Rosh Hashanah 14a

וּצְרִיכָא: דְּאִי אַשְׁמְעִינַן הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי, הֲוָה אָמֵינָא: מִשּׁוּם דְּקָסָבַר יֵשׁ בִּילָּה, קָא מַשְׁמַע לַן: לַכֹּל אֵין בִּילָּה. וְאִי אַשְׁמְעִינַן לַכֹּל אֵין בִּילָּה — הֲוָה אָמֵינָא: כְּרַבָּנַן סְבִירָא לֵיהּ, קָא מַשְׁמַע לַן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי — הֲוָה אָמֵינָא: קַשְׁיָא דִּשְׁמוּאֵל אַדִּשְׁמוּאֵל, קָא מַשְׁמַע לַן: הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר גְּמַר פֶּרִי. וְאִי אַשְׁמְעִינַן הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר גְּמַר פֶּרִי — הֲוָה אָמֵינָא: אֲפִילּוּ תְּבוּאָה וְזֵיתִים נָמֵי — קָא מַשְׁמַע לַן: הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן שֵׁזוּרִי בְּמַאי דִּפְלִיג. וְלַשְׁמְעִינַן הָנֵי תַּרְתֵּי, לַכֹּל אֵין בִּילָּה לְמָה לִי? הָא קָא מַשְׁמַע לַן, דִּלְיַיִן וָשֶׁמֶן יֵשׁ בִּילָּה. תַּנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: ״בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״, מָה גּוֹרֶן וָיֶקֶב מְיוּחָדִין שֶׁגְּדֵילִין עַל מֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה שֶׁעָבְרָה, אַף כֹּל שֶׁגְּדֵילִין עַל מֵי שָׁנָה שֶׁעָבְרָה — מִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה שֶׁעָבְרָה. יָצְאוּ יְרָקוֹת שֶׁגְּדֵילִין עַל מֵי שָׁנָה הַבָּאָה, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: ״בְּאׇסְפְּךָ מִגׇּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ״, מָה גּוֹרֶן וְיֶקֶב מְיוּחָדִין שֶׁגְּדֵילִין עַל רוֹב מַיִם, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה שֶׁעָבְרָה, אַף כֹּל שֶׁגְּדֵילִין עַל רוֹב מַיִם — מִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה שֶׁעָבְרָה. יָצְאוּ יְרָקוֹת שֶׁגְּדֵילִין עַל כׇּל מַיִם, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: בְּצָלִים הַסָּרִיסִין וּפוֹל הַמִּצְרִי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. דִּתְנַן: בְּצָלִים הַסָּרִיסִין וּפוֹל הַמִּצְרִי שֶׁמָּנַע מֵהֶן מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה — מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר וּמוּתָּרִין בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו — אֲסוּרִין בַּשְּׁבִיעִית וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי אוֹשַׁעְיָא: הוֹאִיל וְיָצְאוּ רוֹב גִּשְׁמֵי שָׁנָה, וַעֲדַיִין רוֹב תְּקוּפָה מִבַּחוּץ. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אַף עַל פִּי שֶׁרוֹב תְּקוּפָה מִבַּחוּץ, הוֹאִיל וְיָצְאוּ רוֹב גִּשְׁמֵי שָׁנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי עֲקִיבָא שֶׁלִּיקֵּט אֶתְרוֹג בְּאֶחָד בִּשְׁבָט וְנָהַג בּוֹ שְׁנֵי עִישּׂוּרִין,

וצריכא - הני תלת דשמואל הלכה כר"ש שזורי ולכל אין בילה והכל הולך אחר גמר פרי: כרבנן סבירא ליה - ואין תורמין ממנו ואין לו תקנה לחדש וישן שנתערבו אלא א"כ תורמין עליו ממקום אחר לפי חשבון מחדש על החדש ומישן על הישן: קשיא דשמואל אדשמואל - הכא אמר שמואל הלכה כר"ש דיש בילה והכא אמר אין בילה: קמ"ל הכל הולך כו' - למימרא דכוליה חדש הוא והלכה כר"ש ולאו מטעמיה: במאי דפליג - במיני קטנית אמר שמואל דמערבין הנשרשין לפני ר"ה בנשרשין לאחר ר"ה ויהיב טעמא למלתיה משום דהולכין בהן אחר גמר פרי אבל תבואה וזיתים אחר שליש: ולשמעינן הני תרתי - ומדאמר שמואל הכל הולך אחר גמר פרי אשמעינן דהאי דקאמר הלכה כר"ש לאו משום בילה אלא משום דכוליה חדש אבל בילה לית ליה דאי אית ליה בילה אמאי אשמעינן הכל הולך אחר גמר פרי: באספך מגרנך ומיקבך - מכאן סמכו חכמים לקבוע זמן מעשר ירק דדבריהם אחר לקיטה לאסמכתא בעלמא כל אסיף שלך יהא כתרומת גורן ויקב שהלכה בהן תורה אחר שנה שהביאה שליש הרי שהלכה בהן אחר שנה שגדלו במימיה שהבאת שליש שלהן היא גדילתן שמאותה שעה ראויה ליקצר בדוחק: אף כל כו' - לכך הלכו באילן אחר חנטה שכל גדילת פירותיו ע"י שהעלאת שרף האילן לפני חנטה הוא: יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה - והיינו שנת לקיטתן שהרי גוזזין אותה והיא חוזרת וגדילה: רוב מים - הם מי גשמים שרוב זרעים גדילים על ידם: על כל מים - אף על שאובין שדולין ומשקין אותן תמיד כענין שנאמר (דברים י״א:י׳) והשקית ברגלך כגן הירק סתם גן הירק דרכו בהשקאה: בצלים הסריסים - ציפול"י בלע"ז שאין נעשין גדולין כשאר בצלים: ופול המצרי שזרעו לירק - דאי זרעו לזרע קטנית הוא ולא הלכו בו אלא אחר השרשה: איכא בינייהו - כגון שמנע מהם מים ולא השקו שלשים יום לפני ר"ה ולקטן אחר ר"ה וכי הא מתני' דתנן במס' שביעית (פ"ב מ"ט) בצלים הסריסים כו' ר"י הגלילי אית ליה הא מתנית' דכיון דמנע מים שלשים יום לפני ר"ה נמצאו גדילין על מי שנה שעברה ולר"ע הרי גדילין על כל מים ומתעשרין להבא בפי' רומיי"ם מפרש איפכא ר"ע אית ליה הא מתני' שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר"ה מתעשר לשעבר ומפרש טעמיה בתלמוד ירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר זמן חיובן למעשר בר"ה [דהם] לא נסתפקו מכל מים שהן מים שאובין זה שלשים יום כי אם ממי גשמים יצאו מתורת ירקות הגדילין על כל מים ונכנסו בתורת שדה הבעל דמסתפק במי גשמים ומתעשרין לשעבר דרכן של בצלים הסריסין ופול המצרי למנוע מהן מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתן כדי להקשותן לפיכך חילקום חכמים משאר ירקות אבל שאר ירקות שאין דרכן בכך אפילו מנע מהן לא יצאו מדין ירק ובטלה דעתו בצלים הסריסים מסתפקין לשנה בהשקאה אחת לשלשים יום ויותר לפיכך אם השקן בתוך שלשים יום לפני ר"ה נמצאת השקאה זאת מועלת להם בשביעית לפיכך אסורין בשביעית ולענין מעשר נמי הוו להו כגדילין על מי שנה הבאה שעדיין לחלוחית השקאתן קיימת אבל ירק שדרכו ליגזז צריך להשקותו תמיד ואפילו מנע ממנו שלשים יום לפני ר"ה בטלה דעתו אצל כל אדם ולא נתנו בהן חכמים חילוק לפי שאין דרכן בכך ומלתא דלא שכיחא היא: באחד בשבט ר"ה לאילן - ואין תורמין מפירות אילן שחנטו פירותיו קודם לכן על פירות האילן שחנטו לאחר מכאן: הואיל ויצאו רוב גשמי שנה - שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה: ועדיין רוב תקופת טבת מבחוץ - עדיין רוב התקופה לבוא: מאי קאמר - ועדיין רוב תקופה מבחוץ כל שכן דכיון דרוב תקופה מבחוץ עדיין לא הגיע זמן החנטה ולא היה להם לקבוע ר"ה עד אדר: שליקט אתרוג - פירות אילן אתרוג: שני עישורים - מעשר שני בשנה שניה ומעשר עני בשנה שלישית שהיתה שניה נכנסת לשלישית:

הוה אמינא כרבנן סבירא ליה. תימה והא ודאי כרבנן סבירא ליה טפי מר' שמעון שזורי דרבנן דפליגי עליה בפ"ב דשביעית (משנה ט) סבירא להו דפול המצרי בתר לקיטה וטפי [הוה] ליה לשמואל לפסוק כרבנן דר"ש שזורי ואפילו אם תמצא לומר דאיכא רבנן בברייתא דס"ל פול המצרי בתר השרשה ולית להו צובר גרנו מ"מ לימא הלכה כרבנן דמתני' דשביעית והוי ניחא טפי מדר"ש שזורי וי"ל דשמואל בא לפסוק כר"ש שזורי בכל דבר אפילו באורז ודוחן ופרגין ושומשמין ולא מטעמיה דטעמיה דר"ש משום דצובר גרנו דיש בילה ושמואל סבר אין בילה אלא משום דהכל הולך אחר גמר פרי ואף ע"ג דבהקומץ רבה (מנחות דף ל:) מייתי ההוא דפול המצרי ולא מייתי ההיא דאורז ודוחן ופרגין כלל מ"מ נפקא מינה לגבי ההיא: מה גורן ויקב. אסמכתא בעלמא דמעשר ירק דרבנן ועיקר קרא לפסולת גורן ויקב כדלעיל (ראש השנה דף יג.) לענין סוכה א"נ משום שביעית דאורייתא איצטריך קרא: בצלים הסריסים. מפרש בירוש' בפרק שני דשביעית בוצלי קופראי דלא עבדין זרע: ופול המצרי שזרעו לירק. דאי זרעו לזרע הא תגן בפ' שני דשביעית (מ"ח) כיוצא בהן דבתר השרשה ואפי' לא מנע מהם מים והך משנה פירש בקונטרס דאתיא כרבי יוסי הגלילי אבל איפכא נראה דאתיא כר"ע ולא כרבי יוסי הגלילי דאמר עלה בירושלמי א"ר מנא מכיון שמנע מהן מים שלשים יום לפני ר"ה נעשו כבעל כלומר יצאו מתורת ירקות הגדילים על כל מים ונעשו כשדה בית הבעל שמסתפקת במי גשמים ומתעשרין לשעבר: באחד בשבט מ"ט. מפרש נמי לב"ה כמו לב"ש אלא קמא נקט דלמר זמן חניטתה של גשמי שנה זו באחד בשבט ולמר בט"ו בשבט וכל החנוטים קודם זמן הזה היינו על גשמי שנה שלפני תשרי והא דלא אזיל באילנות בתר תשרי כמו בשליש בתבואה משום דדרשינן לעיל (ראש השנה דף י.) פעמים שברביעית ועדיין אסורין משום ערלה: ונהג בו שני עישורים. אם שני עישורים ממש הפריש לא היה מתוקן אלא מפרש בירושלמי שהפריש מעשר א' למעשר שני ופדאו וחלקו לעניים:

ראש השנה יד.

Navigate the library