Beitzah 30b · Talmud

מַתְנִי׳ אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסּוּכָּה, אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ. גְּמָ׳ מַאי שְׁנָא מִן הַסּוּכָּה דְּלָא — דְּקָא סָתַר אֻהְלָא, מִן הַסָּמוּךְ לָהּ נָמֵי — קָא סָתַר אֻהְלָא? אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: מַאי סָמוּךְ — סָמוּךְ לַדְּפָנוֹת. רַב מְנַשְּׁיָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא בְּשֶׁאֵין סָמוּךְ לַדְּפָנוֹת, כִּי תַּנְיָא הָהִיא — בְּאִסּוּרְיָיתָא. תַּנְיָא רַבִּי חִיָּיא בַּר יוֹסֵף קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: אֵין נוֹטְלִין עֵצִים מִן הַסּוּכָּה אֶלָּא מִן הַסָּמוּךְ לָהּ, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. וְשָׁוִין בְּסוּכַּת הַחַג בֶּחָג — שֶׁאֲסוּרָה. וְאִם הִתְנָה עָלֶיהָ — הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר? וְהָא קָא סָתַר אֻהְלָא! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּסוּכָּה נוֹפֶלֶת עָסְקִינַן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ, דְּלֵית לֵיהּ מוּקְצֶה. דְּתַנְיָא: מוֹתַר הַשֶּׁמֶן שֶׁבַּנֵּר וְשֶׁבַּקְּעָרָה — אָסוּר. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מַתִּיר. מִי דָּמֵי? הָתָם אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה אֵימָתַי תִּכְבֶּה נֵרוֹ, הָכָא אָדָם יוֹשֵׁב וּמְצַפֶּה אֵימָתַי תִּפּוֹל סוּכָּתוֹ? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הָכָא בְּסוּכָּה רְעוּעָה עָסְקִינַן, דְּמֵאֶתְמוֹל דַּעְתֵּיהּ עִלָּוַהּ. וְשָׁוִין בְּסוּכַּת הֶחָג בֶּחָג שֶׁהִיא אֲסוּרָה, וְאִם הִתְנָה עָלֶיהָ — הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ. וּמִי מַהֲנֵי בַּהּ תְּנַאי? וְהָאָמַר רַב שֵׁשֶׁת מִשּׁוּם רַבִּי עֲקִיבָא: מִנַּיִן לַעֲצֵי סוּכָּה שֶׁאֲסוּרִין כׇּל שִׁבְעָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״חַג הַסּוּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה׳״, וְתַנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכְּשֵׁם שֶׁחָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַחֲגִיגָה, כָּךְ חָל שֵׁם שָׁמַיִם עַל הַסּוּכָּה — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״חַג הַסּוּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה׳״, מָה חַג לַה׳ — אַף סוּכָּה לַה׳. אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא: סֵיפָא אֲתָאן לְסוּכָּה דְעָלְמָא, אֲבָל סוּכָּה דְמִצְוָה — לָא מַהֲנֵי בַּהּ תְּנָאָה. וְסוּכָּה דְּמִצְוָה לָא? וְהָתַנְיָא: סִכְּכָהּ כְּהִלְכָתָהּ וְעִטְּרָהּ בִּקְרָמִים וּבִסְדִינִין הַמְצוּיָּירִין, וְתָלָה בָּהּ אֱגוֹזִים שְׁקֵדִים אֲפַרְסְקִים וְרִמּוֹנִים וּפַרְכִּילֵי עֲנָבִים, יֵינוֹת שְׁמָנִים וּסְלָתוֹת וְעַטְרוֹת שִׁבֳּלִים — אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מֵהֶן עַד מוֹצָאֵי יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג. וְאִם הִתְנָה עֲלֵיהֶם — הַכֹּל לְפִי תְנָאוֹ. אַבָּיֵי וְרָבָא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ: בְּאוֹמֵר אֵינִי בּוֹדֵל מֵהֶם כׇּל בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, דְּלָא חָלָה קְדוּשָּׁה עֲלַיְיהוּ. אֲבָל עֲצֵי סוּכָּה, דְּחָלָה קְדוּשָּׁה עֲלַיְיהוּ — אִתַּקְצַאי לְשִׁבְעָה. וּמַאי שְׁנָא מֵהָא דְּאִתְּמַר: הִפְרִישׁ שִׁבְעָה אֶתְרוֹגִים לְשִׁבְעַת הַיָּמִים, אָמַר רַב: כׇּל אַחַת וְאַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְאַלְתַּר. וְרַב אַסִּי אָמַר: כׇּל אַחַת יוֹצֵא בָּהּ וְאוֹכְלָהּ לְמָחָר! הָתָם, דְּמַפְסְקוּ לֵילוֹת מִיָּמִים — כׇּל חַד וְחַד יוֹמָא מִצְוָה בְּאַפֵּי נַפְשֵׁיהּ הוּא. הָכָא, דְּלָא מַפְסְקוּ לֵילוֹת מִיָּמִים — כּוּלְּהוּ יוֹמֵי כַּחֲדָא יוֹמָא אֲרִיכְתָּא דָּמֵי.

מתני' אין נוטלין עצים מן הסוכה - כגון בפסח או בעצרת ויושב בסוכה בגנה או בפרדס אין נוטלין עצים מן הסוכה אלא מן הסמוך לה השתא משמע אם הוא עב שנתנו קנים הרבה מותר ליטול מהם ובגמרא פריך הא סתר אהלא דכיון דבטליה לגבי סכך כל פורתא דשקיל מניה סתירה הוא: גמ' סמוך לדפנות - קנים הנזקפים סביבות לדפנות כיון שלא נארגו עם הדופן לא בטלי לגבי דופן ואינו דומה לסמוך לסכך שהסכך אינו ארוג לפיכך הכל שוה העליון כתחתון סכך הוא: אפילו תימא בשאין סמוך לדפנות - אלא סמוך לסכך: וכי תניא - מתניתין באסורייתא חבילות של קנים שנתנן על הסכך מדלא התיר אגדן לא בטלינהו לגבי סכך אלא להצניעם שם: בברייתא - נמי גרסינן אלא מן הסמוך לה: ורבי שמעון מתיר - אפילו מן הסכך ולקמן פריך ליה והא סתר אהלא: שהיא אסורה - אפילו בחוש"מ כדיליף לקמן: ואם התנה עליה - לפני י"ט: נופלת - שנפלה בי"ט דליכא סתירת אהל וטעמא דת"ק משום מוקצה דהא בין השמשות היתה קיימת ומוקצה היא מחמת איסור סתירה אבל הסמוך לה לאו מוקצה הוא דלית ביה משום סתירה: מותר השמן שבנר ושבקערה - נר קרוייזיי"ל מותר השמן שנותן בנר או בקערה שמן הניתן להדלקת הנר של שבת וכבה המותר יש בה משום מוקצה ואסור: אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו - שיודע שסופה לכבות הלכך בין השמשות דעתיה על המותר: הכא אדם יושב ומצפה כו' - בתמיה וכי נביא הוא ויודע שעתידה ליפול למחר: בסוכה רעועה - דמסיק אדעתיה דנפלה ולמחר נפלה הלכך לרבי שמעון מוקצה ליכא דאמרינן דעתיה מאתמול עלויה ולת"ק לא אמרינן דעתיה עלויה בשום מידי דלא חזי בין השמשות: לה' - משמע כל שבעה לה' הוא הקדש: על החגיגה - שלמי חגיגה ליאסר משהוקדשו: חג - חגיגה: סיפא - דקתני ואם התנה עליה אסוכה דעלמא קאי וארישא דברייתא קא מהדר דאיפלגו בה ת"ק ורבי שמעון דקתני אין נוטלין עצים מן הסוכה ואוקימנא בשנפלה ומשום מוקצה וקאמר אם התנה עליה מבעוד יום שאם תפול מחר יסיקנה הכל לפי תנאו: ועטרה - יפה בסדינין ובקרמין המצויירין קרמין בגדי צבעונין שקורין אובריי"ץ סדינים לבנים של פשתן: יינות שמנים וסלתות - בכוסות של זכוכית לנוי: הכל לפי תנאו - מדקתני אסור להסתפק מהן ש"מ בטלי להו לגבי סוכה והוי להו כסוכה וקאמר דתנאי מהני: אביי ורבא דאמרי תרוייהו - דלא דמו לסוכה לענין תנאה ואע"ג דבטלי לגבה דכי מהני תנאה באומר מבעוד יום איני בודל מהם מהיות כוחי וזכותי בהם ליטלן כל שהות אורך של בין השמשות של ערב י"ט הלכך בשעת ביאת היום שהיתה קדושה צריכה לחול עליהם לא חלה לפיכך לא הוקצה אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות עליהם תנאי זה שהרי על כרחו יבדל מהם בין השמשות משום דסתר אהלא ובין השמשות ספק י"ט הוא חלה קדושה עליה ועל ידי קדושה זו הוקצה לשבעה: ומאי שנא מהא כו' - דלא אמר באתרוג דמשום בין השמשות קמא ליתקצי כל שבעה אלא לחד יומא מכי אתני עליה לחד יומא: דאתמר הפריש כו' יוצא בה - ביומה: ואוכלה לאלתר - קסבר למצותה אתקצאי והרי נעשית מצותה: ורב אסי אמר יוצא בה ואוכלה למחר - דכיון דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא והא עצי סוכה נמי כיון דאתני עלייהו ליהנות מהן בחולו של מועד כהפרישה ליום ראשון דמי ומשום דבין השמשות קמא קדיש קא אמרת דאתקצאי לשבעה: דמפסקי לילות מימים - שאין מצותו בלילה:

אמר רב מנשיא בריה דרבא סיפא אתאן לסוכה דעלמא כו'. מצי נמי למפרך דלמאי דס"ל דהוי מוקצה מחמת איסור לא אשכחנא דמהני ביה תנאה אלא דאינו חושש למפרך משום דאינו נשאר במסקנא אלא נקט האמת: עד מוצאי י"ט האחרון. עד שיתחיל יום החול וא"ת התינח י"ט שמיני מוקצה הוא משום דהוי ספק שביעי וגם ביום תשיעי שם מוקצה עליו הואיל ואתקצאי לבין השמשות אתקצאי נמי לכולי יומא ושפיר אמרינן מוקצה מחמת יום שעבר במוקצה מחמת מצוה כגון הכא בעצי סוכה אבל נהגו העולם כשחל תשיעי של חג בע"ש שאין מסתפקין מהן בשבת שהוא עשירי ומאי טעמא אי משום סתירת אהל לא שייך בפירות ואי משום דאתקצאי בין השמשות דתשיעי תרי מגו כה"ג לא אמרינן דבתשיעי נמי לא נאסר אלא מטעם מגו וי"ל דהיינו טעמא משום הכנה דהואיל ובע"ש היה אסור שהוא תשיעי והוא י"ט אם היה נאכל בשבת היה מכין י"ט לשבת והוי כעין נולד כיון שבא עתה ראויות שלו ולא בא בי"ט ומזה הטעם יש נזהרין כשחל שמחת תורה אחר השבת מלאכול האתרוג באותו יום דהואיל ובשבת היה אסור שהוא שמיני ועוד כי היה ראוי לברך בו אם אתי אליהו ואמר דעברו לאלול א"כ אם היה אוכל אותו בשמחת התורה כדאמרן הוי שבת מכין לי"ט: אבל עצי סוכה דחל קדושה עלייהו אתקצאי לשבעה. וקשה דמשמע הכא דמה שעצי סוכה אסורין היינו מטעם מוקצה וכן משמע בשבת (דף מה. ושם) הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ולעיל קאמר מה חג לה' אף סוכה לה' אלמא דאסורין מדאורייתא ותירץ ר"ת דמה שאמר מה חג לשם אף סוכה לשם היינו לפי שיעור סוכה כגון ב' דפנות ושלישית אפי' טפח אבל אי עביד דפנות שלמות יותר משיעור סוכה לא נפיק מקרא ועל היותר קאמר שאסור מטעם מוקצה ור"י פירש דודאי כל זמן שהסוכה בעמידה שייך בה מה חג לה' אף סוכה לה' אבל כשנפלה לא שייך בה מה חג וכו' ואם כן היה יכול לתרוצי הכא מה שעצי סוכה אסורין מקרא דלעיל מה חג היינו כשהיו בעמידה אבל כשנפלו מותרין אלא נקט האמת דכשנפלו נמי אסורין מטעם מוקצה: כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה לאלתר. לאו דוקא לאלתר דהא אתרוג של יום ראשון אסור כל היום עד למחר ולא פליג רב ורב אסי אלא בשאר ימים:

ביצה ל:

Navigate the library