Moed Katan 5a · Talmud

קִילְקוּלֵי הַמַּיִם שֶׁבִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְכוּ׳. חֲטִיטָה — אִין, חֲפִירָה — לָא. אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, אֲבָל רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם — אֲפִילּוּ חֲפִירָה מוּתָּר. וְכִי רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: חוֹטְטִין בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל רַבִּים, וְאֵין חוֹפְרִין בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל יָחִיד. מַאי לָאו, בְּשֶׁרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם?! לָא, בְּשֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם. דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי יָחִיד, שֶׁאֵין יָחִיד צָרִיךְ לָהֶם, חֲטִיטָה מִי שְׁרֵי? וְהָתַנְיָא: בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד — כּוֹנְסִין מַיִם לְתוֹכָן, אֲבָל לֹא חוֹטְטִין וְלֹא שָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן. וְשֶׁל רַבִּים — חוֹטְטִין אוֹתָן וְשָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן. וְאֶלָּא מַאי — בְּשֶׁיָּחִיד צָרִיךְ לָהֶם? דִּכְווֹתַהּ גַּבֵּי רַבִּים, בְּשֶׁרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, חֲפִירָה מִי אֲסִיר? וְהָתַנְיָא: בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל יָחִיד — כּוֹנְסִין מַיִם לְתוֹכָן וְחוֹטְטִין אוֹתָן, אֲבָל לֹא שָׁפִין אֶת סִדְקֵיהֶן, וְלֹא חוֹטְטִין לְתוֹכָן, וְלֹא סָדִין אוֹתָן בְּסִיד. וְשֶׁל רַבִּים — חוֹפְרִין אוֹתָן, וְסָדִין אוֹתָן בְּסִיד! אֶלָּא קַשְׁיָא הָךְ קַמַּיְיתָא! תָּרֵיץ הָכִי: חוֹטְטִין בּוֹרוֹת שֶׁל יָחִיד בְּשֶׁיָּחִיד צָרִיךְ לָהֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּשֶׁל רַבִּים כְּשֶׁרַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, דַּאֲפִילּוּ חֲפִירָה מוּתָּר. וְאֵין חוֹפְרִין בּוֹרוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת שֶׁל רַבִּים — בְּשֶׁאֵין רַבִּים צְרִיכִין לָהֶם, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁל יָחִיד, דְּכִי אֵין יָחִיד צָרִיךְ לָהֶם — אֲפִילּוּ חֲטִיטָה נָמֵי אָסוּר. אָמַר רַב אָשֵׁי: מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, דְּקָתָנֵי: עוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי רַבִּים, ״כׇּל״ לְאֵתוֹיֵי מַאי — לָאו לְאֵתוֹיֵי חֲפִירָה? לָא, לְאֵתוֹיֵי הָא דְּתַנְיָא: יוֹצְאִין לְקַוֵּוץ אֶת הַדְּרָכִים, וּלְתַקֵּן אֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת הָאִסְטְרָטָאוֹת, וְלָמוֹד אֶת הַמִּקְוָאוֹת. וְכׇל מִקְוֶה שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה מַרְגִּילִין לְתוֹכוֹ, אַרְבָּעִים סְאָה. וּמִנַּיִן שֶׁאִם לֹא יָצְאוּ וְעָשׂוּ כׇּל אֵלּוּ, שֶׁכׇּל דָּמִים שֶׁנִּשְׁפְּכוּ שָׁם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ הֵם שְׁפָכוּם — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עָלֶיךָ דָּמִים״. הָא בְּהֶדְיָא קָתָנֵי לַהּ: וּמְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת הַמִּקְוָאוֹת. וְעוֹשִׂין כׇּל צוֹרְכֵי רַבִּים לְאֵתוֹיֵי מַאי — לָאו לְאֵתוֹיֵי חֲפִירָה? שְׁמַע מִינַּהּ. מְצַיְּנִין אֶת הַקְּבָרוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: רֶמֶז לְצִיּוּן קְבָרוֹת מִן הַתּוֹרָה מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְרָאָה עֶצֶם אָדָם וּבָנָה אֶצְלוֹ צִיּוּן״. אֲמַר לֵיהּ רָבִינָא לְרַב אָשֵׁי: הָא מִקַּמֵּי דְּלֵיתֵי יְחֶזְקֵאל, מַאן אֲמַר? וְלִיטַעְמָיךְ, הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: דָּבָר זֶה, מִתּוֹרַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לֹא לָמַדְנוּ, מִדִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי לָמַדְנוּ: ״כׇּל בֶּן נֵכָר עֶרֶל לֵב וְעֶרֶל בָּשָׂר לֹא יָבֹא אֶל מִקְדָּשִׁי לְשָׁרְתֵנִי״ — מִקַּמֵּי דְּלֵיתֵי יְחֶזְקֵאל, מַאן אֲמַר? אֶלָּא גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא, הָכָא נָמֵי: גְּמָרָא גְּמִירִי לַהּ, וַאֲתָא יְחֶזְקֵאל וְאַסְמְכַהּ אַקְּרָא. רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר, מֵהָכָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״ — טוּמְאָה קוֹרְאָה לוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ ״פְּרוֹשׁ״. וְכֵן אָמַר רַבִּי עוּזִּיאֵל בַּר בְּרֵיהּ דְּרַבִּי עוּזִּיאֵל רַבָּה: טוּמְאָה קוֹרְאָהּ לוֹ וְאוֹמֶרֶת לוֹ ״פְּרוֹשׁ״. וְהַאי לְהָכִי הוּא דַּאֲתָא? הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא״. צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ צַעֲרוֹ לְרַבִּים, וְרַבִּים מְבַקְּשִׁין עָלָיו רַחֲמִים! אִם כֵּן, לִיכְתּוֹב: ״וְטָמֵא יִקְרָא״, מַאי ״וְטָמֵא טָמֵא״ — שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ תַּרְתֵּי. אַבָּיֵי אָמַר, מֵהָכָא: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁוֹל״. רַב פָּפָּא אָמַר: ״וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ״. רַב חִינָּנָא אָמַר: ״הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי אָמַר: ״וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר יֵלְכוּ בָהּ״. מָר זוּטְרָא אָמַר: ״וְהִזַּרְתֶּם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִטּוּמְאָתָם״. רַב אָשֵׁי אָמַר: ״וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי״ — עֲשׂוּ מִשְׁמֶרֶת לְמִשְׁמַרְתִּי. רָבִינָא אָמַר: ״וְשָׂם דֶּרֶךְ אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים״. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כׇּל הַשָּׁם אוֹרְחוֹתָיו — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בִּישׁוּעָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְשָׂם דֶּרֶךְ״, אַל תִּקְרֵי ״וְשָׂם״, אֶלָּא: ״וְשָׁם דֶּרֶךְ״ — ״אַרְאֶנּוּ בְּיֵשַׁע אֱלֹהִים״. רַבִּי יַנַּאי הֲוָה לֵיהּ הָהוּא תַּלְמִידָא דְּכׇל יוֹמָא הֲוָה מַקְשֵׁי לֵיהּ, בְּשַׁבְּתָא דְרִיגְלָא לָא הֲוָה מַקְשֵׁי לֵיהּ,

קילקולי המים - כגון אבנים שנפלו מחמת הבור: חוטטין - נפלו צרורות בקרקעית הבור מעלה אותן במועד: אבל לא חוטטין אותן - אי אמרת בשלמא הא דקתני ההיא ברייתא שלמעלה של יחיד היינו בשיחיד צריך לו איכא לאוקמי האי דקתני האי ברייתא אבל לא חוטטין בשאין יחיד צריך לו אלא אי אוקמת לה הא דחוטטין בשאין יחיד צריך לו א"כ האי דקתני אבל לא חוטטין במאי מוקמת לה: אלא מאי בשיחיד צריך לו כו' - כלומר במאי מוקמת האי דקתני חוטטין בשרבים צריכים להן והתניא כו' של רבים חופרין אותן: אלא קשיא קמייתא - דקתני אין חופרין בורות של רבים בשרבים צריכין לו קשיא להא ברייתא דקתני הכא של רבים חופרין אותן: אלא תריץ הכי - ואין צריך לומר בשל רבים דאפילו חפירה מותר ולא קשיא לרבי יוחנן דאמר לא שנו כו': מתניתין נמי דיקא - דבשרבים צריכין לו דחפירה נמי מותר: לקווץ את הדרכים - לפנות קוצים שבדרכים: מרגילין להיות בתוכו ארבעים סאה - שמרגילין שיהא נוגע במקוה אמת המים כדי שיהא בו ארבעים סאה: כל דמים שנשפכו שם - כגון בקוצים שבדרכים: הא - דקאמרת דלאתויי הני נמי בהדיא קתני במתני' מתקנין כו' אלא ודאי הא דקתני ועושין כל צורכי רבים לאתויי חפירה קא אתו: מציינין את הקברות - שעושין סימנים על הקברות בסיד כדאמר במרובה (ב"ק דף סט.) של קברות בסיד דחוור כעצמות כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם: דכתיב וראה עצם וכו' - יחזקאל מתנבא על העתיד לבא שיעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ורמז הוא שלא בא הכתוב אלא להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון: כל בן נכר וערל בשר - שמתו אחיו מחמת מילה ולא רצו למולו שיראים פן ימות גם הוא כאחיו לא יבא אל מקדשי לשרתני שאסורין בעבודה: גמירי - מסיני: טומאה קוראה לו פרוש - כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהא מרגיש ופורש: לפני עור לא תתן מכשול - כלומר עשו דבר על הטומאה שלא יהו נכשלים בה נושאי תרומה וטהרות: והזרתם - ומתרגמינן ותפרשון: עשו משמרת למשמרתי - עשו משמרת לאוכלי תרומה דכתיב בה משמרת דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) ואני נתתי לך את משמרת תרומותי שלא יהו מטמאים: ושם דרך - שעושין סימן באיזה דרך ילכו: אראנו בישע אלהים - זה השם אורחותיו המחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה ושם כמו שמין: בשבתא דריגלא לא הוה מקשי ליה - משום דאתו כולי עלמא לפירקא ואי מקשי ליה ולא הוה מצי לפרוקי הוה מכסיף:

לאתויי הך דתניא. קא סלקא דעתיה דהאי דקפריך הכא דבכלל מתקנין הדרכים לא הוי קוץ דרכים דתיקון משמע שמתקן הגבשושיות והגומות הלכך פריך הכי ומתרץ כל אלו בהדיא קתני להו דהוו בכלל מתקנין כו' א"נ האי דמקשה הך קושיא לא היתה מתניתא שגורה בפיו ולא הוי ידע. דגרס בה ומתקנין את הדרכים: והיה עליך דמים. פי' רבינו חננאל נקיט ליה להאי קרא מפרשת מעקה דדמי להאי דהוי מכשול ממתני' עם הגמרא יש ללמד שאסור להשקות קרקעות אלא אותן דהוו דבר האבד שיתקלקלו התבואה והאילנות הנטועים בה והוא הדין לשאר עבודת קרקע אסור בחולו של מועד והא דאמרינן דמותר להשקות הני מילי כגון מאמת המים העוברת בשדה עצמו דליכא טירחא יתירא ומותר לתקן בורות שיחין ומערות של יחיד ושל רבים מותר לחפור לכתחילה כיון דצריכי למים דהכי תניא לעיל כדפרישית: רמז לציון. דהאי קרא לא כתיב אלא לעתיד אבל לא בזמן הזה ומיהו משני דאיכא למילף מהתם: הא מקמי דליתי יחזקאל. כלומר לדידך דאמרת דבזמן הזה הוי מדאורייתא אם כן מקמי דליתי יחזקאל הוה ליה להקדוש ברוך הוא לאשמועינן דצריך ציון ומתרץ הרבה דברים דקים לן דאסורין מן התורה דלא כתיב בקרא אלא בהלכה עד דאתא יחזקאל והאי הכי נמי: רב פפא אמר סלו סלו. כל חד וחד נקיט מאי דהוה מסיק אדעתיה ולא פליגי אלא אורחיה דמלתא דכל חד מסיק אדעתיה מאי דלא מסיק חבריה אדעתיה: בשבתא דריגלא. שבת של יום הרגל שהיו דורשין והיו מתקבצין כל בני העיר לשמוע הלכות של רגל:

מועד קטן ה.

Navigate the library