵּיוָן דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּלָא אָכְלִי — אִיצְטְרִיךְ לְאַשְׁמוֹעִינַן. תָּנוּ רַבָּנַן: כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם — נוֹלָד בַּיּוֹם. כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּלַּיְלָה — נוֹלָד בַּלַּיְלָה. כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה — נוֹלָד בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה. כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם נוֹלָד בַּיּוֹם — זוֹ תַּרְנְגוֹלֶת. כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּלַּיְלָה נוֹלָד בַּלַּיְלָה — זוֹ עֲטַלֵּף. כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה — אָדָם וְכׇל דְּדָמֵי לֵיהּ. אָמַר מָר: כֹּל שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בַּיּוֹם נוֹלָד בַּיּוֹם — זוֹ תַּרְנְגוֹלֶת. לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְכִדְרַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא. דְּאָמַר רַב מָרִי בְּרֵיהּ דְּרַב כָּהֲנָא: בָּדַק בְּקִנָּה שֶׁל תַּרְנְגוֹלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא מָצָא בָּהּ בֵּיצָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָהּ בֵּיצָה — מוּתֶּרֶת. וַהֲלֹא בָּדַק! אֵימַר לֹא בָּדַק יָפֶה יָפֶה. וַאֲפִילּוּ בָּדַק יָפֶה, אֵימַר: יָצְתָה רוּבָּהּ וְחָזְרָה הֲוַאי, וְכִדְרַבִּי יוֹחָנָן. אִינִי? וְהָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַב: בָּדַק בְּקִנָּה שֶׁל תַּרְנְגוֹלֶת מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְלֹא מָצָא בָּהּ בֵּיצָה, וּלְמָחָר הִשְׁכִּים וּמָצָא בָהּ בֵּיצָה — אֲסוּרָה! הָתָם בִּדְסָפְנָא מֵאַרְעָא. אִי הָכִי דְּרַב מָרִי נָמֵי אֵימָא מֵאַרְעָא סָפְנָא? בִּדְאִיכָּא זָכָר בַּהֲדַהּ. בִּדְאִיכָּא זָכָר נָמֵי, אֵימָא מֵאַרְעָא סָפְנָא! אָמַר רָבִינָא, גְּמִירִי: כֹּל הֵיכָא דְּאִיכָּא זָכָר — לָא סָפְנָא מֵאַרְעָא. וְעַד כַּמָּה? אָמַר רַב גַּמָּדָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כֹּל הֵיכָא

דפחיא - כמו דפעיא הנולדים מן התרנגולת חיה שפועה בלידתה: פשיטא - דמקח טעות הוא דהא בהדיא אמר ליה דפחיא: דצריבן - לשון מבושלות כל צרכן כמו צרבת (ויקרא יג) כויה שבשול: ונפקא מינה - בין מאן דבעי להו לאכילה בין מאן דבעי להו לאפרוחים: למיתבא ליה דביני ביני - להחזיר לו דמי מעלה שבין ביעי דפחיא לביעי דשחוטה ואי בעי להו לאכילה אין המקח בטל דהא בני אכילה נינהו אלא שאלו יפים מהם ויחזיר לו דמי מעליותן: קא משמע לן - רבי אמי דסתם מאן דבעי ביעא דפחיא לאפרוחים בעי להו ואין אלו שוין לו כלום: דדכרא - שילדתן תרנגולת מתרנגול ולא נתחממה מן הקרקע לקולטן בלא זכר: דספנא מארעא - מתחממת בקרקע ויולדת ביצים ואותן ביצים אין מגדלות אפרוחים: ספנא - קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול (דברים ל״ג:י״ט): עם יציאת רובה נגמרה - ולענין י"ט אתמר דאם יצתה רובה מערב י"ט וחזרה בתוך מעיה וילדתה בלילה מותרת דהויא ליה כאילו נולדה מאתמול: כדרבי יוחנן - דאמר לקמן הכי: ואי בעית אימא - רב לאפוקי מדר' יוחנן אתא ועם יציאתה דקאמר עם יציאת כולה ולמעוטי יציאת רובה: מעורות - מחוברות: נבלת עוף טהור - מטמאה האוכלה לטמא בגדים שהוא לבוש בשעת בליעתה ואין לה טומאת מגע ומשא ובמסכת נדה (דף נא.) ילפינן לה והאוכל אחד מן הדברים הללו ממנה: מן השלל של ביצים - כשהן כבושין ושלולין וקבועין בשדרה כלומר האוכל אותם ביצים בעודן מעורין בגידין: מן הגידין - וקסבר אין בגידין בנותן טעם: שלל - בשט"א כמו שלל של כובסין (שבת דף מח:): בשר שנתלש מן החי - לאו נבלה היא: מן האשכול - מבשר השדרה שהביצים אדוקים שם: שהמחה את החלב - התיך את השומן וגמעו טמא ובהעור והרוטב (חולין דף קכ.) פרכינן והא אכילה כתיבה ביה ואמר רבי שמעון בן לקיש הנפש לרבות את השותה והכא כתיב ונפש אשר תאכל נבלה ובנבלת עוף טהור מתוקם בת"כ: מאן תנא מן השלל של ביצים טהור - אלמא לאו בשר הוא דלא כר' יעקב: אלא לענין אסורא - דאע"ג דלאו בשר נינהו אסר לה מדרבנן הואיל וקרובים להיות בשר ואיכא למגזר משום בשר בחלב אבל לענין טומאה לא דלאו בשר נינהו דלטמו: וכי תימא לענין טומאה נגזור - דלטמו מדרבנן כי היכא דגזרינן לענין אסורא: אפושי טומאה הוא - דאיכא הפסד טהרות: ואפושי טומאה מדרבנן לא מפשינן - ואע"פ שגזרו בטומאות במקומות הרבה ליכא למימר הכא נמי נגזר דלא ניחא לן דלפשו בטומאות: ואיכא דאמרי - דאשכול דסיפא הוה משמע ליה לרב יוסף ביצים המעורות בגידין ושלל הוה משמע ליה שאינן מעורות כל כך כמו אותן הגמורות קרובות לבא בהן קליפה הלבנה שאינם דבקות יפה אלא מעט: מאשכול גופיה - בשר הדבוק בשדרה והביצים אדוקין בו: נולד ביום - נקבותיו יולדות ביום: עטלף - קלב"א שור"ץ בלע"ז: מערב יום טוב - בין השמשות דשוב לא ילדה אלא בלילה: השכים - קודם עלות השחר והאי דנקט בדק רבותא קמ"ל דאע"ג דבדק ולא מצא דליכא למתלייה בנולדה בחול אפילו הכי מותרת דסמכינן אברייתא דקתני כל שתשמישו ביום נולד ביום והא ודאי לא ילדתו בלילה: אימר יצתה רובה וחזרה הואי - ואע"ג דמילתא דלא שכיחא היא מגו דפשיטא לן דאינה יולדת בלילה תלינן בה: בדספנא מארעא - והיא יולדת אף בלילה: ספנא - קולטת ביצים כשמתעפרת בקרקע ובסמוך לקמן אמר כל היכא דאיכא זכר לא ספנא מארעא כלומר אינה קולטת ביצים מן הקרקע אלא מן הזכר ואינו אלא לשון שפוני טמוני חול (דברים לג): אי הכי - דיש יולדת בלילה: דרב מרי - היכי שריא אימא מארעא ספנא וילדה בליל יום טוב:

ומצא בה ביצים גמורות וכו' ר' יעקב אומר אם היו מעורות בגידין אסורות. תימה כיון דגמורות כיצד היו מעורות ופירש הקונטרס דגמורות קאי אחלמון אבל לא נתקשה עדיין השפופרת מבחוץ רק הקרום על כן קאי רבי יעקב וקאמר אם היו מעורות ולפי הספרים דלא גרסי גמורות ניחא והכי גרסינן ומצא בה ביצים מותרות לאכלן בחלב רבי יעקב אומר כו':

ביצה ז.

Navigate the library