Rosh Hashanah 20a

אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְעוֹלָם חָסֵר, אַמַּאי מְחַלְּלִינַן? מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: עַל שְׁנֵי חֳדָשִׁים מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת — עַל נִיסָן וְעַל תִּשְׁרִי. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא לְעוֹלָם חָסֵר — מִשּׁוּם הָכִי מְחַלְּלִינַן, דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ זִמְנִין מָלֵא זִמְנִין חָסֵר — אַמַּאי מְחַלְּלִינַן? נְעַבְּרֵיהּ הָאִידָּנָא, וּנְקַדְּשֵׁיהּ לִמְחַר. אִי דְּאִקְּלַע יוֹם שְׁלֹשִׁים בְּשַׁבָּת — הָכִי נָמֵי. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן: דְּאִקְּלַע יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֶחָד בְּשַׁבָּת, דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. מֵתִיב רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁהַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מְחַלְּלִין אַף עַל כּוּלָּן, מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַקׇּרְבָּן. מִדְּכוּלְּהוּ לָאו מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה — נִיסָן וְתִשְׁרִי נָמֵי לָאו מִשּׁוּם דְּמִצְוָה לְקַדֵּשׁ עַל הָרְאִיָּיה. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא זִמְנִין מָלֵא וְזִמְנִין חָסֵר, מִשּׁוּם הָכִי מְחַלְּלִינַן. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ לְעוֹלָם חָסֵר, אַמַּאי מְחַלְּלִינַן? תְּיוּבְתָּא. כִּי אֲתָא עוּלָּא, אָמַר: עַבְּרוּהּ לֶאֱלוּל. אָמַר עוּלָּא: יָדְעִי חַבְרִין בַּבְלָאֵי מַאי טֵיבוּתָא עָבְדִינַן בַּהֲדַיְיהוּ! מַאי טֵיבוּתָא? עוּלָּא אָמַר: מִשּׁוּם יַרְקַיָּא. רַבִּי אַחָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: מִשּׁוּם מִתַיָּא. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ: יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת. מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם מִתַיָּא — מְעַבְּרִינַן. וּמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יַרְקַיָּא, לְאֵימַת קָא בָּעֵי לְהוּ — לְאוּרְתָּא, לְאוּרְתָּא טָרַח וּמַיְיתֵי. וּלְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יַרְקַיָּא, לְעַבְּרֵיהּ מִשּׁוּם מִתַיָּא! אֶלָּא: אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ יוֹם טוֹב הַסָּמוּךְ לַשַּׁבָּת בֵּין מִלְּפָנֶיהָ בֵּין מִלְּאַחֲרֶיהָ. מַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם יַרְקַיָּא — מְעַבְּרִינַן, וּמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם מִתַיָּא — אֶפְשָׁר בְּעַמְמֵי. וּלְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם מִתַיָּא, לְעַבְּרֵיהּ מִשּׁוּם יַרְקַיָּא! אֶפְשָׁר בְּחַמִּימֵי. אִי הָכִי: מַאי שְׁנָא לְדִידַן, אֲפִילּוּ לְדִידְהוּ נָמֵי! לְדִידַן חֲבִיל לַן עָלְמָא, לְדִידְהוּ לָא חֲבִיל לְהוּ עָלְמָא. אִינִי?! וְהָתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמְּעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לְצוֹרֶךְ, כָּךְ מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצוֹרֶךְ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים״ — כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. אָמַר רָבָא, לָא קַשְׁיָא: כָּאן לְעַבְּרוֹ, כָּאן לְקַדְּשׁוֹ. וְהָכִי קָאָמַר: יָכוֹל כְּשֵׁם שֶׁמְּעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה וְאֶת הַחֹדֶשׁ לְצוֹרֶךְ, כָּךְ מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצוֹרֶךְ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם״ — כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. וְכִי הָא דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְעַבְּרוֹ, וְאֵין מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְקַדְּשׁוֹ. אִינִי?! וְהָא שְׁלַח לֵיהּ רַבִּי יְהוּדָה נְשִׂיאָה לְרַבִּי אַמֵּי: הֱווּ יוֹדְעִין שֶׁכׇּל יָמָיו שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן הָיָה מְלַמְּדֵנוּ: מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְקַדְּשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָאוּהוּ, יֹאמְרוּ ״רָאִינוּ״! אָמַר אַבָּיֵי, לָא קַשְׁיָא: הָא בְּנִיסָן וְתִשְׁרִי, הָא בִּשְׁאָר יַרְחֵי. רָבָא אָמַר: הָא דְּתָנֵי רַבָּה בַּר שְׁמוּאֵל — אֲחֵרִים הִיא. דְּתַנְיָא, אֲחֵרִים אוֹמְרִים: אֵין בֵּין עֲצֶרֶת לַעֲצֶרֶת וְאֵין בֵּין רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָרֹאשׁ הַשָּׁנָה אֶלָּא אַרְבָּעָה יָמִים בִּלְבַד. וְאִם הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת — חֲמִשָּׁה. רַב דִּימִי מִנְּהַרְדְּעָא מַתְנֵי אִיפְּכָא: מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁלֹּא נִרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְקַדְּשׁוֹ, וְאֵין מְאַיְּימִין עַל הָעֵדִים עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ — לְעַבְּרוֹ. מַאי טַעְמָא —

אלא אי אמרת לעולם חסר - ואי נמי לא אתו עדים מקדשין ליה האידנא למה להן לחלל: על הראיה - על פי עדים דכתיב (שמות י״ב:ב׳) החדש הזה לכם ראש חדשים כזה ראה וקדש: איכא דאמרי כו' - קא סלקא דעתיה חילול משום מצוה לקדש על הראייה הוא: משום הכי מחללינן - שאם לא יחללו נמצא שיתקדש החדש בלא עדים: אלא אי אמרת זמנין מלא וזמנין חסר - מכדי בב"ד תליא כדאמרינן לקמן (ראש השנה דף כה.) אתם אפילו מזידים: אמאי מחללינן - ליתקנו ב"ד שימתינו עד יום שלשים ואחד שלא לחלל עליו את השבת וילכו ויעידו למחר ויקדשו על פיהם: נעבריה האידנא - מיום ל' זה יעברו את אדר: אי דאקלע יום שלשים בשבת - וראו בו את הלבנה: ה"נ - דמעברינן ולא מחללינן: הכא - דקתני מחללין כגון דאקלע יום שלשים ואחד בשבת ולא נראה החדש אתמול אלא היום דאי נמי לא אזלי מקדשי ליה בית דין האידנא דאין לך חדש יותר על שלשים ומקדשי ליה שלא על פי עדים הלכך מחללין לקדש על הראייה: מפני תקנת קרבן - מוספי ר"ח שיקרבו בזמנן: ניסן ותשרי נמי לאו משום דמצוה לקדש על הראייה - הוי חילול שבת דידהו אלא שיהו המועדות בזמנן לפי תולדות הלבנה: אלא אי אמרת לעולם חסר אמאי מחללינן - בלאו דידהו נמי האידנא מקדשינן ליה: ידעי חברין בבלאי - כלומר נותנין לב להכיר טובה שעושין עמהם בני ארץ ישראל שעיברו את אלול: משום ירקיא - להפריד שבת ויום טוב זה מזה כדי שלא יכמושו ירקות הנאכלות כשהן חיין בשבת שאחר יו"ט או ביו"ט שאחר שבת: משום מתיא - להפריד שבת ויום הכפורים זה מזה שלא יסריח מת שימות באחד מהן שיהא ראשון ולא יקבר לא היום ולא למחר: מאי בינייהו - תרווייהו איתנהו: יום הכפורים שחל להיות אחר שבת - אם לא יעברוהו: מ"ד משום מתיא מעברין - ודחינן ליום הכפורים ליום שני בשבת: אימת בעי לה - לירקות: לאורתא - למוצאי יום הכפורים: לאורתא טרח ומייתי - ואין צריך ללקט ע"ש הלכך לא מעברינן: אפשר בעממי - דאמר מר (ביצה דף ו.) מת בי"ט ראשון יתעסקו בו עממין: בחמימי - שורם בחמין וחוזרות לקדמותן: לדידן חביל לן עלמא - אנו בני בבל חם לנו העולם ויש לנו הבל לפי שבבל עמוקה היא ואינה ארץ הרים וגבעות כא"י ואין שולט בה אויר ואין בני ארץ ישראל צריכין לעבר משום מתיא ומשום ירקיא אלא בשבילנו: איני - וכי מעברינן חודש לצורך: כשם שמעברין את השנה לצורך - מפני האביב והתקופה ופירות האילן כדאיתא בפרק קמא דסנהדרין (דף יא:): כזה ראה וקדש - כיון שתראה קדש בו ביום: לעברו - לעשות את החסר מלא לצורך מותר: לקדשו - ביום שלשים והלבנה לא נראית ואם ימתינו עד יום מחר יהא שבת ויוה"כ סמוכין אין מקדשין לצורך: וה"ק יכול כשם שמעברין לצורך כך מקדשין לצורך ת"ל כזה ראה וקדש - ראה תחלה ואח"כ קדש אבל כשאתה מעברו ראה וקדש הוא: מאיימין על העדים על החדש שנראה בזמנו - ביום שלשים שיחרישו בשביל לעברו: ואין מאיימין - ביום שלשים על העדים שלא ראוהו ואנן צריכין לקדשו היום כדי להפריד שבת מיום הכפורים שיאמרו ראינו ויעידו שקר: היה מלמדנו מאיימין כו' - אם אנו צריכין לעשותו חסר: בניסן ותשרי - שהמועדות תלויין בהן מקדשין לצורך: בשאר ירחי לא - ואם תאמר מה צורך לנו בשאר חדשים לחסר ולעבר כגון אותה ששנינו במסכת ערכין (דף ח:) אין פוחתין מארבעה חדשים המעוברין בשנה ולא נראה לעבר יותר על שמונה והתם מפרשינן הטעם ואם עיברו שמונה ובזה לא נראית ביום שלשים נמצא שאנו צריכין לאיים עליהן לומר ראינו בשביל לקדש: הא דתני רבה - שאין מעברין ולא מקדשין לצורך: אחרים היא - דאמרי לעולם כל החדשים אחד מלא ואחד חסר כסדר מולד הלבנה שמתחדשת לעולם בסוף כ"ט ימים ומחצה שהן חמשים ותשעה לשני חדשים: ארבעה ימים - אם נקבע עכשיו באחד בשבת יהא לשנה הבאה בחמישי בשבת שזה חשבון שנים עשר חדש אחד מלא ואחד חסר עולה לשנ"ד ימים והשלש מאות וחמשים כולם שבועים נמצא נדחה להלן ארבעה ימים: ואם היתה שנה מעוברת ה' - שמוסיפין עליה חדש חסר שדוחה להן מן שבועים שלימים יום אחד:

מאי טיבותא (עבדינן). שמעברים אלול דמוטב שלא יעברו כדי שלא יהא תרי יומין מספק: בין מלפניה בין מלאחריה. רבינו תם לא גרס מלפניה דאם חל ראש השנה וסוכות מלפניה תיפוק ליה משום מתיא דמקלע יום הכפורים באחד בשבת: שלח ליה ר' יהודה נשיאה לרבי אמי. אין זה רבי יהודה נשיאה שהתיר השמן בפרק אין מעמידין (ע"ז דף לו. ושם) שהיה בימי רב ושמואל דההוא בנו של ר"ג בן רבי יהודה הנשיא והאי דהכא תלמידו של ר' יוחנן דהוה כייף לרב ושמואל: הא בניסן ובתשרי. פי' בקונטרס שהמועדות תלויין בהן מקדשין לצורך בשאר ירחי לא וי"מ איפכא: ואם היתה שנה מעוברת חמשה. בערכין (דף ט:) פריך והא איכא יומא דתלתין שנין משום דכל שנה עודפת ארבעה ימים שמונה שעות תתע"ו חלקים ואותן חלקים מצטרפין ליום שלם לסוף שלשים שנה ומשני משום דליתיה בכל שנה לא קחשיב:

ראש השנה כ.

Navigate the library