מועד קטןט:
טוען את הדף…
כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים. הֲדַר יָתְבִי וְקָא מִבְּעֵי לְהוּ, כְּתִיב: ״יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים וְכׇל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ״ — הָא חֶפְצֵי שָׁמַיִם יִשְׁווּ בָהּ, וּכְתִיב: ״כׇּל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ״ — דַּאֲפִילּוּ חֶפְצֵי שָׁמַיִם לֹא יִשְׁווּ בָהּ! כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים, כָּאן בְּמִצְוָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים. אֲמַרוּ לֵיהּ: מַאי בָּעֵית הָכָא? אֲמַר לְהוּ, דַּאֲמַר לִי אַבָּא: זִיל גַּבַּיְיהוּ דְּלִיבָרְכוּךְ. אֲמַרוּ לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּתִזְרַע וְלָא תֶּחְצַד, תְּעַיֵּיל וְלָא תַּיפֵּוק, תַּיפֵּוק וְלָא תְּעַיֵּיל, לִיחְרוֹב בֵּיתָךְ וְלִיתּוֹב אוּשְׁפִּיזָךְ, לִבַּלְבַּל פָּתוּרָךְ, וְלָא תִּחְזֵי שַׁתָּא חַדְתָּא. כִּי אֲתָא לְגַבֵּי אֲבוּהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָא מִבַּעְיָא דְּבָרוֹכֵי לָא בָּירְכֻן אֲבָל צַעוֹרֵי צַעֲורֻן. אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַרוּ לָךְ? הָכִי וְהָכִי אֲמַרוּ לִי. אֲמַר לֵיהּ: הָנָךְ כּוּלְּהוּ בִּרְכָתָא נִינְהוּ. תִּזְרַע וְלָא תֶּחְצַד: תּוֹלִיד בָּנִים וְלָא יְמוּתוּ. תְּעַיֵּיל וְלָא תַּיפֵּוק: תְּעַיֵּיל כַּלְּתָא וְלָא לֵימוּתוּ בְּנָךְ דְּלִיפְּקוּן. תַּיפֵּוק וְלָא תְּעַיֵּיל: תּוֹלִיד בְּנָתָא וְלָא יְמוּתוּ גּוּבְרַיְיהוּ וְלִיהְדְּרוּ לְוָתָיךְ. לִיחְרוֹב בֵּיתָךְ וְלִיתּוֹב אוּשְׁפִּיזָךְ — דְּהַאי עָלְמָא אוּשְׁפִּיזָךְ, וְהָהֻיא עָלְמָא בֵּיתָא, דִּכְתִיב: ״קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם״. אַל תִּקְרֵי ״קִרְבָּם״, אֶלָּא ״קִבְרָם״. לִבַּלְבַּל פָּתוּרָךְ: בִּבְנֵי וּבְנָתָא. וְלָא תִּיחְזֵי שַׁתָּא חַדְתָּא: דְּלָא תְּמוּת אִתְּתָךְ וְלָא תִּנְסַב אִינְתְּתָא אַחֲרִיתִי. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא אִפְּטַר מִינֵּיהּ דְּרַב, אֲמַר לֵיהּ אֲבוּהּ: זִיל לְגַבֵּיהּ דְּלִיבָרְכָךְ. אֲמַר לֵיהּ: יְהֵא רַעֲוָא דְּלָא תְּבַיֵּישׁ וְלָא תִּתְבַּיַּישׁ. אֲתָא גַּבֵּי אֲבוּהּ. אָמַר לֵיהּ: מַאי אֲמַר לָךְ? אֲמַר לֵיהּ: מִילִּין בְּעָלְמָא הוּא דְּאָמַר לִי. אֲמַר לֵיהּ: בָּרְכָךְ בִּרְכְּתָא דְּבֵרְכָן קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל וּתְנָא בַּהּ, דִּכְתִיב: ״וַאֲכַלְתֶּם אָכוֹל וְשָׂבוֹעַ וְהִלַּלְתֶּם וְגוֹ׳ וְלֹא יֵבוֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם. וִידַעְתֶּם כִּי בְקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אֲנִי וְגוֹ׳ וְלֹא יֵבוֹשׁוּ עַמִּי לְעוֹלָם״. וְעוֹשָׂה אִשָּׁה תַּכְשִׁיטֶיהָ. תָּנוּ רַבָּנַן, אֵלּוּ הֵן תַּכְשִׁיטֵי נָשִׁים: כּוֹחֶלֶת וּפוֹקֶסֶת וּמַעֲבִירָה סְרָק עַל פָּנֶיהָ. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי מַעֲבֶרֶת סְרָק עַל פָּנֶיהָ שֶׁל מַטָּה. דְּבֵיתְהוּ דְּרַב חִסְדָּא מִקַּשְּׁטָא בְּאַנְפֵּי כַּלְּתַהּ. יָתֵיב רַב הוּנָא בַּר חִינָּנָא קַמֵּיהּ דְּרַב חִסְדָּא וְיָתֵיב וְקָאָמַר: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא יַלְדָּה, אֲבָל זְקֵנָה — לֹא. אֲמַר לֵיהּ: הָאֱלֹהִים! אֲפִילּוּ אִמָּךָ וַאֲפִילּוּ אִימָּא דְאִימָּךְ, וַאֲפִילּוּ עוֹמֶדֶת עַל קִבְרָהּ. דְּאָמְרִי אִינָשֵׁי: בַּת שִׁיתִּין כְּבַת שֵׁית, לְקָל טַבְלָא רָהֲטָא. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא תָּסוּד. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִשָּׁה לֹא תָּסוּד מִפְּנֵי שֶׁנִּיוּוּל הוּא לָהּ. וּמוֹדֶה רַבִּי יְהוּדָה בְּסִיד שֶׁיְּכוֹלָה לְקַפְּלוֹ בַּמּוֹעֵד, שֶׁטּוֹפַלְתּוֹ בַּמּוֹעֵד. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמְּצֵירָה הִיא עַכְשָׁיו — שְׂמֵחָה הִיא לְאַחַר זְמַן. וּמִי אִית לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה הַאי סְבָרָא? וְהָתְנַן: רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁמֵּצֵר. אָמְרוּ לוֹ: אַף עַל פִּי שֶׁמֵּצֵר עַכְשָׁיו — שָׂמֵחַ הוּא לְאַחַר זְמַן! אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: הַנַּח לְהִלְכוֹת מוֹעֵד, דְּכוּלְּהוּ מֵצֵר עַכְשָׁיו וְשָׂמֵחַ לְאַחַר זְמַן נִינְהוּ. רָבִינָא אָמַר: גּוֹי לְעִנְיַן פֵּרָעוֹן לְעוֹלָם מֵצֵר. אָמַר רַב יְהוּדָה: בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁהִגִּיעוּ לְפִירְקָן וְלֹא הִגִּיעוּ לְשָׁנִים, עֲנִיּוֹת טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסִיד, עֲשִׁירוֹת טוֹפְלוֹת אוֹתָן בְּסוֹלֶת, בְּנוֹת מְלָכִים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים בְּשֶׁמֶן הַמּוֹר״. מַאי ״שֶׁמֶן הַמּוֹר״? רַב הוּנָא בַּר חִיָּיא אָמַר: סְטָכַת, רַב יִרְמְיָה בַּר אַמֵּי אָמַר: שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. תַּנְיָא, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַנְפִּיקִינוּן — שֶׁמֶן זַיִת שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁלִישׁ. וְלָמָּה סָכִין אוֹתוֹ? שֶׁמַּשִּׁיר אֶת הַשֵּׂעָר וּמְעַדֵּן אֶת הַבָּשָׂר. רַב בִּיבִי הֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא, טַפְלַהּ אֵבֶר אֵבֶר. שְׁקַל בַּהּ אַרְבַּע מֵאָה זוּזֵי. הֲוָה הָהוּא גּוֹי בְּשִׁבָבוּתֵיהּ דַּהֲוָה לֵיהּ בְּרַתָּא. טַפְלַהּ בְּחַד זִמְנָא וּמִתָה, אֲמַר: קַטְלַהּ בִּיבִי לִבְרַתִּי. אָמַר רַב נַחְמָן: רַב בִּיבִי דְּשָׁתֵי שִׁיכְרָא — בָּעֲיָין בְּנָתֵיהּ טִפְלָא, אֲנַן דְּלָא שָׁתֵינַן שִׁיכְרָא — לָא בָּעֲיָין בְּנָתִין טִפְלָא.ובמצוה שא"א לעשותה ע"י אחרים - אל תפלס אלא מצוה שבא לידך בין גדולה בין קטנה עשה: וכל חפציך לא ישוו בה - שתבטל כל חפציך בשביל שתעסוק בתורה: חפצי שמים ישוו בה - כלומר שאם יש לך לעסוק במצוה תבטל תלמוד תורה ועסוק במצוה: דאפילו חפצי שמים לא - דמבטל מצוה ועוסק בתלמוד תורה: תעייל ולא תיפוק תיפוק ולא תעייל - משמע ליה בסחורה תעייל ולא תיפוק שתביא סחורה ולא תמכרנה תיפוק ולא תעייל שתוציא בסחורה במקום אחר ולא תביאנה: תעייל כלתא - שדרך כלתא הולכת אצל הבעל: ולא תיפוק - דלא לימות בנך דהדרי נפקי מינך והדרי לבי נשייהו: שתא חדתא - זו שנה ראשונה של נישואין דכתיב כי יקח איש אשה חדשה לא יצא וגו' (דברים כ״ד:ה׳): ליחרב ביתך - בית קברתך דלא תמות אלא תחיה לאורך ימים: לא תבוש ולא תתבייש - לא תיבוש אחריני כדי שלא תתבייש שלא תבא לידי כך פן תתבייש: ותנא בה - ושנה בה לא יבושו עמי לעולם והיינו לא תבייש ולא תתבייש: כוחלת - נותנת כחול בין עיניה כדי שדומות נאים: פוקסת - מחלקת שערה לכאן ולכאן: ומעברת סרק על פניה - סם אחד כדי שתראה אדומה: סכין על פניה של מטה - כדי להעביר שער של מטה: היתה מיקשטא - כי הני קשוטין כדאמר הכא: באנפי כלתה - שהיתה כל כך זקינה שהיתה לה כלה שהיא אשת בנה: לא שנו - הא דאמר עושה אשה תכשיטיה: אלא ילדה - בחורה שדרכה בכך ולהכי הוי לה שמחה במועד: אבל זקינה לא - והיכי עבדא אשתך הכי דמיקשטא הא הויא זקינה: ואפילו עומדת על פתח קברה - שריא להתקשט: לקל טבלא רהטא - פירוש קשקוש הזוג ר"ל מיני זמר בהילולא וכי היכי דרהטא ילדה בת שית לקל הילולא הכי עבדא בת שיתין והכי נמי מיקשטא: שניוול הוא לה - שגנאי הוא לה וניוול בסיד ומצטערת בסיד: שיכולה לקפלו במועד - אע"פ שהיא מנוולת בסיד: שמחה היא לאחר זמן - במועד לסוף המועד לאחר שקפלתו את הסיד שטפלה לפי שמשיר את השער ומעדן את הבשר והואיל דהאי סיד משמחתה לאחר זמן להכי שרי לה לטופלו במועד אע"פ שהיא מצירה עכשיו: ומי אית ליה לרבי יהודה האי סברא - אע"ג שהיא מצירה עכשיו שמחה וכו': נפרעים מהם - מהכותים ביום חגם מפני שהוא מצער דכל אדם שפורע מיצר אבל לא משלמים להם ממון ביום חגם לפי שמשמחם ביום חגם ומודה לע"ז כדפי' במס' ע"ז: שמח הוא לאחר זמן - שפרע לו ואמאי נפרע מהן אבל לרבי יהודה לא אית ליה האי סברא דמשום שמיצר עכשיו שרי והיכי אית ליה האי סברא גבי טפול אע"ג שהיא מצירה עכשיו שמחה היא לאחר זמן: הנח להלכות מועד - להכי א"ר יהודה הכא דשרי אע"פ שהיא מצירה כו': דכולהו הלכות מועד - דשרי משום האי טעמא נמי שרו כגון אפיה ובישול דמצער השתא כשהוא אופה ומבשל ולהכי שרי דשמח הוא כשהוא אוכל אפייתו ובישולו ביו"ט: כותי לעולם מיצר - שפורע ולהכי לא אית ליה לר' יהודה התם אע"פ שמיצר שמח וכו' אבל לעיל גבי טפול אית ליה לר' יהודה אע"פ שמצירה עכשיו שמחה לאחר זמן: שהגיעו לפירקן - לשיער: ולא הגיעו לשנים - שאינן בנות י"ב שנה ויום אחד שעדיין אינו דין שיהא להן שער ובושות על כך: עניות טופלות - השיער בסיד ומשירות אותן: אנפיקינון - היינו אנפיקינון דקתני התם במנחות (דף פה:) אנפיקינון לא יביא היינו אותו שמן שעושין מזיתים: שלא הביאו שליש - שלא בישלו שליש: ולמה סכין אותו - אכל הני קא מהדר דקאמר טופלין כו': ושקל בה ארבע מאה זוזי - שנתייפת ונטל מבעלה כך: טפלה כולה בחד זימנא - דסבר למיעבד כרב ביבי ומתה: בעיין בנתין טפלא - דשכר מגדל השער ומעבה את הבשר:כאן במצוה שאי אפשר לעשותה ע"י אחרים. עשיית מצוה עדיף שהרי מפסיקין אפילו לר"ש בן יוחי לעושה סוכה ולולב כדאי' בירושלמי. אבל בהפסקה דתפלה וק"ש אין מפסיקין לר"ש בן יוחי ובירושלמי זה שננו וזה שננו ואין מפסיקין שננו מפני שננו: פוקסת. פי' בקונטרס מתקנת שער שלא יתפזר וקשה דבפרק המצניע (שבת דף צד: ושם) אמר דמתחייב בשבת משום טוה ועוד דסורקת ה"ל למיתני כמו גבי נזיר (נזיר מב.) ובפ' קמא דכתובות (דף ד: ושם) פירש בקונטרס קליעת שער וקשיא דבפרק המצניע שונה גודלת ופוקסת ואין לפרש מעברת סרק על פניה דהכא תני תרוייהו וגם בפ'. קמא דכתובות ויש לפרש דמתקנת שערה בידיה חוץ לצעיף וריב"א מפרש שנותנת חוטין של בצק [דקין] על פניה להאדים הבשר והיינו טוייה והאי דקורא ליה בירושלמי צובע שהוא מאדים הבשר ובנין נמי שייך בתיקון האשה למאי דמפורש סוף המצניע (שבת דף צה.) משום בונה ומייתי קרא דויבן את הצלע: סטכת. בפרק כל הקרבנות (מנחות דף פו.) מפרש דשמן המור הוא סטכת ובפ' קמא. דמגילה (דף יג.) מאי שמן המור רב הונא אמר רבי חייא סטכת: