Beitzah 40a · Talmud

מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים — לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. גְּמָ׳ אִתְּמַר: הַמַּפְקִיד פֵּירוֹת אֵצֶל חֲבֵירוֹ — רַב אָמַר: כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ לוֹ, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: כְּרַגְלֵי הַמַּפְקִיד. לֵימָא רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ, דִּתְנַן: אִם הִכְנִיס בִּרְשׁוּת — בַּעַל הֶחָצֵר חַיָּיב. רַבִּי אוֹמֵר: לְעוֹלָם אֵינוֹ חַיָּיב עַד שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו בַּעַל הַבַּיִת לִשְׁמוֹר. וְאָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי חֲכָמִים, וּשְׁמוּאֵל אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי. לֵימָא רַב דְּאָמַר כְּרַבָּנַן וּשְׁמוּאֵל דְּאָמַר כְּרַבִּי? אָמַר לְךָ רַב: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבִּי — עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי הָתָם, אֶלָּא דְּבִסְתָמָא לָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא, אֲבָל הָכָא — הָא קַבֵּיל עֲלֵיהּ נְטִירוּתָא. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: אֲנָא דַּאֲמַרִי אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן — עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם, אֶלָּא דְּנִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּנֵיקוּם תּוֹרֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּבַעַל חָצֵר, דְּאִי מַזֵּיק לֵיהּ — לָא מִיחַיַּיב. אֲבָל הָכָא — מִי נִיחָא לֵיהּ לְאִינִישׁ דְּלֵיקוּם פֵּירֵיהּ בִּרְשׁוּתֵיהּ דְּחַבְרֵיהּ?! תְּנַן: וְאִם עֵרַב הוּא — פֵּירוֹתָיו כָּמוֹהוּ. וְאִי אָמְרַתְּ כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ, כִּי עֵרַב הוּא מַאי הָוֵי? אָמַר רַב הוּנָא, אָמְרִי בֵּי רַב: כְּגוֹן שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית. תָּא שְׁמַע: מִי שֶׁזִּמֵּן אֶצְלוֹ אוֹרְחִים — לֹא יוֹלִיכוּ בְּיָדָם מָנוֹת, אֶלָּא אִם כֵּן זִכָּה לָהֶם מָנוֹתֵיהֶם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. וְאִי אָמְרַתְּ כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוֹ אֶצְלוֹ, כִּי זִכָּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר מַאי הָוֵי? הָכִי נָמֵי, כֵּיוָן שֶׁזִּכָּה לָהֶם עַל יְדֵי אַחֵר — כְּמִי שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית דָּמֵי. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: זִכָּה שָׁאנֵי. רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי תְּלָא בִּשְׂרָא בְּעִבְרָא דְּדַשָּׁא. אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא, אֲמַר לֵיהּ: אִי אַתְּ תְּלֵית — זִיל שְׁקֵיל, וְאִי אִינְהוּ תְּלוֹ לָךְ — לָא תִּשְׁקוֹל. וְאִי אִיהוּ תְּלָא מִי שָׁקֵיל? וְהָא רַב הוּנָא תַּלְמִיד דְּרַב הֲוָה, וְאָמַר רַב: כְּרַגְלֵי מִי שֶׁהִפְקִידוּ אֶצְלוֹ! שָׁאנֵי עִבְרָא דְּדָשָׁא, דִּכְמִי שֶׁיִּחֵד לוֹ קֶרֶן זָוִית דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב הִלֵּל לְרַב אָשֵׁי: וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: שׁוֹר שֶׁל פַּטָּם — הֲרֵי הוּא כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל? וְהָאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הֲלָכָה כְּרַבִּי דּוֹסָא. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְרַב כָּהֲנָא: וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לֵיהּ לָא שָׁקֵיל? וְהָתְנַן: הַבְּהֵמָה וְהַכֵּלִים כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים! אֶלָּא, שָׁאנֵי רַב חָנָא בַּר חֲנִילַאי — דְּגַבְרָא רַבָּה הוּא וּטְרִיד בִּשְׁמַעְתֵּיהּ, וְהָכִי קָאָמַר לֵיהּ: אִי אַתְּ תְּלֵית, אִית לָךְ סִימָנָא בְּגַוֵּויהּ וְלָא מַסְּחַתְּ דַּעְתָּךְ מִנֵּיהּ, זִיל שְׁקוֹל. וְאִי אִינְהוּ תָּלוּ לָךְ, מַסְּחַתְּ דַּעְתָּךְ, וְלָא תִּשְׁקוֹל. מַתְנִי׳ אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת, אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת. אֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת — הַלָּנוֹת בָּעִיר. מִדְבָּרִיּוֹת — הַלָּנוֹת בָּאֲפָר. גְּמָ׳ לְמָה לִי לְמֵימַר מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין? מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּלַשְׁקֵי אִינָשׁ בְּהֶמְתּוֹ וַהֲדַר לִשְׁחוֹט, מִשּׁוּם סִרְכָא דְמַשְׁכָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת. מִדְבָּרִיּוֹת — כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת בַּפֶּסַח וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר, וְנִכְנָסוֹת בִּרְבִיעָה רִאשׁוֹנָה. וְאֵלּוּ הֵן בַּיָּיתוֹת — כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת חוּץ לַתְּחוּם, וּבָאוֹת וְלָנוֹת בְּתוֹךְ הַתְּחוּם. רַבִּי אוֹמֵר: אֵלּוּ וְאֵלּוּ בַּיָּיתוֹת הֵן. אֶלָּא אֵלּוּ הֵן מִדְבָּרִיּוֹת — כֹּל שֶׁיּוֹצְאוֹת וְרוֹעוֹת בָּאֲפָר, וְאֵין נִכְנָסוֹת לַיִּשּׁוּב, לֹא בִּימוֹת הַחַמָּה וְלֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי מוּקְצֶה? וְהָא בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר רַבִּי מֵרַבִּי: פַּצְעִילֵי תְמָרָה — לְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוּקְצֶה לְרַבִּי שִׁמְעוֹן

מי שזמן אצלו אורחים - מעיר אחרת ויבואו אצלו על ידי עירוב: לא יוליכו - לאחר סעודה מנות בידם לביתם לסעודת לילה: אלא אם כן זכה להם - ע"י אחר: מנותיהם מערב יו"ט - שמסרם בעל בית זה לאדם אחר במשיכה ואמר לו זכה במנות הללו לפלוני ולפלוני דזכין לו לאדם שלא בפניו והיו שלהם מבעוד יום לילך כרגליהם: גמ' אם הכניס ברשות - שורו וקדרותיו ופירותיו לחצר חברו בעל חצר חייב בנזקין ורישא דהך מתני' בבבא קמא דכי אמר ליה עול עול ואנטר קאמר ליה: לימא - הך פלוגתא דהכא כי הך אזלא משום דאמר רב הלכה כרבנן דקיימי ברשותיה לענין שמירה הוא הדין לתחומין: אמר לך רב - בהך אנא דאמרי אפי' לרבי דאילו רבי לא פליג אלא בדלא פריש אלא עול סתמא אמר ליה וסבר רבי עול ותנטר את קאמר ליה אבל מפקיד פירות דהכא לאו בסתמא עסקינן אלא בדקביל לנטירותא: ושמואל אמר אנא דאמרי - בהא אפי' לרבנן עד כאן לא קאמרי רבנן התם דקיימי ברשות בעל חצר אלא לענין שמירה דכיון דסבירא להו דמסתמא עול ואנטר לך קאמר ליה כ"ש דבעל השור מינח ניחא ליה דמוקי שורו ברשותו דבעל חצר לשמרו דאי מזיק האי שור לבעל חצר לא מיחייב עליה אבל הכא לענין תחומין מי ניחא ליה לאיניש כו': תנן ואם ערב הוא פרותיו כמוהו - אלמא כרגלי המפקיד נינהו: שיחד לו קרן זוית - דאושליה ביתא הלכך ברשות המפקיד הן אבל הכא דמשכן שומר וקבל עליו שמירתן הרי הן כרגליו: אא"כ זכה - וכי זכה מיהא מוליכין והרי בידו הופקדו לאחר זכיה וש"מ כרגלי המפקיד הן: זכה שאני - שהרי כל עצמו לא עשה אלא להוציאו משביתתו ולהעמידו בשביתה שלהן וברשותן: תלא בשרא בעברא דדשא - בבית אושפיזכניה שנתנו לו טבחי העיר מבעוד יום והוא היה בן עיר אחרת שמערבין לו לבוא לכאן: ה"ג א"ל אם את תלית זיל שקיל ואי אינהו תלו לך - לצרכך לא תשקול להוליכן לעירך ולקמיה מפרש טעמא ואזיל: אי את תלית - מידי דעביד איניש בידיה לא מנשי ולא מסח דעתיה: ואי אינהו תלו לך - אתה לא היה דעתך לכך והם אינם זהירים בשלך ואסחו דעתייהו ולא תשקול לשון אחר משום מוקצה: א"ל רבינא לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והא"ר יוחנן הלכה כר' דוסא - דאמר הרי הוא כרגלי הרועה אלמא כיון דאין רועה בעיר אלא הוא ואנן סהדי דכל מי שיש לו בהמה דעתו שתהא כרגליו אמרינן בתריה אזלה וכל שכן הכא דאוקמוה בהדיא ברשותיה ואדעתא דידיה תלו ליה: שאני עברא דדשא - כלומר שאני הכא דתלינהו איהו גופיה בעברא דדשא והם לא קבלוהו מידו לשמרו דכמי שיחד לו קרן זוית דמי: א"ל רב הלל לרב אשי ואי אינהו תלו ליה לא שקיל והאמר שמואל שור של פטם הרי הוא כרגלי כל אדם. אלמא כיון דאוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקנהו מותר הקונה להוליכו למקומו והכא נמי הא ברשותיה אוקמיה במחשבתו ברשות כל מי שיקחנו: כרגלי הבעלים - וכיון דלצרכו תלאוה שם הוה ליה איהו בעלים: אלא שאני רב חנא בר חנילאי כו' - וטעמא לאו משום תחומין אלא רב הונא דאורי ליה הכי תלמידיה דרב הוה ורב אמר בשחיטת חולין (חולין דף צה.) בשר כיון שנתעלם מן העין אסור ואפי' תלוי ביתד בבית ישראל ורב חנא אגב טרדא דשמעתיה משכח שאר עסקיו: והכי קאמר ליה - רב הונא: מתני' אין משקין ושוחטין את המדבריות - משום מוקצה ובגמרא מפרש אמאי נקט משקין: גמ' מלתא אגב אורחיה - דתנא דה"ל לאורויי בבהמות מי מותרת ומי אסורה נקט אורחיה בלישנא דמשמע מינה מילתא חדתי בדרך ארץ: משום סרכא דמשכא - שתהא נוחה להפשיטה שהוא נדבק יותר מדאי בבשר: ונכנסות - לישוב: ברביעה - במרחשון: פצעילי תמרה - תמרים שאין מתבשלות באילן לעולם וגודרין אותן מהאילן ועושין להן חותלות הן כלי כפות תמרים וכונסין אותן לתוכן ומתבשלות: מהו - לאכול מהן ביום טוב:

ת"י [אלא אם כן זכה להן. תימה ל"ל זכה אפי' בירר חלק כל אחד ואחד נמי מידי דהוה אשואל דאמרינן לעיל (ביצה דף לח.) אע"פ שלא נתנו לו אלא ביו"ט וכו' וי"ל דשואל דעתיה טפי אכלי מאורחים על מנות]. [תנן ואם עירב הוא פירותיו כמוהו. מרישא דקתני ואם ערבו בני אותה עיר לא יביאו לא מצי למידק דאיכא למימר דלא ערבו הנפקדים]: פצעילי תמרה. פ"ה תמרים שאינם מתבשלין באילן לעולם וגודרין אותן מן הדקל ועושין להם חותלות וכונסין לתוכן ומתבשלות ומבעיא לר"ש מהו לאכול מהן ביו"ט ולא נהירא דפצעילי תמרה לא משמע הכי אלא פירושו דהוי פגי תמרה שסופן להיות נגמרין ומתוקין יפה יפה ועדיין לא נתבשלו ופוצעין אותם אחת לשנים בסכין ומעלין אותן לגג ליבשן ולא הוו כגרוגרות וצמוקין דלא דחינהו בידים דלא היו ראוין מעולם:

ביצה מ.

Navigate the library