ביצהכז.
טוען את הדף…
גָּמַר בִּשּׁוּלַיְיהוּ — חֲזוּ לְהוּ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּלְטַעְמָיךְ, תִּקְשֵׁי לָךְ קְדֵרוֹת דְּעָלְמָא, דְּהָא סְתָם קְדֵרוֹת דְּעָלְמָא בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת רוֹתְחוֹת הֵן, וּלְאוּרְתָּא אָכְלִינַן מִינַּיְיהוּ! אֶלָּא גְּמָרוֹ בִּידֵי אָדָם לָא קָא מִבַּעְיָא לַן. כִּי קָא מִבַּעְיָא לַן גְּמָרוֹ בִּידֵי שָׁמַיִם. רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה הֲוָה לֵיהּ הָהוּא בּוּכְרָא. שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, סְבַר דְּלָא לְמֶחְזְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי זְרִיקָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יִרְמְיָה: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. הֲדַר שַׁדְּרֵיהּ לְקַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא, סְבַר דְּלָא לְמֶחְזְיֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי זְרִיקָא: רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי שִׁמְעוֹן — הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא: מַאי טַעְמָא לָא שְׁבַקְתִּינְהוּ לְרַבָּנַן לְמֶעְבַּד עוֹבָדָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אֲמַר לֵיהּ: וְאַתְּ מָה בִּידָךְ? אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַבִּי זֵירָא: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר מַאן דְּהוּא: אֶזְכֵּי וְאֶסַּק לְהָתָם, וְאֶגְמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא מִפּוּמֵּיהּ דְּמָרַהּ. כִּי סָלֵיק לְהָתָם, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי זֵירָא, אֲמַר לֵיהּ: אֲמַר מָר הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן? אֲמַר לֵיהּ: לָא, אֲנָא ״מִסְתַּבְּרָא״ אֲמַרִי. מִדְּקָתָנֵי בְּמַתְנִיתִין: רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר מִבְּעוֹד יוֹם — אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן, וְקָתָנֵי לַהּ בְּבָרַיְיתָא בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים — שְׁמַע מִינַּהּ מִסְתַּבְּרָא כְּווֹתֵיהּ. מַאי הָוֵי עֲלַהּ? אָמַר רַב יוֹסֵף: תָּא שְׁמַע, דְּתַלְיָא בְּאַשְׁלֵי רַבְרְבֵי. דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי מִשּׁוּם קְהָלָא קַדִּישָׁא דְּבִירוּשָׁלַיִם: רַבִּי שִׁמְעוֹן וַחֲבֵרָיו אָמְרוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. אָמְרוּ? וְהָא אִינְהוּ קַשִּׁישֵׁי מִנֵּיהּ טוּבָא! אֶלָּא: בְּשִׁיטַת רַבִּי מֵאִיר אֲמָרוּהָ. דִּתְנַן: הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וְאַחַר כָּךְ הֶרְאָה אֶת מוּמוֹ — רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר. וְרַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה — אָסוּר. אַלְמָא קָסָבַר רַבִּי מֵאִיר: רְאִיַּית בְּכוֹר לָאו כִּרְאִיַּית טְרֵפָה, רְאִיַּית בְּכוֹר — מֵחַיִּים, רְאִיַּית טְרֵפָה — לְאַחַר שְׁחִיטָה. וּמִינַּהּ: רְאִיַּית טְרֵפָה — אֲפִילּוּ בְּיוֹם טוֹב, רְאִיַּית בְּכוֹר — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אַטּוּ הָתָם, בְּרוֹאִין מוּמִין פְּלִיגִי? בִּקְנָסָא פְּלִיגִי. דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן — כּוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי דְּאָסוּר, מִשּׁוּם דְּמִשְׁתַּנִּין. כִּי פְּלִיגִי בְּמוּמִין שֶׁבַּגּוּף, רַבִּי מֵאִיר סָבַר: גָּזְרִינַן מוּמִין שֶׁבַּגּוּף אַטּוּ מוּמִין שֶׁבָּעַיִן. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: לָא גָּזְרִינַן. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה — אָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ: קְנָסָא הוּא דְּקָא קָנֵיס, שְׁמַע מִינַּהּ. אַמֵּי וַרְדִּינָאָה חָזֵי בּוּכְרָא דְּבֵי נְשִׂיאָה הֲוָה. בְּיוֹמָא טָבָא לָא הֲוָה חָזֵי. אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי, אֲמַר לְהוּ: שַׁפִּיר קָא עָבֵיד דְּלָא חָזֵי. אִינִי? וְהָא רַבִּי אַמֵּי גּוּפֵיהּ חָזֵי! רַבִּי אַמֵּי כִּי חָזֵי — מֵאֶתְמוֹל הֲוָה חָזֵי,גמר להו בשולייהו - אשתרו ולא אמרינן שעה אחת היו מוקצות וידחו: ולטעמיך - דמשוית להו לרתיחתן תורת מוקצה וילפת מינה דאין מוקצה לחצי שבת: תקשי לך - מהשתא דלא תוכל לתרץ היאך אנו אוכלים שום קדרות בלילי שבתות דעל כרחך המוקצה לבין השמשות מוקצה לכולי יומא והרי בין השמשות כל הקדרות מסולקות מרותחות מן הכירה ואכלינן מנייהו לאורתא: אלא מידי דגמרו בידי אדם לא קא מבעיא לן - דכיון דבידו לתקנו בו ביום לא מקצה ליה מדעתיה מפני דחייתו הלכך פולין ועדשים אינם ראייה לכאן ומהאי טעמא נמי שרינן קדרות של בין השמשות: כי קא מבעיא לן גמרו בידי שמים - ע"י חמה דכיון שאין בידו לתקנו מסח דעתיה מניה: הוה ליה ההוא בוכרא - והיו לו בביתו כהנים סמוכין על שלחנו ואוכלין בכורות: רבי יהודה ור' שמעון הלכה כרבי יהודה - הכי כיילינן להו בעירובין (דף מו:): אמר ליה ר' זריקא - לר' אבא: ואת מה בידך - דשבקת לרבי יהודה ובעית למעבד כר' שמעון ממי שמעת דהלכה כר' שמעון בזו: אמר מאן דהוא - אחד מן התלמידים מי שהוא ולא נודע שמו: אזכי ואסק - יהי רצון שאזכה לעלות לארץ ישראל למקום שרבי זירא שם דהוא מרה דשמעתא דאמרי משמיה הלכה כר' שמעון ואגמרה לשמעתא מפומיה: אנא מסתברא אמרי - כן אמרת דמסתברא כרבי שמעון אבל לא שמעתי שהוקבעה הלכה למעשה כמותו: בלשון חכמים - דקתני לעיל אתא ואייתי מתניתא בידיה בין שנולד בו מום מעי"ט בין שנולד בו מום בי"ט חכמים אומרים כו' ור' שמעון הוא דקאמר הכי וקרי ליה חכמים: באשלי רברבי - בחבלים גדולים וגסים שקשין לינתק כלומר חכמים גדולים אמרוה ואין נוחין לבטל דבריהם: ר' שמעון בן מנסיא וחביריו - אותן שאמר עליהן הרי אמרו אין רואין מומין בי"ט: אמרו הלכה כר' מאיר - בבכורות השתא משמע שמעידין קהלא קדישא על ר' שמעון בן מנסיא שאומר עוד דבר זה ומפרש רב יוסף אמרו בתמיה וכי אפשר שקהלא קדישא אומרים דבר זה על ר' שמעון בן מנסיא וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר ועבדינן כותייהו: והא אינהו קדימי וקשישי מיניה טובא - קהלא קדישא דאמרה רבי להא שמעתא משמייהו קשישי מר' שמעון בן מנסיא טובא דהא ר' שמעון בן מנסיא בימי רבי ובניו היה כדתנן באבות [פ"ו] אמר ר' שמעון בן מנסיא אלו שבע מדות שמנו חכמים בתלמידים כלן נתקיימו ברבי ובבניו ולעיל נמי אפלוג בהדיה והיכי אמרו ההוא קהלא קדישא הלכה משמיה דר' שמעון בן מנסיא דקתני ר' שמעון וחביריו אמרו הלכה כר' מאיר: אלא - הכי אמור קהלא קדישא ר' שמעון בן מנסיא וחבריו שאמרו אין רואין מומין בשיטת ר' מאיר אמרוה וכן אפשר שהזקנים נתנו דעתם על דברי הבחורים ואמרו דברי פלוני נוטין אחר דברי ר' פלוני שהיה לפניו: השוחט את הבכור - קודם שהתירו חכם ואח"כ הראה את מומו לחכם: אלמא קסבר ר' מאיר ראיית בכור - אינה קלה כראיית טרפה דאחשבוה רבנן וכל עצמה של התרת בכור תלויה בה שאף שחיטתו אסורה קודם שיראנו ואינו דומה לראיית טרפה שהתירו לבדקה אחר שחיטה: ומינה - וממנה למדו ר' שמעון בן מנסיא וחביריו ואמרו כיון דחשיבא כולי האי הוה ליה כמתקן וכדן דין ואסור לראותו בי"ט ואע"פ שהטרפה נבדקת בי"ט והיינו תליא באשלי רברבי שאמרו קהלא קדישא דהא דר' שמעון כר"מ אזלא וקמו להו ר' שמעון בן יוחי ור' מאיר בחדא שיטתא וה"ל ר' יהודה יחיד ואין דבריו של אחד במקום שנים: אמר ליה אביי - לרב יוסף: אטו - ההיא דר"מ דבכור ברואין מומין לאחר שחיטה פליגי ומשום טעמא דחשיבותא אמרה ר"מ למלתיה והא קנסא קניס כדמפרש ואזיל ואלו אדם אחר שחטו וכסבור שהוא ניתר מפי מומחה אפילו ר"מ מודה דרואין: בדוקין - טייל"א כמו הנוטה כדוק שמים (ישעיהו מ׳:כ״ב) אם מום זה דוק שבעין: כולי עלמא - אפילו ר' יהודה מודה דאסור מפני שמשתנה לאחר המיתה ויש דוק שנראה לאחר שחיטה מום קבוע שאלו ראהו לפני שחיטה היה נראה עובר: במומין שבגוף - כגון נקצצה אזנו נשברה ידו דלא נשתנה בשביל השחיטה: מתני' - דבכורות נמי דיקא דמשום גזרה קאסר ליה וקנסא קניס כדי שלא ירגיל עוד מדלא קתני ר"מ אוסר דנהוי משמע דאסורו תלוי בגופו שאין ראייתו לאחר שחיטה כלום אלא הואיל ועבר ושחטו שמע מינה זהו טעמו של דבר מפני שהקיל לשחטו ותלה ר"מ הדבר ברשעו של כהן זה שהקיל בו: אמי ורדינאה - נאה היה ועל שם ורדים היה נקרא ולי נראה מאותו מקום ששמו ורדינה כדאמרינן בעירובין (דף מט.) שנקרא מאנשי ורדינה ואנשים זקנים וצרי עין בממונן היו: מאתמול הוה חזי - אם קבוע אם עובר:אלא גמרו בידי אדם לא מבעיא לן וכו'. וא"ת אמאי אין מוכיח מההיא דכופין את הסל לפני האפרוחין כדי שיעלו וירדו וקאמר [שבת מג.] מותר לטלטלם פי' אחר שירדו מותר לטלטל הסל אע"פ שהיה אסור כשעלו האפרוחים עליו בחצי היום אלמא אין מוקצה לחצי שבת וי"ל דשאני התם דהוי כמו גמרו בידי אדם שבידו להפריחם מעליו דהא שרינן קדרות אע"ג דבין השמשות רותחות הן ועוד יש לומר דהתם מיירי לענין טלטול דפשיטא ליה דאין מוקצה לחצי שבת והכא קא בעי לענין אכילה: אלא ר' מאיר קנסא קא קניס. ופסיק רבינו יצחק דהלכה כרבי יהודה דקבעי התם בבכורות (דף כח: ושם) סתמא דש"ס אליבא דר' יהודה ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה הלכה כרבי מאיר בגזרותיו היינו ודאי בגזרותיו אבל לא בקנסותיו: