Rosh Hashanah 15a

מַאן שָׁמְעַתְּ לֵיהּ דְּאָזֵיל בָּתַר לְקִיטָה — רַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְקָתָנֵי שְׁבָט! אֶלָּא, אִי אִתְּמַר הָכִי אִתְּמַר: אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: אַף עַל גַּב דְּאָמַר רַבָּן גַּמְלִיאֵל אֶתְרוֹג אַחַר לְקִיטָה כְּיָרָק — רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ שְׁבָט. מַאי שְׁנָא הָתָם דְּקָתָנֵי ״אִם הָיְתָה שְׁנִיָּה נִכְנֶסֶת לִשְׁלִישִׁית״ וּמַאי שְׁנָא הָכָא דְּקָתָנֵי ״אִם הָיְתָה שְׁלִישִׁית נִכְנֶסֶת לִרְבִיעִית״? מִילְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָא מַשְׁמַע לַן, דְּאֶתְרוֹג קַשְׁיָא לֵיהּ יְדָא וְאַיְּידֵי דִּמְמַשְׁמְשִׁי בֵּיהּ כּוּלֵּי עָלְמָא בִּשְׁבִיעִית, לָא טָעֵין פֵּרֵי עַד תְּלָת שְׁנִין. בְּעָא מִינֵּיהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי יַנַּאי: אֶתְרוֹג, רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁלּוֹ אֵימָתַי? אֲמַר לֵיהּ: שְׁבָט. שְׁבָט דָּחֳדָשִׁים, אוֹ שְׁבָט דִּתְקוּפָה? אֲמַר לֵיהּ: דָּחֳדָשִׁים. בְּעָא מִינֵּיהּ רָבָא מֵרַב נַחְמָן, וְאָמְרִי לַהּ רַבִּי יוֹחָנָן מֵרַבִּי יַנַּאי: הָיְתָה שָׁנָה מְעוּבֶּרֶת, מַהוּ? אֲמַר לֵיהּ: הַלֵּךְ אַחַר רוֹב שָׁנִים. אָמַר רַבָּה: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנְסָה לִשְׁבִיעִית — פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּפְטוּרָה מִן הַבִּיעוּר. וּבַת שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנְסָה לִשְׁמִינִית — פְּטוּרָה בַּמַּעֲשֵׂר וְחַיֶּיבֶת בַּבִּיעוּר. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: בִּשְׁלָמָא סֵיפָא — לְחוּמְרָא, אֶלָּא רֵישָׁא פְּטוּרָה מִן הַבִּיעוּר — אַמַּאי? דְּאָמְרִינַן זִיל בָּתַר חֲנָטָה, אִי הָכִי תִּיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר! אֲמַר לֵיהּ: יַד הַכֹּל מְמַשְׁמְשִׁין בָּהּ, וְאַתְּ אָמְרַתְּ תִּיחַיַּיב בְּמַעֲשֵׂר?! וְרַב הַמְנוּנָא אָמַר: בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנֶסֶת לִשְׁבִיעִית — לְעוֹלָם שִׁשִּׁית, וּבַת שְׁבִיעִית הַנִּכְנֶסֶת לִשְׁמִינִית — לְעוֹלָם שְׁבִיעִית. מֵיתִיבִי, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן: אֶתְרוֹג בַּת שִׁשִּׁית שֶׁנִּכְנֶסֶת לִשְׁבִיעִית — פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּפְטוּרָה מִן הַבִּיעוּר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁחַיָּיב בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא אִם כֵּן גָּדַל בְּחִיּוּב וְנִלְקַט בְּחִיּוּב. וּבַת שְׁבִיעִית שֶׁנִּכְנֶסֶת לִשְׁמִינִית — פְּטוּרָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וּפְטוּרָה מִן הַבִּיעוּר, שֶׁאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁחַיָּיב בְּבִיעוּר אֶלָּא אִם כֵּן גָּדַל בִּשְׁבִיעִית וְנִלְקַט בִּשְׁבִיעִית. רֵישָׁא קַשְׁיָא לְרַב הַמְנוּנָא, סֵיפָא קַשְׁיָא בֵּין לְרַבָּה בֵּין לְרַב הַמְנוּנָא! תַּנָּאֵי הִיא. דְּתַנְיָא, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, אַבְטוּלְמוֹס הֵעִיד מִשּׁוּם חֲמִשָּׁה זְקֵנִים: אֶתְרוֹג — אַחַר לְקִיטָתוֹ לְמַעֲשֵׂר, וְרַבּוֹתֵינוּ נִמְנוּ בְּאוּשָׁא, וְאָמְרוּ: אַחַר לְקִיטָתוֹ, בֵּין לְמַעֲשֵׂר בֵּין לִשְׁבִיעִית. שְׁבִיעִית מַאן דְּכַר שְׁמֵיהּ?

מאן שמעת ליה כו' - אלמא ר"ש בן אלעזר כרבן גמליאל סבירא ליה: אתרוג קשיא ליה ידא - קשה לעץ האתרוג ידים ממשמשות בו: שבט דחדשים - של לבנה: או שבט דתקופה - חמה לסוף שלשים של תקופת טבת נכנס שבט של חמה: היתה שנה מעוברת מהו - אימתי ר"ה שבט הסמוך לטבת או אדר הראשון שהוא במקום שבט: אחר רוב שנים - מי ששמו שבט: אמר רבה אתרוג בת ששית - שחנטה בששית: פטורה מן המעשר - לקמיה מפרש טעמא דכולה מילתא: א"ל אביי בשלמא סיפא - דקא אמרת בת שביעית שנכנסה לשמינית פטורה מן המעשר אלמא נהגה בה קדושת שביעית ומיחייב לאפקורה והפקרא פטורה מהמעשר דמשמע דאזלת בה בתר חנטה לענין הפקר שביעית ולענין ביעור נמי כדקאמרת חייבין בביעור כל הך סיפא אע"ג דסתרא לה לרישא דקאמרת בת ששית שנכנסה לשביעית פטורה מן המעשר דהפקר הוא משום שביעית אלמא בתר לקיטה אזלת בה לענין שביעית דאי לאו דשביעית נהגא בה לא הוה מפטרא דהפקרא דשביעית פטר לה ממעשר כדתניא במכילתא ואכלו אביוני עמך ויתרם תאכל חית השדה מה חיה אוכלת ופטורה מן המעשר אף אדם פטור הא לא הוה קשיא לי דאמינא ספוקי מספקא לך אי אזלינן באתרוג בתר חנטה לענין שביעית או בתר לקיטה כמו במעשר ואזלת לחומרא דשביעית דאורייתא היא וספיקא דאורייתא לחומרא: אלא רישא - דסיימת בה פטורה מן הביעור דקולא הוא: אמאי דאמרינן זיל בתר חנטה - אשמע' לן בה דלא מספקא לך ומסקנא דרישא וכולה סיפא חד טעמא הוא דפשיטא לך דבתר חנטה אזלינן: אי הכי - דלא מספקא ולא נהגא שביעית באתרוג בת ששית: תתחייב במעשר - דלאו הפקר הוא: יד הכל ממשמשים בה - נהי דלא מחייב לאפקורה דלא נהגא בה שביעית מיהו כל שדות ופרדסות הפקר הן בשביעית ואין אתרוג זה נשמר בה לבדו ועל כרחו הכל ממשמשין בו והפקר פטור מן המעשר: רב המנונא אמר לעולם ששית - חייב במעשר דכיון דשביעית לא נהגא בה ולאו הפקרא דמלכא היא משמוש יד הכל שבה אינו אלא גזל ואין הפקר כזה פטורה מן המעשר: מיתיבי ר"ש בן יהודה אומר כו' - הכי גרסינן לה בתוספתא שאין לך שחייב במעשר אלא אם כן גדל בחיוב ונלקט בחיוב ובסיפא גרסי' שאין לך שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית ברישא דמילתיה יהיב טעמא לפטורא דמעשר לפי שהוציאו מכלל שאר אילנות שהלכו בם אחר חנטה לפיכך הוזקק ליתן טעם לדבריו ואשמועי' כרבה דאע"ג דלאו הפקר דמלכא הוא כיון דסוף סוף יד הכל ממשמשין בה פטורה מן המעשר דלפטורא דביעור לא אצטריך למכתב טעמא דלא אפקיה מדין שאר אילנות דאזלינן בה בתר חנטה וסיפא יהיב טעמא לפטורא דביעור דלפטורא דמעשר הא אשמעינן טעמא דלא חייבוהו חכמים במעשר אא"כ גדל בחיוב ונלקט בחיוב וזה לא גדל בחיוב: אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית - דכי כתיב לבהמתך ולחיה אשר בארצך (ויקרא כ״ה:ז׳) דילפינן מינה ביעור בשביעית כתיב ולא בשמינית: סיפא קשיא בין לרבה בין לרב המנונא - דהא תרוייהו בתר חנטה אזלי בשביעית ובת שביעית שנכנסת לשמינית חייבת בביעור דהא לא פליג רב המנונא אדרבה אלא בבת ששית שנכנסת לשביעית: תנאי היא - האי תנא פליג עלייהו ותנא אחרינא קאי כוותייהו: דתניא כו' - הכי גרסי' בתוספתא דמסכת שביעית (פ"ג) א"ר יוסי אבטולמוס העיד משום חמשה זקנים אתרוג אחר לקיטה למעשר ורבותינו נמנו באושא וגמרו אתרוג אחר לקיטה בין למעשר בין לשביעית: שביעית מאן דכר שמיה - דקאמר דאימנו עלה רבותינו אלמא איכא מאן דפליג:

או שבט דתקופה. אמתני' נמי דקתני באחד בשבט קא בעי אע"ג דשאלו באתרוג (וקשיא אמאי לא בעי באחד באלול ר"ה למעשר בהמה או בקמייתא בו' בסיון ר"ה לשתי הלחם ובאינך): דחדשים. אע"ג שבישול הפירות הולך אחר החמה שנאמר (דברים ל״ג:י״ד) ממגד תבואות שמש ה"נ כתיב (שם) ממגד גרש ירחים וגם ישראלים מונין ללבנה: בשלמא סיפא לחומרא. תימה מאי חומרא הרי קולא היא לענין מעשר וחומרא לענין שביעית ואי הוה אזיל לחומרא בתרוייהו הוה שייך חומרא אבל השתא הוה ליה למימר בשלמא סיפא בתר חנטה וי"ל דהכי קאמר בשלמא סיפא אפילו מטעם ספק דבתר חנטה או בתר לקיטה אזלת לחומרא לענין ביעור וניחא הא דפטורה מן המעשר מאחר דחייבו חכמים להפקיר: יד הכל ממשמשים בו ואת אמרת תתחייב במעשר. לא נקט האי טעמא אלא למאן דאמר לעיל (ראש השנה דף יד:) שוה לאילן לכל דבר כשאר אילנות דכולהו מודו דבתר חנטה אפי' הכי פטורין מן המעשר מטעם יד הכל ממשמשין דלמאי דסבר אבטולמוס משום חמשה זקנים דאתרוג אחר לקיטה למעשר ואחר חנטה לשביעית לא הוה צריך לטעם זה דבין לענין חדש וישן בין לענין מעשר שני ועני אזיל בתר לקיטה ובחנם אייתי לקמן דאבטולמוס דהיינו מתני' דבכורים (פ"ב מ"ו) דאתרוג שוה לאילן בג' דרכים ולירק בדרך אחד: שאין דבר שחייב במעשר אא"כ גדל בחיוב ונלקט בחיוב. לענין חדש וישן מעשר שני ועני לא בעי גדל ונלקט בשנה אחת ואזלינן בתר חנטה והכא פטור משום יד הכל ממשמשין: שאין לך דבר שחייב בביעור אא"כ גדל בשביעית ונלקט בשביעית. וא"ת ומאי קשיא ליה סיפא בין לרבה בין לרב המנונא הא כולהו תנאי פליגי אדר"ש בהא דהא מילתא דפשיטא דבכל דוכתי בין למעשר בין לשביעית אילן בתר חנטה ירק בתר לקיטה תבואה וזיתים בתר שליש ועוד קשיא דבפ' מקום שנהגו (פסחים נא:) קאמר רבי שמעון גופיה כל הספיחים אסורין חוץ מספיחי כרוב שמעמידה רב נסים גאון בשל שביעית היוצאים בשמינית ונראה הני מילי לענין שאר דיני שביעית חוץ מלענין ביעור ועוד נראה דלא איירי הכא אלא באתרוג דוקא ושמא שום טעם יש ומיתוקמא שפיר השתא כרבי שמעון ההיא דבנות שוח שביעית שלהן שניה (שביעית פ"ה מ"א):

ראש השנה טו.

Navigate the library