Beitzah 28a · Talmud

מַתְנִי׳ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כׇּל עִיקָּר. גְּמָ׳ מַאי ״כׇּל עִיקָּר״? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: אֲפִילּוּ לְשׇׁמְרוֹ מִן הָעַכְבָּרִים. אָמַר רַב אִידִי בַּר אָבִין: וְהוּא דְּתַלְיָא בִּתְרִיטָא. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: טַבָּח אוּמָּן אָסוּר לִשְׁקוֹל בָּשָׂר בַּיָּד. וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: טַבָּח אוּמָּן אָסוּר לִשְׁקוֹל בָּשָׂר בְּמַיִם. וְאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי: אָסוּר לַעֲשׂוֹת בֵּית יָד בַּבָּשָׂר. אָמַר רָבִינָא: וּבִידָא שְׁרֵי. אָמַר רַב הוּנָא: מוּתָּר לַעֲשׂוֹת סִימָן בַּבָּשָׂר, כִּי הָא דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מְחַתֵּךְ לַהּ אַתְּלָת קַרְנָתָא. רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי שׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בְּיוֹם טוֹב. כְּמַאן? לָא כְּרַבִּי יְהוּדָה וְלֹא כְּרַבָּנַן! אִי כְּרַבִּי יְהוּדָה, הָאָמַר: שׁוֹקֵל אָדָם בָּשָׂר כְּנֶגֶד הַכְּלִי אוֹ כְּנֶגֶד הַקּוֹפִיץ. כְּנֶגֶד הַכְּלִי — אִין, כְּנֶגֶד מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! אִי כְּרַבָּנַן, הָא אָמְרִי: אֵין מַשְׁגִּיחִין בְּכַף מֹאזְנַיִם כׇּל עִיקָּר! אִינְהוּ דַּעֲבוּד כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ. דְּתַנְיָא, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: שׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בְּיוֹם טוֹב. אֲמַר רַב יוֹסֵף: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, הוֹאִיל וּתְנַן בִּבְכוֹרוֹת כְּוָתֵיהּ. דִּתְנַן: פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין — הֲנָאָתָן לַהֶקְדֵּשׁ, וְשׁוֹקְלִין מָנָה כְּנֶגֶד מָנָה בַּבְּכוֹר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וְדִלְמָא לָא הִיא, עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָכָא, אֶלָּא דְּלֵיכָּא בִּזְיוֹן קָדָשִׁים, אֲבָל הָתָם דְּאִיכָּא בִּזְיוֹן קֳדָשִׁים — לָא. אִי נָמֵי, עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא מִשּׁוּם דְּלָא מִחֲזֵי כְּעוֹבָדִין דְּחוֹל, אֲבָל הָכָא דְּמִחֲזֵי כְּעוֹבָדִין דְּחוֹל — לָא. לְמֵימְרָא דְּקָפְדִי אַהֲדָדֵי? וְהָא הָנְהוּ שַׁב בִּנְיָתָא דַּאֲתוֹ לְבֵי רַבִּי, וְאִשְׁתַּכַּח חֲמֵשׁ מִנַּיְיהוּ בֵּי רַבִּי חִיָּיא, וְלָא קָפֵיד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי! אָמַר רַב פָּפָּא, שְׁדִי גַּבְרָא בֵּינַיְיהוּ: אִי רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, אִי רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי וּבַר קַפָּרָא. מַתְנִי׳ אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ. גְּמָ׳ אָמַר רַב הוּנָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁל אֶבֶן, אֲבָל בְּמַשְׁחֶזֶת שֶׁל עֵץ — מוּתָּר. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָא דְּאָמְרַתְּ שֶׁל אֶבֶן אָסוּר, לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְחַדְּדָהּ, אֲבָל לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ — מוּתָּר. מִכְּלָל דִּבְשֶׁל עֵץ — אֲפִילּוּ לְחַדְּדָהּ, נָמֵי מוּתָּר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: בְּשֶׁל עֵץ מוּתָּר, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הָא דְּאָמְרַתְּ בְּשֶׁל עֵץ מוּתָּר, לָא אֲמַרַן אֶלָּא לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ, אֲבָל לְחַדְּדָהּ — אָסוּר. מִכְּלָל דִּבְשֶׁל אֶבֶן — אֲפִילּוּ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ אָסוּר. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַמַּתְנִיתִין: אֵין מַשְׁחִיזִין אֶת הַסַּכִּין בְּיוֹם טוֹב, אֲמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְחַדְּדָהּ, אֲבָל לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ — מוּתָּר, מִכְּלָל דְּעַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ — אֲפִילּוּ לְחַדְּדָהּ, נָמֵי מוּתָּר. וְאִיכָּא דְּמַתְנֵי לַהּ אַסֵּיפָא: אֲבָל מַשִּׂיאָהּ עַל גַּבֵּי חֲבֶרְתָּהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ, אֲבָל לְחַדְּדָהּ — אָסוּר. מִכְּלָל דִּבְמַשְׁחֶזֶת — אֲפִילּוּ לְהַעֲבִיר שַׁמְנוּנִיתָהּ אָסוּר. מַאן תַּנָּא דִּבְמַשְׁחֶזֶת אָסוּר? אָמַר רַב חִסְדָּא: דְּלָא כְּרַבִּי יְהוּדָה. דְּתַנְיָא: אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לַשַּׁבָּת אֶלָּא אוֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר אַף מַכְשִׁירֵי אוֹכֶל נֶפֶשׁ. אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב חִסְדָּא: דָּרְשִׁינַן מִשְּׁמָךְ הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּכׇל כִּי הָנֵי מִילֵּי מְעַלְּיָיתָא תִּדְרְשׁוּן מִשְּׁמַאי. אָמַר רַב נְחֶמְיָה בְּרֵיהּ דְּרַב יוֹסֵף: הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא, וַהֲוָה קָא

מתני' ר' יהודה אומר שוקל אדם בשר - טבח המוכר בשר במשקל אע"פ שאסור לשקול בליטרא דהיינו מעשה חול מותר הוא לשקול כנגד הכלי וכנגד הקופיץ סכין גדול שקוצבין בו בשר דאיכא שנוי ולא הוי מעשה דחול: אין משגיחין - אין מעיינין: גמ' מאי כל עיקר - מאי אתא לרבויי האי כל עיקר נימא וחכמים אוסרין: אפי' לשמרו מן העכברים - אין נותנין אותו במאזנים התלויין ביתד גבוה: והוא דתליא בתריטא - בטבעת שתולין אותן בה כששוקלין דמחזי כנותנו לשם משקל: טבח אומן - שיודע לכוין משקל כנגד משקל בידיו: אסור לשקול בשר ביד - לאחוז הליטרא בידו אחת והבשר בידו אחרת ולכוין דבחול נמי כיון דאומן הוא בכך אורחיה הכי: במים - שיש לו שנתות וסימנים בכלי ונותנין בו מים והסימנים מודיעין אותו כמה המים עולין למעלה בשביל ליטרא בשר שכבר שיערו לכך: בית יד - נקב לאחוז בו: ובידא שרי - לנקוב באצבעו שרי דלאו דרך חול הוא אבל בסכין דרך חול הוא כשמוכר בשר עושה בו בית יד ונותנו ללוקח להוליכו לביתו ובי"ט צריך לשנות לעשות היכר שאין מקח וממכר מותר בו: סימן בבשר - שלא יחליפהו הנושאו: אתלת קרנתא - כשהיה משלח הבשר לביתו היה רגיל לעשות כל חתיכה בעלת שלש קרנות (כזה △) וכבר היו מכירין אנשי ביתו שזה היה סימן שלו: ר' חייא ורבי שמעון ברבי - כשהיו חולקין בשר ביניהם היו שוקלין אותה מנה כנגד מנה ביו"ט: כנגד כלי אין - דבחול לאו הכי אורחיה אבל מנה כנגד מנה כך דרך כל החולקין: הואיל ותנן בבכורות כותיה - דאסור לשקול ולמכור בכור בעל מום ששחטו כהן בליטרא שלא לעשות מעשה חול בקדשים דבזיון הוא וקתני דמנה כנגד מנה ויודע כמה משקל ראשונה ושוקל כנגדה מותר אלמא לאו עובדא דחול חשיב ליה: דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור - סיפא דמתני' נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרים באטליז ונשקלים בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים אבל פסולי המוקדשין הנייתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור וכן פירושה כל קדשים בעלי מומים שנפדו במומן אף על פי שעדיין מקצת קדושה עליהן שאסרן הכתוב בגיזה ועבודה כדאמרינן בבכורות (דף טו.) תזבח ולא גיזה וכו' אפילו הכי נוהגין מעשה חולין בהן בזו שנשחטין באטליז ונמכרין באטליז בליטרא חוץ מן הבכור והמעשר שהניית מכירתן ביוקר אינה להקדש אלא לבעלים לפי שאין להם פדיון במומם להיות דמיהן נכנסין לקדושתן דבבכור נאמר לא תפדה ובמעשר נאמר לא יגאל (ויקרא כז) אלא נאכלין לבעלים במומן הלכך אין נוהגין בהן מעשה חולין במכירת בשרם כשנפל בהן מום ושחטום הבעלים בעלים דבכור כהן ובעלים דמעשר ישראל אבל שאר פסולי המוקדשים הניית מכירתן ביוקר להקדש היא ואע"פ שכבר נפדו קודם שחיטה דהא קודם פדייה אין נשחטין דבעי העמדה והערכה אפילו הכי הניית מכירתן ביוקר להקדש שלפי מה שיודע שהנאתו יפה הוא מוסיף פדיונו מתחלתו לפיכך מבזין אותו למוכרו באטליז שהכל פונים שם ליקח בשר: ושוקלין מנה כנגד מנה - כשמוכרו בתוך הבית אלמא כי האי גונא לאו משקל הוי: לא היא - לא סבירא להו לרבנן דבכורות כר' יהושע בי"ט ולא ר' יהושע ס"ל בבכור דשרי: ע"כ לא קאמרי רבנן התם אלא דלא עביד מעשה דחול - דהתם מכירה היא ואין דרך לשקול בשר הנמכר במנה כנגד מנה: אבל הכא - גבי רבי חייא ור"ש ברבי קא עבדי עובדין דחול דהא חלוקה היא וכן דרך כל החולקין ולא סבירא להו לרבנן דבכורות כר' יהושע: ומי קפדי אהדדי - ר' חייא ור"ש ברבי לחלוק בשר במשקל והלא מוותרין זה לזה ונוטלין זה משל זה משום חבה: דהנהו שב בניתא - שבעה דגים שבאו לרבי ונמצא שנטל רבי חייא חמש והוליכן לביתו: ולא קפיד רבי שמעון ברבי - לומר משל אבי הוא נזון יותר ממני: אי ר' חייא ור' ישמעאל בר' יוסי - היו אותן שחלקו שהן היו רגילין ליקח זה עם זה אי ר"ש ברבי ובר קפרא: מתני' אין משחיזין - אגוייזי"ר בלע"ז: אבל משיאה על גבי חברתה - דמשני כדרך חול: גמ' משחזת של אבן - דמתקנת ליה שפיר דמחזי כמתקן בחול: מכלל דבשל עץ כו' - גמרא קא דייק מדאוקי רב יהודה איסורא בשל אבן בלחדדה מכלל דבשל עץ אף לחדדה שרי דמאי דאסר רב הונא בשל אבן שרי דכוותה בשל עץ: איכא דמתני לה - להא דרב יהודה: אסיפא - דמלתיה דרב הונא: איכא דמתני לה - להא דרב יהודה אמתני' ולאו אמלתיה דרב הונא: לחדדה - הוי תקון להעביר שמנונית אינו אלא כהדחה בעלמא: מתיר אף מכשירי אוכל נפש - וטעמא משום דדריש יעשה לכם לכל צרכיכם: דרשינן משמך - נדרוש משמך:

ביצה כח.

Navigate the library