ראש השנהכב.
טוען את הדף…
מַעֲשֶׂה שֶׁעָבְרוּ יוֹתֵר מֵאַרְבָּעִים זוּג וְעִיכְּבָן רַבִּי עֲקִיבָא כּוּ׳. תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: חַס וְשָׁלוֹם שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא עִיכְּבָן. אֶלָּא שַׁזְפַּר רֹאשָׁהּ שֶׁל גֶּדֶר עִיכְּבָן, וְשִׁלַּח רַבָּן גַּמְלִיאֵל וְהוֹרִידוּהוּ מִגְּדוּלָּתוֹ. מַתְנִי׳ אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ — יֵלְכוּ. לֹא שֶׁמִּצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה, אֶלָּא שֶׁאִם יִפָּסֵל אֶחָד מֵהֶן — יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אָב וּבְנוֹ וְכׇל הַקְּרוֹבִין כְּשֵׁרִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: מַעֲשֶׂה בְּטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בִּירוּשָׁלַיִם, הוּא וּבְנוֹ וְעַבְדּוֹ מְשׁוּחְרָר, וְקִבְּלוּ הַכֹּהֲנִים אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וּפָסְלוּ אֶת עַבְדּוֹ. וּכְשֶׁבָּאוּ לִפְנֵי בֵּית דִּין — קִבְּלוּ אוֹתוֹ וְאֶת עַבְדּוֹ, וּפָסְלוּ אֶת בְּנוֹ. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי לֵוִי: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן, דִּכְתִיב: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״ — עֵדוּת זוֹ תְּהֵא כְּשֵׁרָה בָּכֶם. וְרַבָּנַן? עֵדוּת זוֹ תְּהֵא מְסוּרָה לָכֶם. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי מַעֲשֶׂה בְּטוֹבִיָּה הָרוֹפֵא כּוּ׳. אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא: הִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַב חָנָן בַּר רָבָא: רַבִּי יוֹסֵי וּמַעֲשֶׂה, וְאַתְּ אָמְרַתְּ הִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן?! אָמַר לוֹ: וְהָא זִמְנִין סַגִּיאִין אֲמַרִית קַמֵּיהּ דְּרַב הִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן וְלָא אֲמַר לִי וְלָא מִידֵּי! אֲמַר לֵיהּ: הֵיכִי תָּנֵית? אֲמַר לֵיהּ: אִפְּכָא. אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם הָכִי לָא אֲמַר לָךְ וְלָא מִידֵּי. אָמַר טָבִי בְּרֵיהּ דְּמָרִי טָבִי אָמַר מָר עוּקְבָא אָמַר שְׁמוּאֵל: הִלְכְתָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מַתְנִי׳ אֵלּוּ הֵן הַפְּסוּלִין: הַמְשַׂחֵק בְּקוּבְיָא, וּמַלְוֵי בְּרִבִּית, וּמַפְרִיחֵי יוֹנִים, וְסוֹחֲרֵי שְׁבִיעִית, וַעֲבָדִים. זֶה הַכְּלָל: כׇּל עֵדוּת שֶׁאֵין הָאִשָּׁה כְּשֵׁירָה לָהּ, אַף הֵן אֵינָן כְּשֵׁירִין לָהּ. גְּמָ׳ הָא אִשָּׁה כְּשֵׁירָה לָהּ — אַף הֵן כְּשֵׁירִין לָהּ. אָמַר רַב אָשֵׁי: זֹאת אוֹמֶרֶת, גַּזְלָן דְּדִבְרֵיהֶם כְּשֵׁירִין לְעֵדוּת אִשָּׁה. מַתְנִי׳ מִי שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהַלֵּךְ — מוֹלִיכִים אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר, אֲפִילּוּ בְּמִטָּה. וְאִם צוֹדֶה לָהֶם, — לוֹקְחִין בְּיָדָן מַקְלוֹת. וְאִם הָיְתָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה — לוֹקְחִין בְּיָדָם מְזוֹנוֹת. שֶׁעַל מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם, מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת וְיוֹצְאִין לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אוֹתָם בְּמוֹעֲדָם״. הֲדַרַן עֲלָךְ אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים אִם אֵינָן מַכִּירִין אוֹתוֹ — מְשַׁלְּחִין עִמּוֹ אַחֵר לְהַעִידוֹ. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכׇּל אָדָם. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַבַּיְיתּוֹסִים, הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְהוּ מְקַבְּלִין אֶלָּא מִן הַמַּכִּירִין. גְּמָ׳ מַאי אַחֵר? חַד,מעשה ועברו יותר מארבעים זוג וכו': שזפר - כך שמו: מתני' אב ובנו שראו את החדש כו': שאם יפסל - יכשל בפיו כשיבדקוהו כדלקמן (ראש השנה דף כג:): גמ' תהא כשרה בכם - ואע"פ שהם אחים: תהא מסורה לכם - לחשובי הדור אני מוסר שיקבלו העדות ויקדשו החדש ולא להכשיר קרובים בא: היכי תנית - מתניתין קמיה דרב מי המכשיר ומי הפוסל: איפכא - תנינא ר' יוסי אומר אב ובנו וכל הקרובים כשירין אר"ש מעשה בטוביה כו': א"ל משום הכי - דאפכת דר"ש לרבי יוסי לא אמר לך מידי כי אמרת הלכה כרבי (יוסי) דהיינו דר' (שמעון): מתני' אלו הן הפסולין כו': בקוביא - חתיכות של עצם שמשחקין בערבון ואמור רבנן אסמכתא לא קניא והרי הן גזלנין מדרבנן דמדאורייתא אינו קרוי גזלן אלא החוטף מיד איש כדכתיב (שמואל ב כ״ג:כ״א) ויגזל את החנית מיד המצרי: ומלוי ברבית - לא גזלן דאורייתא הוא למפסליה משום אל תשת עד חמס (שמות כג) דהא מנפשיה יהיב ליה: מפריחי יונים - היינו נמי כעין קוביא אי תקדמיה יונך ליוני: וסוחרי שביעית - עושין סחורה בפירות שביעית דרחמנא אמר (ויקרא כה) לאכלה ולא לסחורה (ע"ז סב.) ולפי שנחשדו כל אלו לעבור על דת מחמת ממון חשדום להיות מעידים שקר ע"י ממון ושוחד: והעבדים - פסולי דאורייתא הוא ק"ו מאשה כדאמרן בב"ק (דף פח.): גמ' הא אשה כשרה לה - כגון להעיד על מיתת אדם להשיא את אשתו ועל סוטה שנטמאת בסתירה שלא תשתה: לעדות אשה - להתירה להנשא ודוקא גזלן דדבריהם אבל גזלן דאורייתא דחציף לעבור בפרהסיא לא הכשירו חכמים לעדות אשה ואע"פ שהכשירו את העבד ואת האשה דפסולי דאורייתא: מתני' מי שראה את החדש כו': מרכיבין אותו - אף בשבת: ואם צודה להם - אם יש אורבים בדרך כמו ואתה צודה את נפשי (שמואל א כ״ד:י״ב) והבייתוסים והכותים הם היו אורבים להם לעכבם כדי להטעות את חכמים: פרק שני - אם אינן מכירין מתני' אם אין מכירין אותו - אם אין ב"ד מכירין את העד אם נאמן וכשר הוא: משלחין - ב"ד שבעירו: אחר עמו - להעיד עליו לפני ב"ד הגדול (שבמקדש) את החדש: משקלקלו הבייתוסים - מפרש בגמרא: גמ'ופסלו את עבדו. סברי לה כר"ש דמכשיר בקרוב והחדש הזה לכם היינו בכם ודרשינן נמי כשרין ומיוחסין למעוטי גר וממזר כדדרשינן מאתך בדומין לך בפ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לו:):
אלו הן הפסולין. בגמרא משמע שכל הפסולים דמתניתין דרבנן דאמרי' עלה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה והשתא משחק בקוביא למ"ד בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) לפי שאין עוסקין בישובו של עולם ניחא ולמ"ד נמי משום דהויא אסמכתא אין נחשב גזלן בעיניו כיון דמדעתו נותן ומלוה ברבית שאינה קצוצה דרבנן ואפי' ברבית קצוצה נמי לא משמע ליה לאיניש איסורא כשנותן לו מדעתו אלא א"כ ממשכנו על כרחו ומפריחי יונים למ"ד אי תקדמיה יונך ליוני היינו משחק בקוביא ולמ"ד ארא אין בהן גזל אלא מפני דרכי שלום בעלמא וסוחרי שביעית מיירי בשביעית בזמן הזה ור' היא כדאשכחן בפרק השולח (גיטין דף לו.) א"נ בסחורה דרבנן כי ההיא דזה בורר (סנהדרין דף כו.) גבי ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספו ומייתי שאין זו סחורה גמורה דאזלי בשליחותייהו והא דמשמע בפרק לולב הגזול (סוכה דף לט. ושם) דמותר למכור פירות שביעית לע"ה גבי מבליע לו דמי אתרוג בלולב משום דאין מוסרין דמי פירות שביעית לע"ה אבל משום סחורה לא אסור ובפרק זה בורר (סנהדרין דף כו.) נמי פריך ונזבנינהו לכהן בדמי תרומה גבי סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה של שביעית וי"ל בדבר המלקט ע"מ לאכול והותיר מותר למכור וכן פורע חובו בפרק בתרא דע"ז (דף סב. ושם) דאסור משום לאכלה ולא לסחורה משמע כדפרשינן ואפשר דלוקח ע"מ לאכול לא חשיב סחורה אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר שקונה להרויח ובמסכת שביעית (פ"ח משנה ד) פירש דין סחורה ע"פ הירושלמי ועבדים בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד:) לא תני להו דפסולין דאורייתא אבל הכא איצטריך למיתני דלא תימא כיון דלא מחמת עבירה מיפסלי מכשרי לעדות החדש מידי דהוה אקרובים לר"ש: מחללין את השבת. עדים שראו את החדש ואפילו עדים המעידים עליהם בשאין ב"ד מכירין עדי החדש מחללין את השבת להעיד עליהם כדמוכח בריש פרק שני שהלך ר' נהוראי אצל העד באושא בשבת להעיד עליו: משלחין עמו אחר להעידו. ואותו אחר נמי מחלל עליו את השבת כדפירשנו לעיל בסוף פרק ראשון: