ראש השנהל.
טוען את הדף…
וְעִם בֵּית דִּין. מַאי וְעִם בֵּית דִּין? בִּפְנֵי בֵּית דִּין, לְאַפּוֹקֵי שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין — דְּלָא. מֵתִיב רָבָא: וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵירָה עַל יַבְנֶה וְכוּ׳. מַאי וְעוֹד זֹאת? אִילֵּימָא כִּדְקָתָנֵי — ״זֹאת״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. אֶלָּא: דְּבִירוּשָׁלַיִם תּוֹקְעִין יְחִידִין, וּבְיַבְנֶה אֵין תּוֹקְעִין יְחִידִין. וּבְיַבְנֶה אֵין תּוֹקְעִין יְחִידִין? וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר: כִּי מְסַיֵּים שְׁלִיחָא דְצִיבּוּרָא תְּקִיעָה בְּיַבְנֶה — לָא שָׁמַע אִינִישׁ קָל אוּנֵּיה מִקָּל תָּקוֹעַיָּא דִּיחִידָאֵי. אֶלָּא לָאו: דְּבִירוּשָׁלַיִם תּוֹקְעִין בֵּין בִּזְמַן בֵּית דִּין וּבֵין שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית דִּין, וּבְיַבְנֶה, בִּזְמַן בֵּית דִּין — אִין, שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית דִּין — לָא. הָא בִּזְמַן בֵּית דִּין מִיהָא תּוֹקְעִין, וַאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין! לָא: דְּאִילּוּ בִּירוּשָׁלַיִם תּוֹקְעִין בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין, וּבְיַבְנֶה, בִּפְנֵי בֵּית דִּין — אִין, שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין — לָא. אִיכָּא דְּמַתְנֵי לְהָא דְּרַב הוּנָא אַהָא דִּכְתִיב ״בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם״ — מְלַמֵּד שֶׁכׇּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב לִתְקוֹעַ. אָמַר רַב הוּנָא: וְעִם בֵּית דִּין. מַאי וְעִם בֵּית דִּין — בִּזְמַן בֵּית דִּין. לְאַפּוֹקֵי שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית דִּין, דְּלָא. מֵתִיב רָבָא: תְּקִיעַת רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְיוֹבֵל דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת בִּגְבוּלִין, אִישׁ וּבֵיתוֹ. מַאי ״אִישׁ וּבֵיתוֹ״? אִילֵּימָא אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ — אִיתְּתָא מִי מִיחַיְּיבָא? וְהָא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא הִיא, וְכׇל מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא — נָשִׁים פְּטוּרוֹת. אֶלָּא לָאו: אִישׁ בְּבֵיתוֹ, וַאֲפִילּוּ שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית דִּין! לָא, לְעוֹלָם בִּזְמַן בֵּית דִּין. מֵתִיב רַב שֵׁשֶׁת: שָׁוֶה הַיּוֹבֵל לְרֹאשׁ הַשָּׁנָה לַתְּקִיעָה וְלַבְּרָכוֹת, אֶלָּא שֶׁבַּיּוֹבֵל תּוֹקְעִין בֵּין בְּבֵית דִּין שֶׁקִּידְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ, וּבֵין בְּבֵית דִּין שֶׁלֹּא קִידְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ, וְכׇל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב לִתְקוֹעַ. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין שֶׁקִּידְּשׁוּ בּוֹ אֶת הַחֹדֶשׁ, וְאֵין כׇּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב לִתְקוֹעַ. מַאי אֵין כׇּל יָחִיד וְיָחִיד חַיָּיב לִתְקוֹעַ? אִילֵּימָא דְּבַיּוֹבֵל תּוֹקְעִין יְחִידִין וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֵין תּוֹקְעִין יְחִידִין — וְהָא כִּי אֲתָא רַב יִצְחָק בַּר יוֹסֵף, אָמַר: כִּי הֲוָה מְסַיֵּים שְׁלִיחָא דְצִיבּוּרָא תְּקִיעָתָא בְּיַבְנֶה — לָא שָׁמַע אִינִישׁ קָל אוּנֵּיה מִקָּל תָּקוֹעַיָּא דִּיחִידָאֵי. אֶלָּא לָאו: דְּאִילּוּ בַּיּוֹבֵל תּוֹקְעִין בֵּין בִּזְמַן בֵּית דִּין בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית דִּין, וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה, בִּזְמַן בֵּית דִּין — אֵין, שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית דִּין — לָא. קָתָנֵי מִיהַת: בַּיּוֹבֵל בֵּין בִּזְמַן בֵּית דִּין, בֵּין שֶׁלֹּא בִּזְמַן בֵּית דִּין! לָא, לְעוֹלָם בִּזְמַן בֵּית דִּין, וְהָכִי קָתָנֵי: בַּיּוֹבֵל, בִּזְמַן בֵּית דִּין — תּוֹקְעִין בֵּין בִּפְנֵי בֵּית דִּין, בֵּין שֶׁלֹּא בִּפְנֵי בֵּית דִּין. בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה, תּוֹקְעִין בִּזְמַן בֵּית דִּין, וּבִפְנֵי בֵּית דִּין. אִיתְּמַר נָמֵי: אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר גַּמָּדָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן שָׁאוּל אָמַר רַבִּי: אֵין תּוֹקְעִין אֶלָּא כׇּל זְמַן שֶׁבֵּית דִּין יוֹשְׁבִין. בָּעֵי רַבִּי זֵירָא: נִנְעֲרוּ לַעֲמוֹד וְלֹא עָמְדוּ, מַהוּ? בֵּית דִּין יוֹשְׁבִין בָּעֵינַן — וְהָא אִיכָּא, אוֹ דִלְמָא: זְמַן בֵּית דִּין בָּעֵינַן — וְלֵיכָּא? תֵּיקוּ. וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵירָה עַל יַבְנֶה וְכוּ׳. רוֹאָה — פְּרָט לְיוֹשֶׁבֶת בַּנַּחַל. שׁוֹמַעַת — פְּרָט לְיוֹשֶׁבֶת בְּרֹאשׁ הָהָר. קְרוֹבָה — פְּרָט לְיוֹשֶׁבֶת חוּץ לַתְּחוּם. וִיכוֹלָה לָבוֹא — פְּרָט לְמַפְסֵיק לַהּ נַהֲרָא. מַתְנִי׳ בָּרִאשׁוֹנָה הָיָה הַלּוּלָב נִיטָּל בַּמִּקְדָּשׁ שִׁבְעָה, וּבַמְּדִינָה יוֹם אֶחָד. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהֵא לוּלָב נִיטָּל בַּמְּדִינָה שִׁבְעָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר. גְּמָ׳ וּמְנָלַן דְּעָבְדִינַן זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ? דְּאָמַר קְרָא: ״כִּי אַעֲלֶה אֲרוּכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה׳ כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ״, מִכְּלַל דְּבָעֲיָא דְּרִישָׁה. וְשֶׁיְּהֵא יוֹם הֶנֶף כּוּלּוֹ אָסוּר. מַאי טַעְמָא — מְהֵרָה יִבָּנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, וְיֹאמְרוּ: אֶשְׁתָּקַד מִי לֹא אָכַלְנוּ בְּהֵאִיר מִזְרָח — עַכְשָׁיו נָמֵי נֵיכוֹל. וְלָא יָדְעִי דְּאֶשְׁתָּקַד לָא הֲוָה עוֹמֶר, הֵאִיר מִזְרָח — הִתִּיר. הַשְׁתָּא דְּאִיכָּא עוֹמֶר — עוֹמֶר מַתִּיר. דְּמִיבְּנֵי אֵימַת? אִילֵּימָא דְּאִיבְּנִי בְּשִׁיתְּסַר, הֲרֵי הֵאִיר מִזְרָח — הִתִּיר. אֶלָּא דְּאִיבְּנִי בַּחֲמֵיסַר. מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן לִשְׁתְּרֵי, דְּהָא תְּנַן: הָרְחוֹקִין — מוּתָּרִין מֵחֲצוֹת הַיּוֹם וּלְהַלָּן, לְפִי שֶׁאֵין בֵּית דִּין מִתְעַצְּלִים בּוֹ! לֹא נִצְרְכָא, דְּאִיבְּנִי בַּחֲמֵיסַר סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה. אִי נָמֵי, דְּאִיבְּנִי בְּלֵילְיָא. אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאיועם בית דין - הוא דתקעינן: אלא דאילו בירושלים - תוקעין בשבת יחידים שאינן שלוחי ב"ד והא מילתא חסרה ממתניתין ומיבעי לן לתרוצה הכי: בין בזמן בית דין - עד שש שעות שהיו בית דין יושבין: בין שלא בזמן בית דין - שהלכו לבתיהן: איכא דמתני לה וכו' - מאי ועם בית דין (בפני ב"ד) דקאמר רב הונא בזמן ב"ד דהא ליכא לפרושי האי ועם ב"ד בפני ב"ד דהא בכל ארצכם כתיב (ויקרא כ״ה:ט׳): ובר"ה לא היו תוקעין - כשחל להיות בשבת אלא בב"ד הגדול של סנהדרין הגדולה המקדשין את החדשים ורבי אליעזר היא: כי מסיים שליחא דציבורא כו' - ואף בי"ט שחל להיות בשבת דלהכי נקט יבנה: אלא לאו דאילו ביובל תוקעין - היחידים בין בזמן בית דין כו': לא לעולם בזמן ב"ד - והכי קאמר ביובל כל יחיד ויחיד תוקע בזמן ב"ד אפי' שלא בפני ב"ד ובר"ה בפני ב"ד אין שלא בפני ב"ד לא: איתמר נמי - כרב הונא: אין תוקעין - יחידים ביוה"כ ביובל אלא בזמן שב"ד יושבין במקומן והתוקעין תוקעין בכל העיר: ננערו לעמוד - נעקרו ממושבם כדי לעמוד ולילך: מתני' בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה - דכתיב (שם כג) ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים ובמדינה יום אחד דכתיב (שם) ולקחתם לכם ביום הראשון: ושיהא יום הנף כולו אסור - יום הנפת עומר כולו אסור לאכול מן החדש ומדאורייתא משהאיר מזרח מותר כדאמרינן במנחות (דף סח.) כתוב אחד אומר עד עצם היום הזה וכתוב אחד אומר עד הביאכם וגו' הא כיצד בזמן הבית עומר מתיר ובזמן שאין עומר עצם היום מתיר: גמ' כי אעלה ארוכה לך וגו' - סיפיה דקרא ציון היא דורש אין לה: מאי טעמא - גזר עליה: דאיבני אימת - שיהא לנו לחוש עכשיו לכך: הרי האיר מזרח התיר - דהא לא היה מזבח: אלא דאיבני בחמיסר - שהיה שהות לקצור במוצאי י"ט ולהביאו למחר כמצותו: מחצות היום ולהלן לישתרי - השתא ולא לגזור עליה רבן יוחנן אלא עד חצות היום ואי נמי מהרה יבנה ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו מחצות היום ולהלן השתא נמי ניכול שפיר אכלי ואפי' הרחוקים מירושלים שלא ראו הקרבתו יש להם לסמוך דודאי קרב כבר דאמר מר הרחוקין היו מותרין בזמן הבית מחצות היום ולהלן (ראש השנה כו':) לא צריכא דאיבני סמוך לשקיעת החמה דחמיסר אי נמי דאיבני בלילה - רבן יוחנן חושש לשמא יבנה לשקיעת החמה או בליל ששה עשר בחצי הלילה או סמוך לבקרו שלא יהא שהות לקצירתו והבהובו באבוב של קלאין וטחינתו והרקדתו והקרבתו עד חצות ואי הוו רגילי למיכל חדש מחצות היום בזמן הזה אתי למיכל נמי ההוא יומא הכי ועבדי איסורא ואם תאמר היכי משכחת לה דאיבני בחמיסר בי"ט ודאיבני בליליא והא קיימא לן במסכת שבועות (דף טו:) דאין בנין בהמ"ק לא בי"ט ולא בלילה הני מילי בנין בידי אדם אבל בנין העתיד לבא בידי שמים הוא:וביבנה בפני בית דין אין שלא בפני ב"ד לא. והא דלא שמע איניש קל אוניה מקל תקיעה דיחידאי היינו שהיו באין לתקוע בפני בית דין שלא שמעו תקיעת בית דין דאותן שיצאו אסור להם לחזור ולתקוע דיש איסור שבות בדבר לתקוע בחנם בשבת: לא לעולם בזמן בית דין. תימה דמכל מקום קשיא ללישנא דרב הונא לא אמר אלא בפני בית דין והכא קתני איש בביתו וי"ל שיפרש דהא דקתני בגבולין איש בביתו איובל קאי ולא אראש השנה ומיהו אי גריס בגבולין בלא וי"ו ולא גרסינן ובגבולין לא יתכן לומר כן ושמא יפרש דהאי בגבולין איירי בירושלים דוקא ומיהו מבכל ארצכם (ויקרא כ״ה:ט׳) בכל מקום שבארץ ישראל איירי: אין תוקעין אלא בזמן שב"ד יושבין. פי' בקונטרס ביובל ונראה שאף בר"ה אתא לאשמועינן דאפי' בפני ב"ד אין תוקעין אלא כל זמן שיושבין: