Beitzah 39a · Talmud

וְרַב אָשֵׁי אָמַר: מִשּׁוּם דְּהָוֵי לֵיהּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין, וְכׇל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין — אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל. רַבִּי יְהוּדָה פּוֹטֵר בַּמַּיִם. מַיִם אִין, מֶלַח לָא? וְהָא תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַיִם וָמֶלַח בְּטֵלִין בֵּין בָּעִיסָּה בֵּין בַּקְּדֵרָה! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּמֶלַח סְדוֹמִית, הָא — בְּמֶלַח אִסְתְּרוֹקָנִית. וְהָתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מַיִם וָמֶלַח בְּטֵלִין בָּעִיסָּה, וְאֵין בְּטֵלִין בַּקְּדֵרָה מִפְּנֵי רוֹטְבָּהּ! לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּעָבָה, הָא — בְּרַכָּה. מַתְנִי׳ הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכׇל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת — לֹא נֶהֱנִין, וְלֹא מוֹעֲלִין. הַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב, וְשַׁלְהֶבֶת — פָּטוּר. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חֲמִשָּׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בַּגַּחֶלֶת: הַגַּחֶלֶת כְּרַגְלֵי הַבְּעָלִים, וְשַׁלְהֶבֶת בְּכׇל מָקוֹם. גַּחֶלֶת שֶׁל הֶקְדֵּשׁ — מוֹעֲלִין בָּהּ, וְשַׁלְהֶבֶת — לֹא נֶהֱנִין וְלֹא מוֹעֲלִין. גַּחֶלֶת שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה — אֲסוּרָה, וְשַׁלְהֶבֶת — מוּתֶּרֶת. הַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב, וְשַׁלְהֶבֶת — פָּטוּר. הַמּוּדָּר הֲנָאָה מֵחֲבֵירוֹ — אָסוּר בְּגַחַלְתּוֹ, וּמוּתָּר בְּשַׁלְהַבְתּוֹ. מַאי שְׁנָא שַׁלְהֶבֶת עֲבוֹדָה זָרָה דְּשַׁרְיָא, וּמַאי שְׁנָא דְּהֶקְדֵּשׁ דַּאֲסִירָא? עֲבוֹדָה זָרָה, דִּמְאִיסָה וּבְדִילִי אִינָשֵׁי מִינַּהּ — לָא גְּזַרוּ בַּהּ רַבָּנַן. הֶקְדֵּשׁ, דְּלָא מְאִיס וְלָא בְּדִילִי אִינָשֵׁי מִינֵּיהּ — גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. הַמּוֹצִיא גַּחֶלֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב, וְשַׁלְהֶבֶת — פָּטוּר. וְהָא תַּנְיָא: הַמּוֹצִיא שַׁלְהֶבֶת כׇּל שֶׁהוּא — חַיָּיב! אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: כְּגוֹן שֶׁהוֹצִיאוֹ בְּקֵיסָם. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם קֵיסָם! בִּדְלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא. דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא עֵצִים — כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה. אַבָּיֵי אָמַר: כְּגוֹן דְּשַׁיְיפֵיהּ [לְ]מָנָא מִשְׁחָא וְאַתְלִי בֵּיהּ נוּרָא. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם מָנָא? בְּחַסְפָּא. וְתִיפּוֹק לֵיהּ מִשּׁוּם חַסְפָּא! בִּדְלֵית לֵיהּ שִׁעוּרָא. דִּתְנַן: חֶרֶס — כְּדֵי לִיתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵירוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. אֶלָּא הָא דִּתְנַן: הַמּוֹצִיא שַׁלְהֶבֶת פָּטוּר, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דְּאַדְּיֵיהּ אַדּוֹיֵי לִרְשׁוּת הָרַבִּים. מַתְנִי׳ בּוֹר שֶׁל יָחִיד — כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד, וְשֶׁל אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר — כְּרַגְלֵי אַנְשֵׁי אוֹתָהּ הָעִיר, וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל — כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא. גְּמָ׳ רָמֵי לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן, תְּנַן: בּוֹר שֶׁל יָחִיד — כְּרַגְלֵי הַיָּחִיד, וּרְמִינְהוּ: נְהָרוֹת הַמּוֹשְׁכִין וּמַעֲיָנוֹת הַנּוֹבְעִין — הֲרֵי הֵן כְּרַגְלֵי כׇּל אָדָם! אָמַר (רָבָא): הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן — בִּמְכוּנָּסִין. וְאִתְּמַר נָמֵי, אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אָבִין אָמַר שְׁמוּאֵל: בִּמְכוּנָּסִין. וְשֶׁל עוֹלֵי בָבֶל — כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא. אִתְּמַר: מִילֵּא וְנָתַן לַחֲבֵירוֹ, רַב נַחְמָן אָמַר: כְּרַגְלֵי מִי שֶׁנִּתְמַלְּאוּ לוֹ, רַב שֵׁשֶׁת אָמַר: כְּרַגְלֵי הַמְמַלֵּא. בְּמַאי קָא מִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: בֵּירָא דְהֶפְקֵרָא הוּא, וּמָר סָבַר: בֵּירָא דְשׁוּתָּפֵי הוּא. אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן: הֲרֵינִי עָלֶיךָ חֵרֶם — הַמּוּדָּר אָסוּר.

שיש לו מתירין - למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן: סדומית - דקה היא מאוד ובטלה ותדע שהסדומית דקה היא דאמרינן (חולין דף קה:) מפני מה אמרו מים אחרונים חובה מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים אלמא דקה היא מאד ונדבקת ביד ואינה נכרת: ואין בטלין המים בקדרה מפני רוטבה - הניכר לעינים ומתניתין פוטר במים תנן לא שנא עיסה ולא שנא קדרה דמתניתין בתרתי איירי מדקתני תבלין דהיינו לקדרה: עבה - תבשיל עבה שאין רוטבו ניכר והוי כעיסה: מתני' ושלהבת - כגון הדליק נר בשלהבת חברו אינו מעכב באיסור תחומין: מועלין בה - הנהנה ממנה מביא אשם: ושלהבת לא נהנין - לכתחלה מדרבנן ואם נהנין לא מועלין אין חייבין קרבן מעילה דלית ביה ממשא: המוציא שלהבת פטור - מפרש בגמרא: גמ' גחלת של ע"ז - שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (דברים י״ג:י״ח) אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו: מאי שנא של ע"ז דשרי - לגמרי דאפילו מדרבנן לא גזור בה דקתני ומותרת ובשל הקדש קתני לא נהני: הקדש לא מאיס ולא בדילי אינשי מינה - כולי האי כע"ז דבדיליתא דהקדש לאו משום מאיסותא אלא משום אסורא ונהי דבעלמא אמרינן לגבי חולין בדילי אינשי מהקדש אבל לגבי ע"ז לאו בדילותא היא: כל שהוא - בלא שיעור: הא דתני חייב כשהוציאו בקיסם - דכיון דיש לו דבר להדבק בו חשובה היא בכל שהוא ומתניתין דקתני פטור כדאוקימנא לקמן בדאדייה אדויי שהיתה דולקת ברשות היחיד סמוך לרשות הרבים ונפח בידו ונתק שלהבת והפריחה לרשות הרבים: ותיפוק ליה משום קיסם - אמאי תני המוציא שלהבת כל שהוא חייב בלאו שלהבת נמי חייב משום קיסם: בדלית בה שיעורא - להוצאת שבת: ביצה קלה - שהיא קלה לבשל מכל הביצים ושיערו חכמים זו ביצת תרנגולת: אביי אמר הא דתני חייב כגון דשייפיה למנא משחא כו' - ומשום דיש לה דבר להאחז בו היא חשובה אבל בקיסם לא סבירא ליה לאביי משום דמועט הוא וממהר לכבות אי נמי רבותא אשמעינן אביי ואפי' בחספא בעלמא נמי שאינה נאחזת כל כך חשיבא הוצאה: חרס - לענין הוצאת שבת: כדי ליתן בין פצים לחבירו - פצים כמו פצימי פתחים (סוכה דף יח.) ופצימי חלונות (ב"ב דף יב.) הקבועים בחומה והן של עץ וסודרין אותם למטה ולמעלה ומשתי רוחות ופעמים שהן קצרים ברוחב ומושיבין שנים זה בצד זה וצריך להושיבן בשוה שלא יהא זה נמוך מזה ולא יהו עקומים וכשהאחד נוטה נותן לתחתיו חרס או אבן להשוותו או בשאין די ברוחב שניהם מבדילן זה מזה מעט ונותן חרסים דקים ביניהם: אלא הא דתנן - מתני' פטור היכי משכחת לה: ומשני דאדייה אדויי - כמו וידו אבן בי (איכה ג׳:נ״ג): מתני' כרגלי היחיד - אין מוליכין המים אלא כרגלי בעל הבור: כרגלי אותה העיר - אלפים לכל רוח חוץ לעבורי': ושל עולי בבל - העשויין לעוברי דרכים באמצע הדרך ועשאום בני הגולה לשתות בעלותם: כרגלי הממלא - מפני שהוא הפקר והפקר נקנה בהגבהה ואם בא אחד ושאל לו מימיו אינו מוליכן אלא כרגליו ולית ליה דרבי יוחנן דאמר חפצי הפקר קונים שביתה לעצמן במקומן וכ"ת א"כ הוה ליה למימר הרי הן כרגלי כל אדם ואמאי קתני כרגלי הממלא קסבר יש ברירה להחמיר ואמרינן הוברר דמאתמול נמי הוברר דלהאי גברא חזו וברשותיה קיימי ובעירובין (דף מה:) נמי דלא כרבי יוחנן בן נורי מתוקמא: גמ' נהרות המושכין - היינו סתם נהרות שיש להם משך להלאה ממקום מקור נביעתן: ומעינות הנובעין - ואין יוצאין מגומות נביעתן לימשך הלאה: הרי הן כרגלי כל אדם - אין להם שום שביתה לא במקומן ולא כרגלי הבעלים ולא כרגלי הממלא אלא כל אדם מוליכן ברגליו דכל מידי דנייד לית ליה שביתה והכי מפרשי' בעירובין בפרק מי שהוציאוהו: מילא ונתן לחבירו - וכגון שמילא לצורך חבירו דאי מלאו לעצמו הא תנן בהדיא כרגלי הממלא: כרגלי מי שנתמלאו לו - דנעשה זה שלוחו וקנה לו: רב ששת סבר בירא דהפקרא הוא - והמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו כדאמרינן בבבא מציעא בשנים אוחזין (בבא מציעא דף י.) דהוי תופס לבעל חוב במקום שחב לאחרים אלא המגביה קנה ורב נחמן סבר בירא דשותפי הוא לא הפקירוהו בני הגולה אלא נתנוהו לכל ישראל שיהיו שותפין בו וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו נעשה שלוחו ואין זה מגביה מציאה: המודר אסור - מי שהוטל עליו הנדר אסור ליהנות מזה שנדר הנדר דה"ק ממוני עליך הקדש:

משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיש לו מתירין וכו'. ואם תאמר והא [פרישית] לעיל דלא שייך דבר שיש לו מתירין אלא במין במינו וי"ל דאין הכי נמי דלא אמרינן ליה אלא במין במינו והכא גבי תחומין שאני דחמירי כאילו הוי מין במינו בעלמא כיון דממונא הוא ועי"ל דכיון דהעיסה אינה נלושה אלא ע"י המים והקדרה נתקנה בשביל התבלין אם כן כשערב זה בזה הוי כאילו מין אחד: הקדש דלא בדילי אינשי גזרו רבנן. וקשה דבפ"ק דפסחים (דף ו.) קאמר אם של הקדש הוא אין צריך לכסותו מפני שבדלים ממנו אלמא משמע דהקדש בדילי מיניה וי"ל דאין הכי נמי דלגבי חולין בדלין ממנו אבל לגבי ע"ז לא בדילי מיניה: ותיפוק ליה משום מנא. וא"ת ולבטיל מנא אגב שלהבת דהכי אמר בשבת פרק המצניע (שבת דף צג:) פחות מכשיעור בכלי פטור אף על הכלי דהוי הכלי בטל אגב האוכלין וי"ל דשאני הכא דליכא חשיבותא בשלהבת לבטל הכלי לגבה דלית בה ממש:

ביצה לט.

Navigate the library