Moed Katan 2b · Talmud

דִּלְמָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי. אֲבָל מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, דְּלָא אָתֵי לְאִינְּפוֹלֵי — אֲפִילּוּ בֵּית הַבַּעַל נָמֵי! אִם כֵּן — מַתְנִיתִין אַמַּאן תִּרְמְיַיהּ? אֶלָּא: לְרַבִּי יְהוּדָה לָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, וְלָא שְׁנָא מַעְיָין שֶׁלֹּא יָצָא בַּתְּחִילָּה, בֵּית הַשְּׁלָחִין — אִין, בֵּית הַבַּעַל — לָא. וְהַאי דְּקָתָנֵי מַעְיָין שֶׁיָּצָא בַּתְּחִילָּה, לְהוֹדִיעֲךָ כֹּחוֹ דְּרַבִּי מֵאִיר, דַּאֲפִילּוּ מַעְיָין הַיּוֹצֵא בַּתְּחִילָּה — מַשְׁקִין מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ שְׂדֵה הַבַּעַל. אִתְּמַר: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמַּשְׁקֶה מַיִם לִזְרָעִים בְּשַׁבָּת, מִשּׁוּם מַאי מַתְרִינַן בֵּיהּ? רַבָּה אָמַר: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ. רַב יוֹסֵף אָמַר: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ. אָמַר רַבָּה, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל חוֹרֵשׁ — לְרַפּוֹיֵי אַרְעָא, הַאי נָמֵי מְרַפֵּויי אַרְעָא. אָמַר רַב יוֹסֵף, כְּווֹתִי דִּידִי מִסְתַּבְּרָא: מָה דַּרְכּוֹ שֶׁל זוֹרֵעַ — לְצַמּוֹחֵי פֵּירָא, הָכָא נָמֵי מְצַמַּח פֵּירָא. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי לְרַבָּה: לְדִידָךְ קַשְׁיָא וּלְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא. לְדִידָךְ קַשְׁיָא: מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ אִין, מִשּׁוּם זוֹרֵעַ לָא? לְרַב יוֹסֵף קַשְׁיָא: מִשּׁוּם זוֹרֵעַ אִין, מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ לָא? וְכִי תֵּימָא: כׇּל הֵיכָא דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי לָא מִיחַיַּיב אֶלָּא חֲדָא, וְהָאָמַר רַב כָּהֲנָא: זוֹמֵר וְצָרִיךְ לָעֵצִים — חַיָּיב שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם נוֹטֵעַ, וְאַחַת מִשּׁוּם קוֹצֵר. קַשְׁיָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב יוֹסֵף לְרַבָּה: הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה לְכִלְאַיִם לוֹקֶה. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים. בִּשְׁלָמָא לְדִידִי, דְּאָמֵינָא מִשּׁוּם זוֹרֵעַ — הַיְינוּ דַּאֲסִירָא זְרִיעָה בְּכִלְאַיִם, אֶלָּא לְדִידָךְ, דְּאָמְרַתְּ מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ — חֲרִישָׁה בְּכִלְאַיִם מִי אֲסִירָא? אֲמַר לֵיהּ: מִשּׁוּם מְקַיֵּים. וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא: רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר אַף הַמְקַיֵּים, מִכְּלָל דְּתַנָּא קַמָּא לָאו מִשּׁוּם מְקַיֵּים הוּא! כּוּלַּהּ רַבִּי עֲקִיבָא הִיא, וּ״מַאי טַעַם״ קָאָמַר: מַאי טַעַם הַמְנַכֵּשׁ וְהַמְחַפֶּה בְּכִלְאַיִם לוֹקֶה מִשּׁוּם מְקַיֵּים — שֶׁרַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: אַף הַמְקַיֵּים. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? דְּתַנְיָא: ״שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם״, אֵין לִי אֶלָּא זוֹרֵעַ, מְקַיֵּים מִנַּיִין? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא״. תְּנַן: מַשְׁקִין בֵּית הַשְּׁלָחִין בַּמּוֹעֵד וּבִשְׁבִיעִית. בִּשְׁלָמָא מוֹעֵד, מִשּׁוּם טִירְחָא הוּא, וּבִמְקוֹם פְּסֵידָא שָׁרוּ רַבָּנַן. אֶלָּא שְׁבִיעִית, בֵּין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם זוֹרֵעַ וּבֵין לְמַאן דְּאָמַר מִשּׁוּם חוֹרֵשׁ, זְרִיעָה וַחֲרִישָׁה בִּשְׁבִיעִית מִי שְׁרֵי? אָמַר אַבָּיֵי: בִּשְׁבִיעִית בִּזְמַן הַזֶּה, וְרַבִּי הִיא. דְּתַנְיָא, רַבִּי אוֹמֵר: ״וְזֶה דְּבַר הַשְּׁמִטָּה שָׁמוֹט״. בִּשְׁתֵּי שְׁמִיטוֹת הַכָּתוּב מְדַבֵּר, אַחַת שְׁמִיטַּת קַרְקַע, וְאַחַת שְׁמִיטַּת כְּסָפִים. בִּזְמַן שֶׁאַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים, וּבִזְמַן שֶׁאִי אַתָּה מְשַׁמֵּט קַרְקַע — אִי אַתָּה מְשַׁמֵּט כְּסָפִים. רָבָא אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבָּנַן — אָבוֹת אָסַר רַחֲמָנָא,

