Rosh Hashanah 34b

תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם — יָצָא. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם — יָצָא. מִתִּשְׁעָה בְּנֵי אָדָם כְּאֶחָד — לֹא יָצָא. תְּקִיעָה מִזֶּה וּתְרוּעָה מִזֶּה — יָצָא. וַאֲפִילּוּ בְּסֵירוּגִין, וַאֲפִילּוּ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוֹצָדָק: בְּהַלֵּל וּבִמְגִילָּה, אִם שָׁהָה כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חוֹזֵר לָרֹאשׁ! לָא קַשְׁיָא: הָא דִידֵיהּ, הָא דְרַבֵּיהּ. וְדִידֵיהּ לָא? וְהָא רַבִּי אֲבָהוּ הֲוָה שָׁקֵיל וְאָזֵיל בָּתְרֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן וַהֲוָה קָרֵי קְרִיאַת שְׁמַע, כִּי מְטָא לִמְבוֹאוֹת מְטוּנָּפוֹת, אִישְׁתִּיק, בָּתַר דַּחֲלֵיף אֲמַר לֵיהּ: מַהוּ לִגְמוֹר? אָמַר לוֹ: אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חֲזוֹר לָרֹאשׁ. הָכִי קָאָמַר לֵיהּ: לְדִידִי — לָא סְבִירָא לִי, לְדִידָךְ, דִּסְבִירָא לָךְ: אִם שָׁהִיתָ כְּדֵי לִגְמוֹר אֶת כּוּלָּהּ — חֲזוֹר לָרֹאשׁ. תָּנוּ רַבָּנַן: תְּקִיעוֹת — אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. בְּרָכוֹת — אֵין מְעַכְּבוֹת זוֹ אֶת זוֹ. תְּקִיעוֹת וּבְרָכוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה וְשֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים — מְעַכְּבוֹת. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַבָּה: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִמְרוּ לְפָנַי בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה מַלְכִיּוֹת זִכְרוֹנוֹת וְשׁוֹפָרוֹת, מַלְכִיּוֹת — כְּדֵי שֶׁתַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם, זִכְרוֹנוֹת — כְּדֵי שֶׁיָּבֹא לְפָנַי זִכְרוֹנֵיכֶם לְטוֹבָה, וּבַמֶּה — בְּשׁוֹפָר. מִי שֶׁבֵּירַךְ וְאַחַר כָּךְ נִתְמַנָּה לוֹ שׁוֹפָר — תּוֹקֵעַ וּמֵרִיעַ וְתוֹקֵעַ. טַעְמָא דְּלָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא, הָא הֲוָה לֵיהּ שׁוֹפָר מֵעִיקָּרָא, כִּי שָׁמַע לְהוּ — אַסֵּדֶר בְּרָכוֹת שָׁמַע לְהוּ. רַב פָּפָּא בַּר שְׁמוּאֵל קָם לְצַלּוֹיֵי, אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: כִּי נָהַירְנָא לָךְ תְּקַע לִי. אֲמַר לֵיהּ רָבָא: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּחֶבֶר עִיר. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: כְּשֶׁהוּא שׁוֹמְעָן — שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר, וְעַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּחֶבֶר עִיר, אֲבָל שֶׁלֹּא בְּחֶבֶר עִיר — שׁוֹמְעָן עַל הַסֵּדֶר וְשֶׁלֹּא עַל סֵדֶר בְּרָכוֹת. וְיָחִיד שֶׁלֹּא תָּקַע — חֲבֵירוֹ תּוֹקֵעַ לוֹ, וְיָחִיד שֶׁלֹּא בֵּירַךְ — אֵין חֲבֵירוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו. וּמִצְוָה בְּתוֹקְעִין יוֹתֵר מִן הַמְבָרְכִין. כֵּיצַד? שְׁתֵּי עֲיָירוֹת, בְּאַחַת תּוֹקְעִין, וּבְאַחַת מְבָרְכִין — הוֹלְכִין לִמְקוֹם שֶׁתּוֹקְעִין, וְאֵין הוֹלְכִין לִמְקוֹם שֶׁמְּבָרְכִין. פְּשִׁיטָא — הָא דְּאוֹרָיְיתָא, הָא דְּרַבָּנַן! לָא צְרִיכָא, דְּאַף עַל גַּב דְּהָא וַדַּאי וְהָא סָפֵק. כְּשֵׁם שֶׁשְּׁלִיחַ צִבּוּר חַיָּיב, כָּךְ כׇּל יָחִיד וְיָחִיד וְכוּ׳. תַּנְיָא, אָמְרוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל: לִדְבָרֶיךָ, לָמָּה צִבּוּר מִתְפַּלְּלִין! אָמַר לָהֶם: כְּדֵי לְהַסְדִּיר שְׁלִיחַ צִבּוּר תְּפִלָּתוֹ, אָמַר לָהֶם רַבָּן גַּמְלִיאֵל: לְדִבְרֵיכֶם, לָמָּה שְׁלִיחַ צִבּוּר יוֹרֵד לִפְנֵי הַתֵּיבָה? אָמְרוּ לוֹ: כְּדֵי לְהוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי. אָמַר לָהֶם: כְּשֵׁם שֶׁמּוֹצִיא אֶת שֶׁאֵינוֹ בָּקִי, כָּךְ מוֹצִיא אֶת הַבָּקִי. אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מוֹדִים חֲכָמִים לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְרַב אֲמַר: עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת. שַׁמְעַהּ רַבִּי חִיָּיא בְּרֵיהּ דְּרַבָּה בַּר נַחְמָנִי, אֲזַל, אַמְרַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב דִּימִי בַּר חִינָּנָא. אֲמַר לֵיהּ, הָכִי אָמַר רַב: עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת. אֲמַר לֵיהּ: רַבָּה בַּר בַּר חָנָה נָמֵי הָכִי קָאָמַר. כִּי אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן לְהָא שְׁמַעְתָּא, אִפְּלִיג עֲלֵיהּ רֵישׁ לָקִישׁ וַאֲמַר: עֲדַיִין הִיא מַחְלוֹקֶת. וּמִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי חָנָה צִיפּוֹרָאָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הִלְכְתָא כְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, הִלְכְתָא מִכְּלָל דִּפְלִיגִי!

תשע תקיעות - תרועות נמי קאמר: מתשעה בני אדם כאחד לא יצא - תרי קלי לא משתמעי כך פירושה לפי מה שכתוב בספרים ולאו מלתא היא דהא אוקימנא (לעיל ראש השנה דף כז.) תרי קלי מתרי גברי משתמעי וה"ג לה בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא ואפי' בסירוגין ואפילו כל היום כולו ולא גרסינן תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו רישא ואי גרסינן לה הכי הוא דגרסי' מט' בני אדם כאחד תקיעה מזה ותרועה מזה יצא ואפי' בסירוגין כו': אם שהה - בסירוגו כדי לגמור את כולו חוזר: לדידי לא סבירא לי - מה שהפסקת דאית ליה לר' יוחנן במסכת ברכות (דף כד:) היה קורא קריאת שמע והגיע למבואות מטונפות מניח ידו על פיו וקורא ולא סבירא לי נמי דמשום שהה יהא צריך לחזור: לדידך דסבירא לך - ואתה חולק עלי בשתיהן דכיון דקא בעית מהו לגומרה מכלל דסבירא לך סירוגין מעכבי קרייה ומבעיא לך בכמה הוי סירוגין: תקיעות - וברכות דעלמא כגון תעניות אין מעכבין זו את זו אם בירך ולא תקע: מי שבירך כו': כי נהירנא לך - לסימן שסיימתי הברכה: אלא בחבר עיר - חבורת צבור אבל יחיד מברך את כולו ואח"כ תוקע תשע תקיעות: דהא ודאי והא ספק - ודאי הוא לו שאם ילך אצל המברכין ימצא שם עשרה ויתפלל ש"צ ויוציאנו ידי חובתו ואם ילך אצל התוקעין שמא כבר עמדו והלכו לביתם: כשם שש"צ וכו': למה צבור מתפללים - בלחש: מודים חכמים - אחר שנחלקו חזרו והודו: אמר ליה - ר' חייא לרב דימי: רבה בר בר חנה נמי - דמריה דשמעתא הוא: הכי קאמר - שנחלקו על רבן יוחנן כשאמר כן:

מתשעה בני אדם כאחד לא יצא. כך כתוב בספרים והקשה בקונטרס אמאי לא יצא הא אסיקנא לעיל דתרי קלי מתרי גברי משתמעי ופי' דגרסינן בתוספתא מתשעה בני אדם כאחד יצא ואפי' בסרוגין ונראה לקיים גרסת הספרים מתשעה בני אדם כאחד לא יצא משום דאין כאן בתרועה פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה כיון שהכל ביחד והשתא גרס שפיר תקיעה מזה ותרועה מזה יצא דהיינו זה אחר זה וסרוגין פי' סרוגין הפסקות הרבה שתוקע ומפסיק ושוהה לעשות התרועה עד לאחר שעה: לדידי לא סבירא לי. כלומר שהוא צריך לחזור לראש כששהה כדי לגמור כולה ולא שיהא צריך להפסיק כשמגיע למבואות המטונפות אלא מניח ידו על פיו וקורא ק"ש כדאמר ר' יוחנן בפרק מי שמתו (ברכות דף כד:) והיה נראה דקי"ל כוותיה כששהה כדי לגמור כולה דאין חוזר לראש אע"ג דפליגי עליה רב ושמואל בפרק הקורא את המגילה למפרע (מגילה דף יח:) דקי"ל כרבי יוחנן לגבי רב ושמואל כדמוכח בפ' מי שהוציאוהו (עירובין דף מז:) ומיהו כיון דרבי אבהו פליג היה קצת נראה לפסוק כמותו דהוא בתראה ואע"ג דאשכחנא רב יוסף בההיא דמגילה (שם:) דקאמר נקוט דרב ביבי בידך דרב אמר אין הלכה כרבי מונא ושמואל אמר הלכה כר' מונא לאו משום דלהוי הלכה כרב באיסורי קאמר הכי אלא האמת אומר דשמעינן ליה לשמואל דחייש ליחידאה וגם בפרק מי שמתו (ברכות דף כב:) גבי היה עומד בתפלה ומים שותתין על ברכיו דפליגי רב חסדא ורב המנונא ומסיק רב אשי דכ"ע אם שהה חוזר לראש והכא בדלא שהה וקשה הדבר מאד שהצבור בבהכ"נ בי"ט אומרים אמת ויציב וממתינין לש"ץ ושותקים עד שיגמור זולתות ומי כמוך שאומר בגאולה ומיהו היכא דאין שוהין כדי לגמור כולה מתחלתה עד סוף אין לחוש (כדאביי) בפ' הקורא את המגילה למפרע (דף יח:) ולא (כרב יוסף) דאמר מהיכא דקאי לסיפא דאם כן נתת דבריך לשעורין וצריך לדקדק בתקיעות משום דאמר רב כהנא בפ' החליל (סוכה נג: ושם) אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום כרבי יהודה דאמר שלשתן מצוה אחת וכי קאמר התם דוקא באמצע תקיעה תרועה תקיעה אבל בין קר"ק לקר"ק יכול לשהות פחות מכדי לגמור קר"ק ולרבנן דחשבי תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה אין לשהות בין זה לזה כדי תקיעה אחת או תרועה אחת: כך מוציא את הבקי. מכאן פסק בה"ג דיחיד שטעה ולא הזכיר של ראש חדש יכוין לבו לתפלתו של שליח צבור מתחלה עד סוף ויוצא אע"פ שהוא בקי ואין ראיה מכאן דהא מסקינן רשב"ג אומר אינו מוציא אלא עם שבשדות דאניסי במלאכה ואינן יכולין להסדיר תפלתם אבל דעיר לא ומיהו בקונטרס משמע לקמן שרוצה לפרש בשלא כוון לבו לבהכ"נ ולא שמע תפלה וכן משמע דומיא דההיא דברכת כהנים ולפירוש זה מצינו למימר דבצבור היכא דשמעו יוצאין וכן משמע בפרק תפלת השחר (ברכות דף כט.) דאמר רב אסי טעה ולא הזכיר גבורות גשמים בתחיית המתים מחזירין אותו שאלה בברכת השנים אין מחזירין אותו וכו' מיתיבי טעה ולא הזכיר כו' שאלה בברכת השנים מחזירין אותו כו' ומשני הא ביחיד הא בצבור אי הכי מפני ששומעה משליח צבור מיבעי ליה ומסיק אידי ואידי ביחיד הא דאידכר קודם שומע תפלה הא דלא אדכר קודם שומע תפלה משמע דבצבור יוצא על ידי ש"צ ואפי' לפי מה שפירש עם שבשדות ששומעין משליח צבור יוצאין אבל דעיר לא יש לחלק בין היכא דהתפלל וטעה להיכא דלא התפלל כלל [וע"ע תוס' ברכות כט: ד"ה טעה]:

ראש השנה לד:

Navigate the library