ראש השנהה:
טוען את הדף…
כְּפֶסַח דָּמוּ — קָא מַשְׁמַע לַן. מְנָהָנֵי מִילֵּי? דְּתָנוּ רַבָּנַן: ״כִּי תִדּוֹר נֶדֶר״, אֵין לִי אֶלָּא נֶדֶר. נְדָבָה מִנַּיִן? נֶאֱמַר כָּאן ״נֶדֶר״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה״. מָה לְהַלָּן — נְדָבָה עִמּוֹ, אַף כָּאן — נְדָבָה עִמּוֹ. ״לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — אֵלּוּ הַדָּמִין הָעֲרָכִין וְהַחֲרָמִין וְהַהֶקְדֵּשׁוֹת. ״לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ — הוּא וְלֹא חִילּוּפָיו. ״כִּי דָרוֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ״ — אֵלּוּ חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים. ״ה׳ אֱלֹהֶיךָ״ — אֵלּוּ צְדָקוֹת וּמַעַשְׂרוֹת וּבְכוֹר. ״מֵעִמָּךְ״ — זֶה לֶקֶט שִׁכְחָה וּפֵאָה. ״וְהָיָה בְךָ חֵטְא״ — וְלֹא בְּקׇרְבָּנְךָ חֵטְא. אָמַר מָר: ״לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ״ — הוּא וְלֹא חִילּוּפָיו. חִילּוּפֵי מַאי? אִי חִילּוּפֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים — מִקְרָב קָרְבִי. אִי חִילּוּפֵי חַטָּאת, לְמִיתָה אָזְלָא. אֶלָּא מַאי חִילּוּפָיו — חִילּוּפֵי תוֹדָה. דְּתָנֵי רַבִּי חִיָּיא: תּוֹדָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּתְמוּרָתָהּ, וּמֵתָה אַחַת מֵהֶן — חֲבֶרְתָּהּ אֵין לָהּ תַּקָּנָה. הֵיכִי לֶיעְבֵּיד? לַיקְרְבַהּ וְלַיקְרֵיב לֶחֶם בַּהֲדַהּ — דִּלְמָא תְּמוּרָה הִיא. לַיקְרְבַהּ בְּלָא לֶחֶם — דִּלְמָא תּוֹדָה הִיא. וְהָא כֵּיוָן דְּלָאו בַּת הַקְרָבָה הִיא, קְרָא לְמַעוֹטֵי לְמָה לִי? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: לְעוֹלָם לְמַעוֹטֵי חִילּוּפֵי עוֹלָה וּשְׁלָמִים, וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן שֶׁעָבְרוּ עָלָיו שְׁנֵי רְגָלִים וְהוּמַם, וְחִילְּלוֹ עַל אַחֵר, וְעָבַר עָלָיו רֶגֶל אֶחָד. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִכֹּחַ קַמָּא קָאָתֵי — כְּמַאן דְּעָבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. וּלְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר: כֵּיוָן שֶׁעָבַר עָלָיו רֶגֶל אֶחָד עוֹבֵר בְּ״בַל תְּאַחֵר״, מַאי אִיכָּא לְמֵימַר? אָמַר רָבָא: הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן, כְּגוֹן שֶׁהוּמַם בְּתוֹךְ הָרֶגֶל, וְחִילְּלוֹ, וְעָבַר עָלָיו הָרֶגֶל. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הוֹאִיל וּמִכֹּחַ קַמָּא קָאָתֵי — כְּמַאן דְּעָבַר עֲלֵיהּ כּוּלֵּיהּ רֶגֶל דָּמֵי, קָא מַשְׁמַע לַן. ״וְהָיָה בְּךָ חֵטְא״, וְלֹא בְּקׇרְבָּנְךָ חֵטְא. וְהָא מֵהָכָא נָפְקָא? מִדַּאֲחֵרִים נָפְקָא, דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: יָכוֹל יְהֵא בְּכוֹר שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ כִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין, וְיִפָּסֵל — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ תִּירוֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכוֹרוֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ״, מַקִּישׁ בְּכוֹר לְמַעֲשֵׂר: מָה מַעֲשֵׂר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ, אַף בְּכוֹר אֵינוֹ נִפְסָל מִשָּׁנָה לַחֲבֶרְתָּהּ. אִיצְטְרִיךְ, סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: הָנֵי מִילֵּי בְּכוֹר, דְּלָאו בַּר הַרְצָאָה הוּא, אֲבָל קׇדָשִׁים, דִּבְנֵי הַרְצָאָה נִינְהוּ — אֵימָא לָא לִירַצּוֹ, קָא מַשְׁמַע לַן. וְאַכַּתִּי,כפסח דמו - וברגל ראשון יעבור עליהן: מנא הני מילי - דאכל הנך דתניא במתניתא לעיל איכא בל תאחר: נדר - הרי עלי: נדבה - הרי זו: נאמר להלן נדר - ואם נדר או נדבה וגו': אלו הדמין והערכין כו' - שהן קדשי בדק הבית וכולן לה' ואין לכהנים בהן כלום: הוא ולא חילופיו - עליו אתה עובר ולא על חילופיו ולקמיה מפרש לה: אלו חטאות ואשמות - שהן נדרשין ממך שהרי חובה הם מוטלין עליך: ועולות ושלמים - כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה שהן חובה דאלו דנדר ונדבה ברישא דקרא כתיבי וה"ה נמי לבכור ולמעשר ופסח שהן חובה: ה' אלהיך אלו צדקות ומעשרות - דהא קרא יתירא הוא דהוה ליה למכתב כי דרוש ידרשנו וכבר ה' כתוב למעלה במקרא נדרוש ביה לאתויי צדקות ומעשרות שכתוב בהן שם זה ולך תהיה צדקה לפני ה' אלהיך (דברים כ״ד:י״ג) ואכלת לפני ה' אלהיך מעשר דגנך (שם יד): מעמך זה לקט שכחה ופאה - שהן חלקו של עני דכתיב ביה את העני עמך (שמות כ״ב:כ״ד): ולא בקרבנך חטא - אין הקרבן נפסל בכך: חילופי עולה - כגון אבדה והפריש אחרת תחתיה נמצאת הראשונה ונתכפר בה: מקרב קרבי - וכיון דקרבה הרי היא קרבן לעצמה ולשלמו קרינא ביה: חילופי חטאת - שכיפרו בעליה מחמש חטאות המתות היא ופשיטא דלא עבר עליה בבל תאחר: חילופי תודה - וכגון שנתערבה בראשונה וקי"ל על זבח התודה חלות התודה טעונה לחם ולא חליפתה ולא תמורתה טעונין לחם: ומתה אחת מהן - שאם היו שתיהן קיימות מביאן ומביא ארבעים חלות כמשפט התודה ואומר הרי הלחם הזה לשם אותה שהיא תודה ושחיטת התודה תקדש ארבעים כמשפטה אבל מתה אין לחברתה תקנה (והיכי) ממעט קרא מבל תאחר: וחללו על אחר - אמר זה תחת זה ובעל מום יוצא לחולין: סלקא דעתך כו' - והכי קאמר קרא אם על האחד עבר זמן איחור חייב ולא שיצטרפו הוא וחילופיו לג' רגלים: שעברה שנתו - מצותו בתוך שנתו שנאמר (דברים ט״ו:כ׳) לפני ה' אלהיך תאכלנו שנה בשנה: כפסולי המוקדשים - כבעל מום: ויפסל - הואיל ועבר עליו ואיחרו שהרי אין שנה בלא שלשה רגלים ברוב שנים: מקיש בכור למעשר - במעשר דגן קא משתעי קרא: מה מעשר אינו נפסל כו' - דכתיב (שם יד) מקצה שלש שנים וגו' אם שהה מעשרותיו שנה ראשונה ושניה: הרצאה - אם לכפרה אם לדורון: אימא לא לירצו - מאחר שהביאן בעבירה:ונאמר להלן אם נדר או נדבה. הוה מצי לאתויי מהאי עניינא גופיה דכתיב ביה (דברים כג) כאשר נדרת נדבה: ערכין וחרמין והקדשות. בכולהו כתיב לה' גבי ערכין כתיב בערכך נפשות לה' (ויקרא כ״ז:כ״ח-כ״ט) ובחרמין כתיב (שם) קדש קדשים הוא לה' וגבי חרמי כהן נמי דריש ליה בבכורות בר"פ כל פסולי המוקדשים (בכורות ד' לב.) ובהקדשות כתיב (שם) איש כי יקדיש את ביתו קדש לה' וא"ת מהאי טעמא נמי תיפוק ליה חטאת ואשם ועולה ושלמים כדדרשינן נמי לקמן בשמעתין מדכתיב לה' אלהיך בקרא דמוצא שפתיך תשמור וי"ל [דלקמן דאית ליה קרא אחרינא לקדשי בדק הבית מאשר דברת מוקי ליה קרא דלה' אלהיך לחטאות ואשמות דמסתבר אבל הכא] אי לאו דכתיב דרוש ידרשנו בחטאת ואשם הוה מוקמינן בהו האי קרא ולא הוה שמעינן ערכין חרמין והקדשות [וליכא למלפינהו נמי מדרוש ידרשנו דלא משמע אלא שבא על חטא]: אלו חטאות ואשמות. שהן נדרשין ממך שהרי הם מוטלין חובה עליך ועולות ושלמים כגון עולת ראיה ושלמי חגיגה שהם חובה דאלו נדרים ונדבות מכי תדור נדר נפקי ותימה שלמי חגיגה וראיה זמנא קביעא להו דעבר הרגל ולא חג אינו חייב באחריותו וא"כ אם אקרביה אקרביה וכו' כדאקשינן לעיל גבי פסח וי"ל דמ"מ היכא דהופרשו ולא הקריבם קאי עלייהו בבל תאחר כיון שלא נפסלו בכך וי"מ דנפקא להו חטאת מדכתיב לשון דרישה גבי חטאת דכתיב (ויקרא י׳:ט״ז) דרש דרש משה ואשם עולה ושלמים דאיתקוש בהיקישא דזאת התורה בסוף התודה (מנחות דף פב: ושם) ולא יתכן דא"כ נדרים ונדבות נמי ובכור ומעשר ופסח נמי תיפוק מהתם דכולהו איתקוש: ומעשרות ובכור. מעשר ובכור מכי דרוש ידרשנו לא נפקא דלא דמי חיובא דידהו לחיובא דחטאת ואשם דאי לית ליה בכור ומעשר לא מיחייב בהו ופסח לא גרסינן הכא דאי בשלמי פסח כרב ששת מהיכא דנפקא שלמים נפקא להו ומיהו יש לחלק: אי חליפי חטאת למיתה אזלא. ואי חליפי אשם לרעייה אזלא דקי"ל (נזיר כה:) כל שבחטאת מתה באשם רועה ולר"ת דמפרש דמן הדין באשם קרב עולה א"כ מקרב קרבי: שהומם בתוך הרגל. ואין בל תאחר אלא בכל הרגל: מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה. פירש בקונטרס דכתיב מקצה שלש שנים תוציא את כל מעשר תבואתך אם שהה מעשרות שנה ראשונה ושניה ואפילו למאי דפרישית לעיל דאיכא בבל תאחר במעשר שהופרש ולא נתנו וקרא דשנת הביעור אצטריך לאותו שלא הופרש מ"מ בכולהו משתעי קרא דמתבער וקצת תימה בכולה שמעתין מהיכא תיתי לן דנפסל דאיצטריך קרא דאינו נפסל וכן אותו בלא ירצה ואין מאחר נדרו בלא ירצה למה לי: קדשים דבני הרצאה נינהו. דעולה מכפרת על חייבי עשה כדאמרינן בפרק קמא דזבחים (דף ז: ושם):