Beitzah 24b · Talmud

שׁוֹחֲטִין מִן הַנְּגָרִין בְּיוֹם טוֹב, אֲבָל לֹא מִן הָרְשָׁתוֹת וּמִן הַמִּכְמוֹרוֹת. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וּמוּתָּרִין. בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין בְּיוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁבְּיוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וַאֲסוּרִין. הָא גּוּפַהּ קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ. טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין, הָא סְפֵיקָא — אֲסוּרִין. אֵימָא סֵיפָא: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין בְּיוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁבְּיוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ. טַעְמָא דְּבָא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין, הָא סְפֵיקָא — מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וּמוּתָּרִין. הָכִי קָאָמַר: בָּא וּמְצָאָן מְקוּלְקָלִין מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב — בְּיָדוּעַ שֶׁמֵּעֶרֶב יוֹם טוֹב נִצּוֹדוּ, וּמוּתָּרִין. הָא סְפֵיקָא — נַעֲשָׂה כְּמִי שֶׁנִּצּוֹדוּ בְּיוֹם טוֹב, וַאֲסוּרִין. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. וְאָמַר מוּתָּרִין הֵם. מוּתָּרִין לְמַאי? רַב אָמַר: מוּתָּרִין לְקַבֵּל. וְלֵוִי אָמַר: מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה. אָמַר רַב: לְעוֹלָם אַל יִמְנַע אָדָם עַצְמוֹ מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ אֲפִילּוּ שָׁעָה אַחַת. דַּאֲנָא וְלֵוִי הֲוֵינַן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי כִּי אַמְרַהּ לְהָא שְׁמַעְתָּא, בְּאוּרְתָּא אָמַר: מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה, בְּצַפְרָא אָמַר: מוּתָּרִין לְקַבֵּל. אֲנָא דַּהֲוַאי בֵּי מִדְרְשָׁא — הֲדַרִי בִּי. לֵוִי דְּלָא הֲוָה בִּי מִדְרְשָׁא — לָא הֲדַר בֵּיהּ. מֵיתִיבִי: גּוֹי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל, אֲפִילּוּ דָּגִים הַמְפוּלָּמִין וּפֵירוֹת בְּנֵי יוֹמָן — מוּתָּרִין. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין לְקַבֵּל — שַׁפִּיר. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר מוּתָּרִין בַּאֲכִילָה, פֵּירוֹת בְּנֵי יוֹמָן מִי שָׁרוּ בַּאֲכִילָה? וּלְטַעְמָיךְ: פֵּירוֹת בְּנֵי יוֹמָן מִי שָׁרוּ בְּטִלְטוּל? אֶלָּא, בִּכְווֹרֵי דַּאֲדִימֵי וּפֵירֵי דִּכְבִישִׁי בְּיַרְקָא עָסְקִינַן, וְאַמַּאי קָרֵי לְהוּ בְּנֵי יוֹמָן — שֶׁהֵן כְּעֵין בְּנֵי יוֹמָן. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכְתָא: גּוֹי שֶׁהֵבִיא דּוֹרוֹן לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם טוֹב, אִם יֵשׁ מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחוּבָּר — אָסוּר. וְלָעֶרֶב נָמֵי אֲסוּרִין בִּכְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ. וְאִם אֵין מֵאוֹתוֹ הַמִּין בִּמְחוּבָּר, תּוֹךְ הַתְּחוּם — מוּתָּר,

שוחטין מן הנגרין - שוחטין חיות מן ביברים לפי שנצודים ועומדים ועל שם שעושין שם ניגרי מים וחריצין לשתות החיות שם קרי להו נגרים: אבל לא מן הרשתות - מצא חיה במצודתו ספק נצוד היום ספק נצוד מאתמול: בא מעי"ט - למקום שהיו פרוסים והן באורך מיל או חצי מיל וכשחיה נופלת בראשו אחד מתוך שמתפרקת ומתנתקת לצאת המצודות מתקלקלות כולן וראשו השני נתק ממקום שנתקע וסימן הוא לו שיש חיה בראש האחר: נתקלקלו ביום טוב - ע"כ הכי משמע שודאי נתקלקלו בי"ט וכגון שבדקן משחשכה ולא היו מקולקלין ועכשיו מקולקלין ולהכי פריך הא גופה קשיא: ה"ג טעמא דבא ומצאן הא ספק אסור הכי קאמר כו' - וכולה חדא מילתא היא בא ומצאן שנתקלקלו מערב יום טוב בידוע שמערב יום טוב נצודו ואם יש לחוש ולומר שנתקלקלו ביום טוב כגון שלא בא ומצאן מאתמול מקולקלין הרי הן כאילו ידוע שביום טוב נצודו: הלכה כר' שמעון - דאמר ספק מוכן אסור והיכא דבא ומצאן מקולקלין מאתמול יש לסמוך דנצודו מבעוד יום: לקבל - בטלטול דכולי האי לא אחמור מספק מוכן דלתסרו בטלטול אבל באכילה לא שרינהו רבן גמליאל: ולוי אמר מותרין באכילה - קאמר רבן גמליאל ולאו דסבירא לרב ולוי כותיה אלא מלתיה הוא דמפרשי: מפולמים - לחים אמ"י בלע"ז: מותרין - והא על כרחך רבן גמליאל הוא דמיקל: שפיר - ואע"ג דלאו ספק הוא אלא ודאי מוקצה איכא למימר דמתיר בטלטולו ולקמן פריך עלה פירות בני יומן בטלטול מי שרי נהי דמיקל רבן גמליאל בספק מוכן בודאי שאינו מוכן מי מיקל: אלא בכוורי דאדימי - אדומים שלא נס ליחן ואדמומית שתחת לחייהן שבודקין אותן שם: ופירי דכבישי בירקי - כשלקטום טמנום מיד בירק שלא יברח לחלוחן כבישי טמונין כמו רישא בכבשא (חולין דף צג:) והני ודאי מוכן נינהו דניכרין שמעי"ט הן ואשמועינן דאע"ג דדמו לבני יומן לא חיישינן למראית העין ורבותי פירשו כוורי דאדימי מנותחין הן כמו אדמויי אדמוה (ע"ז דף לח:) וקשיא לי א"כ מאי למימרא: אם יש מאותו המין במחובר אסורין - משום מוקצה ואפילו לרבי שמעון יש מוקצה בגרוגרות וצמוקים ומחובר כגרוגרות וצמוקים דמי מדלא לקטן מאתמול אקצינהו מדעתיה ולא תחלוק במחובר בין שלו בין של נכרי: ולערב אסורין בכדי שיעשו - כדי שלא יהנה ממלאכת יו"ט והא דקאמר ולערב אסורים בכדי שיעשו הא לאחר כן מותרים אפילו לערב ראשון נמי אע"ג דליל יו"ט שני הוא ממתין בכדי שיעשו ומותרין ממה נפשך אם הלילה חול הוא הרי המתין בכדי שיעשו ואם קדש הוא נמצא שנלקטו בחול כן דעתי נוטה ויש לי ראיות הרבה מההוא בר טביא דעירובין (דף לט:) ומביצה שנולדה בזה שמותרת בזה (לעיל ביצה דף ד:) אלמא האחד חול הוא וממה נפשך מותר ולא זכיתי לשאול את פי רבי' יעקב בדבר זה כי היו נוהגים בו היתר במקומינו והיה לי דבר פשוט ולאחר פטירתו של רבי שמעתי את רבי' יצחק הלוי שהוא אוסר עד ליל מוצאי יו"ט שני וכל אנשי עירו כמותו וגם הלכות גדולות אוסרים כן ודנתי לפניו ולא הועיל לי הדבר וכל טעמו אינו אלא מדנקט בכדי שיעשו בלילה הראויה לעשיה קאמר ואני אומר צריך להמתין בכדי שיעשו משום שמא היום היה קדש והלילה חול ותדע מדלא קאמר לערב של שני אסורים בכדי שיעשו לערב הראשון קאמר ובתשובת רבי' גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי גם עתה בא אלי מכתב מגרמיי"ש שבא לשם אדם גדול זקן ויושב בישיבה מן רומא ושמו ר' קלונימוס ובקי בכל הש"ס והורה כן ונחלק עליהן:

אלא בכוורי דאדימי וכו'. דודאי נצודו מערב י"ט וקרי ליה בני יומן כך פרש"י ולא נהירא דפשיטא דמותרין לטלטל ואתיא כדברי הכל ומשמע דלא אתיא אלא כרבן גמליאל דמתיר ספק מוכן לכן נראה לי דאין ודאי שהוא מערב י"ט אלא ספק והשתא אתיא כרבן גמליאל דמתיר ספק מוכן: ולערב אסורין בכדי שיעשו. פרש"י כדי שיעור לקיטתן שלא יהנה ממלאכת י"ט ולערב ראשון קאמר דממה נפשך הן מותרין אם היה חול הרי היום נלקטו ואם היה היום קדש הרי הלילה הזה חול ובשני ימים טובים של גליות מיירי והביא ראיה מביצה דלעיל (ביצה דף ד: ושם) שנולדה בזה מותרת בזה ומההוא טביא דאתציד ביום ראשון ואכלו אותו ביום שני בעירובין (דף לט: ושס) כן פרש"י ורבינו יצחק הלוי והגאונים אוסרין עד מוצאי ליל יום טוב שני ומפרש בכדי שיעשו לילה הראויה לעשיה ומיהו בתשובת רבינו גרשום מאור הגולה מצאתי כמותי וגם רבינו קלונימוס איש רומי בקי בכל הש"ס שלח לי כתב מעיר גרמיז"א כמותי והקשה הר"י לפרש"י דפירש דלכך בעינן כדי שיעשו כדי שלא יהנה ממלאכת יום טוב א"כ המבשל בשבת בשוגג. אמאי יאכל הא נהנה ממלאכת שבת אלא ודאי אין זה הטעם אלא הטעם שמא יאמר לנכרי לך ולקט ומזה הטעם אסורים עד מוצאי י"ט האחרון בכדי שיעשו דאי אמרת דמותרין במוצאי יום טוב ראשון חיישינן שמא יאמר לנכרי בי"ט ראשון לך והביא כדי לאכול מהן בשני ואם כן ע"כ לילה הראויה לעשיה קאמר ומה שהביא רש"י ראיה מביצה וכו' יש לדחות אותה דהתם נולדה מאליה מן השמים וגם ראיה שהביא מההוא טביא דעירובין (דף לט: ושם) יש לומר דמיירי שהיו המצודות פרוסות מעי"ט ומאליו נצודו וכללא הכי הוא דדבר הבא מאליו או דבר מוקצה הבא בידים שהביא נכרי בשביל עצמו או בשביל נכרי אחר ונתנן לישראל בי"ט ראשון מותר בשני אבל אם הביאו בשביל ישראל מן המחובר אסור עד מוצאי יום טוב שני בכדי שיעשו ואם לאו שאין במינו במחובר חוץ לתחום אסורין תוך התחום מותרין ור"י פירש שאין במינו במחובר הבא מחוץ לתחום לא בעינן כדי שיעשו דלא החמירו אלא בדבר שנעשה בו מלאכה דה"נ הקילו שמותר לישראל אחר אפילו בו ביום וקשה לרבי' יהודה דאמרינן בפרק שואל (שבת דף קנא: ושם) הביאו חלילים למת מחוץ לתחום לא יספוד בהן עד מוצאי יום טוב ומשמע התם בכדי שיעשו ויש לומר דשאני התם דאוושא טפי מילתא דהכל יודעין שהובאו בשבילו ואיכא למגזר טפי ויש חלוק בין מת לדברים אחרים כדאמר התם עשה קבר לאביו בי"ט לא יקבור בו עולמית אע"ג דדברים אחרים מותרים בכדי שיעשו אחר שבת או אחר יו"ט ואומר הר"ר שמואל מאייבר"א דספק חוץ לתחום מותר והביא ראיה מעירובין (דף מה:) גבי מיא בעיבא מיבלע בליעי וכו' וקאמר דהוי ספק אם באו חוץ לתחום וסיפא דברייתא לקולא ורבי יהודה היה אוסר במחובר ובצידה אפי' לא הביאו בשביל ישראל רק בשבילו או בשביל נכרי אחר ולא משמע כן גבי מרחצת בשבת דשרי (שבת דף קבב.) הואיל ואיכא נכרים בעיר ואין סברא לחלק בין דבר אכילה לדבר אחר ואומר הרר"י די"ט שחל להיות בה' בשבת ובע"ש או בא' בשבת ובב' בשבת הבא ביום ראשון שרי ליום שלישי ולא בעינן הראויה לעשיה דשני ימים קודם לא שייך שמא יאמר לנכרי ויש להחמיר בדבר (ובכדי שיעשו דאמר לפי' התוס' כדי שיתלשו ויובאו ממקום שצד אותם גם יש לספק אם הביא קופה מלאה פירות אם צריך להמתין כדי שילקטו באדם אחד או בכמה בני אדם):

ביצה כד:

Navigate the library