דלמא אתי לאינפולי - אבל ממעיין שלא יצא בתחילה אפילו בית הבעל נמי שרי רבי יהודה ומתניתין דקתני נמי ממעיין שלא יצא בתחילה בית השלחין אין בית הבעל לא לאו רבי יהודה היא: אם כן מתניתין אמאן תרמייה - לא ר"א בן יעקב כדאמרן ולא כר"מ דשרי אפילו בית הבעל ולא כר' אלעזר בן עזריה דאפילו בית השלחין לא שרי ממעיין שיצא בתחילה: אלא לרבי יהודה ולא שנא כו' - ומתניתין ר' יהודה היא: להודיעך כחו דרבי מאיר - דאפילו ממעיין שיצא בתחילה שרי אפילו לבית הבעל: מנכש - תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי: משקה מים בזרעים - שזורק מים בעיקרי העשבים: משום מאי מתרינן ביה - דמאי מלאכה קא חשבינן ליה דודאי קוצר לא חשבינן שאינו מתכוין ליטול העשבים אלא לתקן עשבים הטובים שבשדה: חורש וזורע וקוצר אבות מלאכות הן בפרק כלל גדול (שבת דף עג.): לריפויי - לרכך: משום חורש אין משום זורע לא - אמאי לא מיחייב בתרווייהו הא עביד תרווייהו ואשכחינן במלאכה דמיחייב תרתי: זומר - בשבת: וצריך לעצים חייב - משום קוצר שהרי צריך לעצים וחייב משום נוטע דמשום הזימור גדלי טפי: המחפה - שמכסה את הזרעים בעפר: לוקה - משום לא תזרע כלאים (ויקרא י״ט:י״ט): אף המקיים - שרואה כלאים זרוע ואינו מבטלו: בשלמא לדידי דאמינא - דמנכש הוי משום זורע משום הכי מנכש בכלאים לוקה דהא אסירא זריעה בכלאים דכתיב לא תזרע: חרישה - לצורך זריעת כלאים מי אסירא דבשעת חרישה ליכא כלאים כלל: אמר ליה - מנכש אינו לוקה אלא משום מקיים: תלמוד לומר כלאים שדך לא - ואע"ג דכתיב לא תזרע כלאים גורעין ודורשין לא כלאים לא יהא כלאים מכל מקום שחייב אתה לבטלו: בשלמא מועד - משום הכי שרי דלא אסיר בשום מלאכה אלא משום טירחא: וכל מקום פסידא שרו רבנן - למיטרח בחולו של מועד במקום פסידא כדפרשינן לעיל: בין למאן דאמר משום חורש - דפליגי רבה ורב יוסף לעיל במשקה מים לזרעים דחד אמר משום חורש וחד אמר משום זורע: חרישה בשביעית מי שרי - הא נפקא מבחריש ובקציר תשבות דאמרינן אם אינו ענין לשבת שאינו צריך שהרי כבר נאמר כל מלאכה תנהו ענין לשביעית: בשביעית בזמן הזה - דרבנן: ורבי היא - דאמר דהוא מדרבנן ומילתא דפסידא שרו רבנן: וזה דבר השמטה שמוט - כתיב בהשמטת כספים אמאי כתיב תרי זימני שמטה שמוט: בזמן שאי אתה משמט קרקע כו' - מכלל דאיכא זמן דלא משמט קרקע ואיזה זה בזמן הזה: אפילו תימא רבנן - דפליגי עליה דרבי ואמרי דשביעית בזמן הזה דאורייתא: אבות מלאכות - אסר רחמנא בשביעית:

אם כן אמאן תרמייה. ואם נפשך לומר ממאי דרמינן אליבא דר' יהודה יותר מר"א כמו דאקשינן לעיל לר"א הכי נמי פרכינן אליבא דרבי יהודה ומאי אלימא להש"ס מילתא דרבי יהודה דמוכח מיניה דמתניתין אתיא אליביה יותר מדרבי אליעזר איכא למימר משום דבתרתי מילי אשכחן בהדיא במילתיה דר"י כמו במתניתין דפסידא אין הרווחה לא ובמקום פסידא נמי מיטרח לא טרח אבל לר"א ליכא לאוכוחי ממילתיה אלא חד מילתא כדלעיל דהרווחה אסיר הלכך ניחא ליה לאוקמי כר' יהודה ולא כרבי אליעזר: כחו דר' מאיר דמיקל. ואם תאמר וליתני שלא יצאו בתחילה להודיעך כחו דר' יהודה דמחמיר כח דהתירא עדיף: משום מאי מתרינן. דאין אדם לוקה ולא נהרג אלא בהתראה שמתרינן בו לא תעשה הך איסורא כדמפקינן בסנהדרין (דף מא.) מקרא דצריך לפרש שם האיסור בהדיא: קא מרפויי ארעא. דבתר עיקר המלאכה אזלינן ודומה לחורש ורב יוסף אע"ג דעיקר מלאכה דומה לחורש מחשבת הנפש לאו לרפויי ארעא ובהכי פליגי דרבה סבר לבתר המעשה מדמינן לה ולא אחר המחשבה ורב יוסף סבר בתר מחשבה אזלינן דהויא עיקר ולא אזלינן בתר הדמיון: וצריך לעצים. אבל אם אין צריך לעצים לא נאמר בו דחייב משום קצירה דלא דמיא לקצירה דקוצרין למאכל או מידי שצריכין לאיזה דבר כגון רפואה וכיוצא בהן ואי לאו שקוצרין לצורך גופו פטור דלא מיחייב אפילו משום תולדה דתולדה צריך שתהא דמי לאב מלאכה: חייב שתים. קשיא לרבה דאזיל בתר הדמיון דהכא זומר לא דמי כלל לנוטע ואעפ"כ חייב משום נוטע וקשיא לרב יוסף דאפילי אינו מתכוין לצמוח הגפן כיון דודאי מצמחה מחמת הזימור חייב משום נוטע דהא סתם קאמר רב כהנא אפילו לא חישב ליטע ואי קשיא הא דאמרינן בדוכתא אחריתי (כתובות דף לז.) משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות תריץ הכי כגון דאיכא מיתה ומלקות אבל תרתי מילי דאסירן דדמיין להדדי בשתי מלקיות תרוייהו חד רשעה הוא ולא ממעטי מרשעתו דכל שם מלקות חד רשעה הוא והכי נמי אמר במס' פסחים בפ' כל שעה (פסחים דף כד. ושם) אמר אביי אכל פוטיתא לוקה ארבע ואע"ג דרב כהנא אמורא הוא מקשי מיניה לרבה ורב יוסף משום דגברא רבה הוה כדאשכחן (ב"ק דף קיז.) במעשה דר' יוחנן דהוה חריף טובא וקשיא ל"ג כיון דלאו תנא הוא לא חשיב לה כל כך ופליגי עליה:

מועד קטן ב:

Navigate the library