מועד קטןכג.
טוען את הדף…
וְקוֹרִין שִׁבְעָה, וְיוֹצְאִין. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר: לֹא שֶׁיֵּלְכוּ וִיטַיְּילוּ בַּשּׁוּק, אֶלָּא יוֹשְׁבִין וְדָוִוין. וְאֵין אוֹמְרִים שְׁמוּעָה וְאַגָּדָה בְּבֵית הָאֵבֶל. אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן גַּמְלִיאֵל שֶׁהָיָה אוֹמֵר שְׁמוּעָה וְאַגָּדָה בְּבֵית הָאֵבֶל. תָּנוּ רַבָּנַן: אָבֵל, שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה — אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ, שְׁנִיָּה — יוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, שְׁלִישִׁית — יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, רְבִיעִית — הֲרֵי הוּא כְּכׇל אָדָם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: לֹא הוּצְרְכוּ לוֹמַר שַׁבָּת רִאשׁוֹנָה לֹא יֵצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ, שֶׁהֲרֵי הַכֹּל נִכְנָסִין לְבֵיתוֹ לְנַחֲמוֹ. אֶלָּא: שְׁנִיָּה — אֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ, שְׁלִישִׁית — יוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ, רְבִיעִית — יוֹשֵׁב בִּמְקוֹמוֹ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר, חֲמִישִׁית — הֲרֵי הוּא כְּכׇל אָדָם. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם לַנִּישּׂוּאִין. מֵתָה אִשְׁתּוֹ — אָסוּר לִישָּׂא אִשָּׁה אַחֶרֶת עַד שֶׁיַּעַבְרוּ עָלָיו שְׁלֹשָׁה רְגָלִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: רֶגֶל רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי — אָסוּר, שְׁלִישִׁי — מוּתָּר. וְאִם אֵין לוֹ בָּנִים — מוּתָּר לִישָּׂא לְאַלְתַּר מִשּׁוּם בִּיטּוּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה. הִנִּיחָה לוֹ בָּנִים קְטַנִּים — מוּתָּר לִישָּׂא לְאַלְתַּר מִפְּנֵי פַרְנָסָתָן. מַעֲשֶׂה שֶׁמֵּתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל יוֹסֵף הַכֹּהֵן, וְאָמַר לַאֲחוֹתָהּ בְּבֵית הַקְּבָרוֹת: לְכִי וּפַרְנְסִי אֶת בְּנֵי אֲחוֹתֵךְ, וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא בָּא עָלֶיהָ אֶלָּא לִזְמַן מְרוּבֶּה. מַאי לִזְמַן מְרוּבֶּה? אָמַר רַב פָּפָּא: לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל שְׁלֹשִׁים יוֹם לְגִיהוּץ, אֶחָד כֵּלִים חֲדָשִׁים וְאֶחָד כֵּלִים יְשָׁנִים יוֹצְאִין מִתּוֹךְ הַמַּכְבֵּשׁ. רַבִּי אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא כֵּלִים חֲדָשִׁים בִּלְבָד. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לֹא אָסְרוּ אֶלָּא כֵּלִים חֲדָשִׁים לְבָנִים בִּלְבָד. אַבָּיֵי נָפֵיק בִּגְרָדָא דְסַרְבָּלָא כְּרַבִּי. רָבָא נָפֵיק בְּחִימּוּצְתָּא רוֹמִיתָא סוּמַּקְתָּא חַדְתִּי כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן. מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: שַׁבָּת עוֹלָה וְאֵינָהּ מַפְסֶקֶת. בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי גָלִילָא. הָנֵי אָמְרִי:וקורין שבעה - בספר תורה דאין מתפללין יחד בבית הכנסת אלא כל אחד ואחד מתפלל בביתו: לא הוצרכו לומר שבת ראשונה - שודאי לא יצא מפתח ביתו: כל שלשים יום לנישואין - עד שלשים יום לאחר אבלו אינו יכול לישא אשה: ואחד כלים ישנים יוצאין מתוך המכבש - פירוש שהן כחדשים: בגרדא דסרבלא - מלבוש לבן מגוהץ ישן: כרבי - דאמר לא אסרו לבן אלא חדש: בחימוצתא - חלוק: רומיתא - שבא מרומי: כרבי אלעזר - דאמר לא אסרו אלא לבנים וזו אדומה היתה:רבי יהודה אומר לא הוצרכו. בירושלמי פוסק הלכה כדברי המוסיף בימים (שבעה) וראיתי כשהייתי קטן רבינו יצחק זקני שלא היה יושב במקומו עד שבוע רביעי ולא ידעתי טעמו שאם היה סובר כר' יהודה א"כ יסבור כמותו בשניה שאינו יוצא מפתח ביתו מיהו י"ל בהא אשכחנא טובא לעיל דאבילות שבעה וקי"ל הכי ושמא טעמו כרבנן ומשום דצריך לישב במקומו ואינו מדבר וטוב יותר שישב חוץ למקומו דשמא אין אסור לדבר כי אם במקומו:
עד שיעברו שלשה רגלים. עד שיהיה שלשה רגלים בלא שמחה ולא ישכח אהבת אשתו אי נמי כדי שישא אשה אחרת ולא יהא זכור מן הראשונה [שלא] יהא ב' דעות במטה ועוד פן יזכירנה אהבת אשתו לקנטרה ודומיא דהכא אמרי' לעיל (מועד קטן ד' כא:) מתה אשתו ונשא אשה אחרת אינו רשאי ליכנס לביתו כו' פירש ה"ר יונה דאין שייך לפסוק כרבי יהודה דאמר שני רגלים משום דקי"ל לעיל (מועד קטן ד' כב.) כדברי המיקל באבל דהא מילתא דפליגי בה הכא אין זו באבל דימי אבלו כלו להן: ואמר לאחותה בבית הקברות. לאו דוקא שהאבל כל שבעה אסור וריב"א מפרש דזו היא האשה שאומר בזבחים פ' טבול יום (זבחים ד' ק.) שמתה בערב הפסח ואמרי' לעיל אפי' יום אחד אפילו שעה אחת בטלה ממנו גזרת שבעה ומיהו משמע שסובר כאותו הפירוש שפי' למעלה בשם ה"ר יונה שאסור ברחיצה עד הערב זהו מבעוד יום ודין הניחה לו בנים קטנים מיד מותר לישא ולבעול וכן אין לו בנים פירשתי בתוספות יבמות (ד' מג: ושם) וכן בכתובות פ"ק (ד' ד.) ובתשובות ומה שאמר במס' שמחות (פ"ז) בהאי מילתא דנסיב לאלתר ולא בא עליה עד זמן מרובה והאי דאמרינן אין לו מי שישמשנו מותר ואין צריך להמתין שלשה רגלים כתבתי במקום אחר: כל שלשים יום לגיהוץ. דוקא גיהוץ אסור אבל בלא גיהוץ כגון כיבוס מותר דאמרינן לקמן (מועד קטן ד' כז:) אל תבכו למת הא כיצד שלשים יום לגיהוץ ולתספורת ובמסכת שמחות (פ״ז) שלשים יום לגיהוץ כיצד כו' ובירושלמי גזרת שלשים גיהוץ ותספורת אבל כיבוס משמע דשרי מדאמרינן פ' החולץ (יבמות מג:) גבי אלמנה מפני האיבול וקאמר באיבול שלה שלשים יום ופריך קל וחומר מה במקום שאסור לכבס מותר לארס במקום שמותר לכבס אינו דין שמותר לארס והדתניא במסכת שמחות (פ״ז) שמונה ימים קודם הרגל אם רצה לכבס ולספר הרשות בידו לא ספר לא כיבס ערב הרגל אסור לספר ולכבס עד שישלימו שלשים יום משמע דכיבוס נמי אסור נראה ההוא כיבוס היינו גיהוץ ומאחר דכיבוס שרי גיהוץ נמי שרי לדידן כדאמרי' פ״ק דכתובות (ד' י:) ופ״ד דתענית (ד' כט:) דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן והקשה ה״ר שמואל מוורדו״ם דהא בשמעתין באביי נפיק כו' והא בבבל הוו קיימי דגיהוץ דאינהו אינו אלא כיבוס ומ״מ אסרי ותירץ רבינו יצחק דפעמים שהיו מביאים מא״י כלים מגוהצין או שמא פעמים שמביאין אומנין יודעין לגהץ כבארץ ישראל והא דתניא בתוספתא (פ״ב) כל אלו שאמרו מותר לספר במועד מותר לספר בתוך שלשים יום אבל כל אלו שאמרו מותר לכבס במועד אסור בתוך שלשים יום של אבל צריך לומר דכיבוס נמי היינו גיהוץ ומורי ריב״א זצ״ל היה אוסר לכבס בתוך שלשים יום ואין נראה לו לדחות כל אלו והא דקאמר בפרק החולץ (יבמות ד' מג. ושם) מקום שמותר לכבס היינו בהני דהתירו לגלח ולכבס בריש פירקין (מועד קטן ד' יג:) בא ממדינת הים ויוצא מבית האסורין ומה שאסור שם בתשעה באב לכבס היינו דוקא טעמא שיכול להמתין אחר תשעה באב הואיל ואיסורו אינו מושך כל כך וגרסינן שפיר במקום שמותר לספר כדפרישית וא״צ למוחקו וא״צ ליישבו באשה או בגילוח כל הראש כדברי המפרשים שרוצים ליישב גירסת הספרים והארכתי בתוספות יבמות (ג״ז שם) וגרסינן לקמן (מועד קטן ד' כז:) אל תבכו כו' הא כיצד שלשים יום לתכבוסת ולתספורת והא דאמר לעיל (מועד קטן ד' טו.) אבל אסור בתכבוסת משמע לאחר שבעה שרי התם במים איירי ולא בנתר וחול וזה יוכל להיות מותר לאחר שבעה בתוספות הרב כך פירש לאסור ובשם רבו פירש היתר ולפי מה שפירש דכיבוס אסור כמו גיהוץ ניחא קושיית ה״ר שמואל מוורדו״ם מיהו מורי לא היה מפרש ממש לאסור כל כיבוס אלא היה מפרש דהאי ברייתא דאסרה כיבוס היינו בא״י דכיבוס שלהן כגיהוץ שלנו וההיא דקתני גיהוץ ולא כיבוס היינו בבבל מיהו לפי זה לא היה אסור לדידן כי אם גיהוץ אכן היה ר״י מפרש בלא ראייה כמו שפירש רבינו יצחק הזקן דבבבל היו פעמים אומנים מא״י יודעין לגהץ וכלי פשתן אין בהן משום גיהוץ וחולק על הש״ס ירושלמי דקתני התם כל שלשים יום לגיהוץ אסור ללבוש כלי צמר מגוהצין חדשים וכלי פשתן מגוהצים לבנים פירש בתוספות הרב דהא דאסרי גיהוץ דוקא ללבוש אבל לגהץ מותר והא דקתני כל שלשים יום לגיהוץ היינו אסור ללבוש כלים מגוהצין כו' עד מותר להוליך כלים לגיהוץ בתוך שלשים ואיני יודע אם היה אומר הרב היתר בכיבוס תוך שבעה ומחלק נמי בין לכבס או ללבוש מיהו רבינו יצחק זקני מפרש בתשובתו דאפי' לכבס ולהניח אסור מדאסרינן בפרק בתרא דתענית (ד' כט.) לכבס ולהניח ועוד פירש בתשובתו דכיבוס שלנו מותר בט' באב כדאמרינן דגיהוץ שלנו ככיבוס שלהן משמע דכיבוס שלנו אינו ככיבוס שלהם והכי איתא בהדיא בפ״ק דכתובות (ד' י:) מיהו לענין ימי אבילות אסור בכיבוס שלנו אפי' בתשעה באב מחמירין העולם בכיבוס שלנו מתוך המנהג כמו שהחמירו לענין אבילות דבשר מליח דשרי בהלכה ורגילין לנהוג בו איסור ומיהו איני מבין מנין לו להקל בתשעה באב יותר מימי אבלו דאדרבה בפרק בתרא דתענית (שם) נראה לי שמחמיר יותר לענין גיהוץ כלי פשתן בימי אבלו מבמועד ובמטפחות ידים השיב רבינו שאף על פי שהתירו במועד אסורין בימי אבלו כדאמרינן לעיל (מועד קטן דף יז:) כל שאמרו מותר לגלח במועד כו' והתניא אסורים ומוקי לה בתכפוהו אבליו: רבא נפיק כו'. ופי' בתוספות דאביי ורבא הלכה כרבא וא"כ מותר ללבוש כלים מגוהצין צבועין אפילו חדשים או ישנים אפילו לבנים וכן פסק ר"ח: