Beitzah 26b · Talmud

בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן. וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ — שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. דָּרֵשׁ רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: נוֹלַד הוּא וּמוּמוֹ עִמּוֹ — מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב לְכַתְּחִלָּה. אֲמַר לֵיהּ רַב נַחְמָן, אַבָּא תָּנֵי: אִם עָבַר וּבִקְּרוֹ — מְבוּקָּר, וְאַתְּ אָמְרַתְּ מְבַקְּרִין אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה! אָמַר אַבָּיֵי: כְּוָתֵיהּ דְּרַבָּה בַּר רַב הוּנָא מִסְתַּבְּרָא, מִדְּקָתָנֵי תְּלָתָא בָּבֵי: נוֹלַד בּוֹ מוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין מְבַקְּרִין אוֹתוֹ בְּיוֹם טוֹב. לְכַתְּחִלָּה הוּא דְּלָא, הָא דִּיעֲבַד — שַׁפִּיר דָּמֵי. נוֹלַד בּוֹ מוּם בְּיוֹם טוֹב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן — דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא. וַהֲדַר תָּנֵי: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ, שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן — דַּאֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי. וְהָא כִּי אֲתָא רַב אוֹשַׁעְיָא, אֲתָא וְאַיְיתִי מַתְנִיתָא בִּידֵיהּ: בֵּין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב, וּבֵין שֶׁנּוֹלַד בּוֹ מוּם בְּיוֹם טוֹב, חֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן. וְאֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ! הָהִיא — אַדָּא בַּר אוּכָּמֵי הִיא, דִּמְשַׁבֵּשׁ וְתָנֵי. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְיקָא. דְּקָתָנֵי, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כֹּל שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן. מַאי אֵין מוּמוֹ נִיכָּר? אִילֵּימָא שֶׁאֵין מוּמוֹ נִיכָּר כְּלָל — פְּשִׁיטָא, צְרִיכָא לְמֵימַר? אֶלָּא, דְּלָא אִתְחֲזִי לְחָכָם מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב אִם מוּם קָבוּעַ אִם מוּם עוֹבֵר. קָתָנֵי מִיהַת אֵין זֶה מִן הַמּוּכָן, שְׁמַע מִינַּהּ. בָּעֵי מִינֵּיהּ הִלֵּל מֵרָבָא: יֵשׁ מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת אוֹ אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת? הֵיכִי דָמֵי: אִי דְּאִחֲזִי בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת — אִחֲזִי. אִי דְּלָא אִחֲזִי — לָא אִחֲזִי? לָא צְרִיכָא: דְּאִחֲזִי, וַהֲדַר אִדְּחִי, וַהֲדַר אִחֲזִי. מַאי? אֲמַר לֵיהּ: יֵשׁ מוּקְצֶה. אֵיתִיבֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ — שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. וְאַמַּאי? נֵימָא: הַאי בְּכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוָה חֲזֵי אַגַּב אִמֵּיהּ, אִתְיְלִיד לֵיהּ — אִדְּחִי לֵיהּ, אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם — אִשְׁתְּרִי לֵיהּ! אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי דַּיָּינֵי הָתָם. אִיכָּא דְאָמְרִי, אֲמַר לֵיהּ: אֵין מוּקְצֶה לַחֲצִי שַׁבָּת. לֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: וְשָׁוִין שֶׁאִם נוֹלַד וּמוּמוֹ עִמּוֹ — שֶׁזֶּה מִן הַמּוּכָן. וְהָא בְּכוֹר מֵעִיקָּרָא הֲוָה חֲזִי אַגַּב אִמֵּיהּ, אִתְיְלִיד לֵיהּ — אִדְּחִי לֵיהּ, אַחְזְיֵיהּ לְחָכָם — אִשְׁתְּרִי לֵיהּ. אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב סָפְרָא: כְּגוֹן דְּיָתְבִי דַּיָּינֵי הָתָם. תָּא שְׁמַע: הָיָה אוֹכֵל בַּעֲנָבִים, וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגָּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן צִמּוּקִין, בִּתְאֵנִים, וְהוֹתִיר וְהֶעֱלָן לַגָּג לַעֲשׂוֹת מֵהֶן גְּרוֹגְרוֹת — לֹא יֹאכַל מֵהֶן עַד שֶׁיַּזְמִין מִבְּעוֹד יוֹם. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא בַּאֲפַרְסְקִין וּבַחֲבוּשִׁין וּבִשְׁאָר כׇּל מִינֵי פֵירוֹת. הֵיכִי דָמֵי? אִי דַּחֲזוּ — לְמָה לֵיהּ הַזְמָנָה? אִי דְּלָא חֲזוּ — כִּי אַזְמֵין לְהוּ מַאי הָוֵי! וְכִי תֵּימָא, דְּלָא יָדַע אִי חֲזוּ אִי לָא חֲזוּ, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: מוּקְצֶה שֶׁיָּבַשׁ וְאֵין הַבְּעָלִים מַכִּירִין בּוֹ — מוּתָּר. אֶלָּא לָאו, דִּחֲזוֹ וְאִדְּחוֹ, וַהֲדַר אִחֲזוֹ. וְאִי אָמְרַתְּ אֵין מוּקְצֶה, לְמָה לְהוּ הַזְמָנָה? אֶלָּא מַאי יֵשׁ מוּקְצֶה? כִּי אַזְמֵין לְהוּ מַאי הָוֵי! לָא צְרִיכָא: דְּאִחֲזוֹ וְלָא אִחֲזוֹ. דְּאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּאָכְלִי, וְאִיכָּא אִינָשֵׁי דְּלָא אָכְלִי. אַזְמֵין — גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ, לָא אַזְמֵין — לָא גַּלִּי דַּעְתֵּיהּ. אָמַר רַבִּי זֵירָא: תָּא שְׁמַע מִפּוֹלִין וַעֲדָשִׁים. דְּהָא פּוֹלִין וַעֲדָשִׁים מֵעִיקָּרָא חֲזוּ לָכוֹס, שְׁדִינְהוּ בִּקְדֵרָה — אִדְּחוֹ לְהוּ,

בי"ט - ואם נולד בו מום בי"ט היה ר"ש בן יוחי אומר אין זה מן המוכן ואפילו עבר ובקרו לא ישחוט שהוא כמתקנו לגמרי: ושוין כו' - אבל בזו היו מודים חולקים שלפנינו ר' יהודה ור"ש שאם נולד היום ומומו עמו שזה מן המוכן שאין בזה משום תקון ומשום דין שלא היתה בו חזקת איסור מעולם וכדמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם: אבא תני - על אביו קאמר: מבוקר - ושוחטו לכתחלה: כותיה דרבה מסתברא - דלכתחלה שרי: מדקתני לה בתלתא בבי - בברייתא דלעיל בדרבי שמעון בן מנסיא: אין מבקרין - לכתחלה משמע: אין זה מן המוכן - משמע אפילו דיעבד אינה הכנה ועוד מדפלגינהו לתרי בבי: שזה מן המוכן אפילו לכתחלה - קאמר דמוכן לבקרו דאי בדיעבד קאמר ומאי מוכן מוכן לשוחטו קאמר אמאי פלגינהו לתלתא בבי לתנייה להך סיפא בהדי רישא ולערבינהו ולתנינהו הכי נולד בו מום מערב יום טוב או שנולד הוא ומומו עמו אין מבקרין אותו ביום טוב דלהוי משמע לכתחלה הוא דלא הא דיעבד שפיר דמי: ואייתי מתניתא בידיה גרסינן: חכמים אומרים אין זה מן המוכן - אפילו דיעבד והא ר' שמעון היא דשמעינן ליה אין רואין מומין וכיון דבהנך תרתי ערב ותני להו איכא למימר דנולד הוא ומומו עמו דשרי דיעבד קאמר כרב נחמן וקשיא לאביי דסייעיה לרבה בר רב הונא מהך: ואלא קשיא ההיא - דלעיל דמסייעא ליה לרבה ואהי מינייהו סמכינן: ההיא - דלעיל: אדא בר אוכמי הוא - חכם אחד שהיו מכירין בו שהיה גורס משניות ומשכח ומשבשן: דיקא - כי הך דאייתי רב אושעיא: אי נימא שאין מומו מאתמול כלל - שלא היה בו שום מום: צריכא למימר - בתמיה וכי צריך היה רבי שמעון לומר לר' יהודה בן מחלוקתו כן והלא רבי יהודה אית ליה מוקצה ונהי דרואין מומין סבירא ליה האי מיהא אסור דמוקצה הוא: אין זה מן המוכן - אפילו דיעבד ומהשתא על כרחיך ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן. בדיעבד קאמר: יש מוקצה לחצי שבת - משום חצי שבת אם הוקצה בחציו מי הוי מוקצה לכולי שבת אם לא: היכי דמי - מכדי סתם מוקצה היינו גרוגרות וצמוקין שמעלה אותן על מנת ליבשן ומקצה אותן לכך ומשמתחילין ליבש אין ראוין לאכילה עד שייבשו לגמרי והא חצי שבת דקא אמרת היכי מספקא לך: אי דאחזו - שנגמרה מלאכתן בין השמשות אחזו ואין כאן אפילו חצי שבת בהקצאה כלל: ואי דלא אחזו - בין השמשות ודאי אסורין דאין כאן הכנה מבעוד יום ומאן דאית ליה מוקצה הכנה מבעוד יום בעי כדכתיב ביום הששי והכינו את אשר יביאו (שמות טז): לא צריכא דאחזו - בין השמשות: נימא האי בכור מעיקרא - בין השמשות הוה חזי לשחוט את אמו והוא נאכל בין תם בין בעל מום לפי שאין בכור קדוש אלא בלידתו דכתיב אשר יולד בבקרך וגו' (דברים ט״ו:י״ט): אדחיה ליה - שהיה בחזקת בכור תם ואסור עד שיראה מומו: דיתבי דייני התם - כשנולד וכפוטרו את הרחם ראו את מומו דלא הוקצה כלל: היה אוכל בענבים והותיר - רבותא נקט דלא תימא כיון דאוכל והולך לא ליבעי הזמנה וכן מפרש בפרק שלישי דשבת בכירה שהסיקוה (דף מה.): ענבים - יבשין קרוין צמוקים ותאנין שנתיבשו קרוין גרוגרות: אפרסקין - פרשקי"ש בלע"ז: חבושין - קרוני"ץ: אי דאחזו - בין השמשות: למה לי הזמנה - הא ודאי כיון דחזא בהו דיבשו דעתיה עלוייהו שהרי לא הוקצו אלא ליבשן: ואי דלא אחזו כי אזמין להו מאי הוי - הא לא חזי לאכילה ולא מהניא להו הזמנה דהוה ליה כמזמין עצים ואבנים לאכילה שאין בריה אוכלתן: וכי תימא דלא ידע אי חזו אי לא חזו - וכי תימא הך הזמנה דקתני כגון דטורח הוא לו לעלות אליהן ולראות אם יבשו אם לאו ואינו יודע אם ראוין אם לא ראוין ומכין בהזמנה ואומר הריני אוכל מהן למחר אם ראוין הן ואשמעינן אי לאו דאזמינהו מאתמול כיון דלא הוה ידע שהן ראוין לא הוה אמרינן דעתיה עלוייהו ואסורים לאכול אפילו מצאן ראוין: והאמר רב כהנא מוקצה - של גרוגרות וצמוקין: שיבש - מבעוד יום: ואין הבעלים מכירין בו - אין הבעלים יודעים שיבש שלא בדקוהו מבעוד יום ולמחר מצאוהו שיבש היה מאתמול: מותר - דכי אסקיה מעיקרא לא אקצייה אלא ליבש והרי יבש והוכן מבעוד יום כך פירש רב אחאי בשאלתות שלו: ואדחו - בשבת שנפלה עליהן גשמים ותפחו והדר אחזו ששזפתן השמש וקא מיבעיא לן הך שעתא דאתקצו מי אסרה להו כולי יומא או לא: אלא לאו דאחזו ואדחו והדר אחזו - ע"כ לא מתוקמא הך הזמנה אי לאו להכי דאזמין להו דאם ידחו למחר ויתקנו לבו ביום יאכל מהן: ה"ג אלא מאי יש מוקצה כי אזמין להו מאי הוי - הזמנה דקודם הקצאה מאי מהניא בלאו הזמנה נמי מוכנין ועומדין הן והאיסור בא אחרי כן: ה"ג אלא דאחזו ולא אחזו - בהכי עסקינן שיבשו ולא כל צרכן: דאיכא אינשי דאכלי ואיכא דלא אכלי - ואצטריך ליה לגלויי דעתיה אי אכיל אי לא אכיל: תא שמע - דאין מוקצה לחצי שבת: מפולין ועדשים - שאנו מבשלין ביום טוב: דמעיקרא - בין השמשות: חזו לכוס - חיין כל דבר הנאכל חי קרי אכילתו כוסס: אדחו להו - כל זמן שרותחין:

ביצה כו:

Navigate the library