Moed Katan 26b · Talmud

וּבְאִיחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי. תָּנוּ רַבָּנַן: הַקּוֹרֵעַ מִתּוֹךְ הַשְּׁלָל מִתּוֹךְ הַמְּלָל מִתּוֹךְ הַלֶּקֶט, מִתּוֹךְ הַסּוּלָּמוֹת — לֹא יָצָא. מִתּוֹךְ הָאִיחוּי — יָצָא. אָמַר רַב חִסְדָּא: וּבְאִיחוּי אֲלֶכְּסַנְדְּרִי. תָּנוּ רַבָּנַן: רַשַּׁאי לְהוֹפְכוֹ לְמַטָּה וּלְאַחוֹתוֹ. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹסֵר לְאַחוֹתוֹ, וּכְשֵׁם שֶׁהַמּוֹכֵר אָסוּר לְאַחוֹתוֹ — כָּךְ הַלּוֹקֵחַ אָסוּר לְאַחוֹתוֹ. וּלְפִיכָךְ מוֹכֵר צָרִיךְ לְהוֹדִיעוֹ לַלּוֹקֵחַ. תָּנוּ רַבָּנַן: תְּחִילַּת קְרִיעָה — טֶפַח, וְתוֹסֶפֶת — שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: תְּחִילַּת קְרִיעָה — שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת, וְתוֹסֶפֶת — כׇּל שֶׁהוּ. אָמַר עוּלָּא: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר בִּקְרִיעָה, וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בְּתוֹסֶפֶת. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תְּחִילַּת קְרִיעָה — טֶפַח, וְתוֹסֶפֶת — כׇּל שֶׁהוּ. תָּנוּ רַבָּנַן: אָמְרוּ לוֹ מֵת אָבִיו וְקָרַע, מֵת בְּנוֹ וְהוֹסִיף, תַּחְתּוֹן — מִתְאַחֶה, עֶלְיוֹן — אֵינוֹ מִתְאַחֶה. מֵת בְּנוֹ וְקָרַע, מֵת אָבִיו וְהוֹסִיף, עֶלְיוֹן — מִתְאַחֶה, תַּחְתּוֹן — אֵינוֹ מִתְאַחֶה. מֵת אָבִיו, מֵת אִמּוֹ, מֵת אָחִיו, מֵתָה אֲחוֹתוֹ — קוֹרֵעַ קֶרַע אֶחָד לְכוּלָּן. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: עַל כּוּלָּן קֶרַע אֶחָד, עַל אָבִיו וְאִמּוֹ קֶרַע אֶחָד, לְפִי שֶׁאֵין מוֹסִיפִין עַל קֶרַע אָבִיו וְאִמּוֹ. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: לְפִי שֶׁאֵינָן בְּתוֹסֶפֶת. אָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָה. וּמִי אָמַר שְׁמוּאֵל הָכִי? וְהָאָמַר שְׁמוּאֵל: הֲלָכָה כְּדִבְרֵי הַמֵּיקֵל בְּאֵבֶל! אֲבֵילוּת לְחוּד, קְרִיעָה לְחוּד. עַד הֵיכָן קוֹרֵעַ — עַד טִיבּוּרוֹ, וְיֵשׁ אוֹמְרִים: עַד לִבּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לְדָבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם״. הִגִּיעַ לְטִיבּוּרוֹ — מַרְחִיק שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְקוֹרֵעַ. נִתְמַלֵּא מִלְּפָנָיו — מַחְזִירוֹ לַאֲחוֹרָיו. נִתְמַלֵּא מִלְּמַעְלָה — הוֹפְכוֹ מִלְּמַטָּה. וְהַקּוֹרֵעַ מִלְּמַטָּה וּמִן הַצְּדָדִין — לֹא יָצָא. אֶלָּא שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל פּוֹרֵם מִלְּמַטָּה. פְּלִיגוּ בַּהּ רַב מַתְנָה וּמָר עוּקְבָא, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי. חַד אָמַר: כֹּל שִׁבְעָה קוֹרֵעַ, לְאַחַר שִׁבְעָה — מוֹסִיף. וְחַד אָמַר: כׇּל שְׁלֹשִׁים קוֹרֵעַ, לְאַחַר שְׁלֹשִׁים — מוֹסִיף. מַתְקֵיף לַהּ רַבִּי זֵירָא: מַאן דְּאָמַר כׇּל שִׁבְעָה קוֹרֵעַ, אַמַּאי — דְּלֹא נִיתַּן לְשׁוֹלְלוֹ, אֶלָּא הָא דְּאָמַר מָר: הָאִשָּׁה שׁוֹלַלְתּוֹ לְאַלְתַּר, הָכָא נָמֵי?! הָתָם מִשּׁוּם כְּבוֹד אִשָּׁה הוּא. מַאן דְּאָמַר כׇּל שְׁלֹשִׁים קוֹרֵעַ, אַמַּאי — דְּלֹא נִיתַּן לְאַחוֹתוֹ. אֶלָּא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, דְּלֹא נִיתַּן לְאַחוֹתוֹ לְעוֹלָם, הָכִי נָמֵי?! הָתָם מִשּׁוּם כְּבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ הוּא. תָּנוּ רַבָּנַן: הַיּוֹצֵא בְּבֶגֶד קָרוּעַ לִפְנֵי הַמֵּת — הֲרֵי זֶה גּוֹזֵל אֶת הַמֵּתִים וְאֶת הַחַיִּים. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ: הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ וְאֵלֵךְ וַאֲבַקֵּר אֶת אַבָּא שֶׁהוּא חוֹלֶה, וְהָלַךְ וּמְצָאוֹ שֶׁמֵּת — קוֹרֵעַ וּמְאַחוֹ, וּכְשֶׁיָּבֹא לְבֵיתוֹ מַחֲזִיר לוֹ חֲלוּקוֹ, וְנוֹתֵן לוֹ דְּמֵי קִרְעוֹ. וְאִם לֹא הוֹדִיעוֹ — הֲרֵי זֶה לֹא יִגַּע בּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: חוֹלֶה שֶׁמֵּת לוֹ מֵת — אֵין מוֹדִיעִין אוֹתוֹ שֶׁמֵּת, שֶׁמָּא תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ עָלָיו. וְאֵין מְקָרְעִין בְּפָנָיו, וּמְשַׁתְּקִין אֶת הַנָּשִׁים מִפָּנָיו. וּמְקָרְעִין לַקָּטָן מִפְּנֵי עׇגְמַת נֶפֶשׁ. וְקוֹרְעִין עַל חָמִיו וְעַל חֲמוֹתוֹ, מִפְּנֵי כְּבוֹד אִשְׁתּוֹ. וְאָמַר רַב פָּפָּא, תָּנָא בְּאֵבֶל רַבָּתִי: אָבֵל לֹא יַנִּיחַ תִּינוֹק בְּתוֹךְ חֵיקוֹ, מִפְּנֵי שֶׁמְּבִיאוֹ לִידֵי שְׂחוֹק, וְנִמְצָא מִתְגַּנֶּה עַל הַבְּרִיּוֹת. וְאֵין מַבְרִין עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת. תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ לְבֵית הָאֵבֶל, אִם הָיָה לִבּוֹ גַּס בּוֹ — יַבְרוּהוּ עַל מִטּוֹת כְּפוּיוֹת. וְאִם לָאו — יַבְרוּהוּ עַל מִטּוֹת זְקוּפוֹת. רָבָא אִיתְּרַע בֵּיהּ מִילְּתָא, עַל לְגַבֵּיהּ אַבָּא בַּר מָרְתָא, דְּהוּא אַבָּא בַּר מִנְיוֹמֵי. רָבָא זָקֵיף, אַבָּא בַּר מָרְתָא כָּפֵי. אֲמַר: כַּמָּה לֵית בֵּיהּ דַּעְתָּא לְהַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן. תָּנוּ רַבָּנַן: הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם

מתוך השלל - שלא קרע אלא בשלל: מתוך האיחוי - מקרע האיחוי: ובאיחוי אלכסנדרי - דהוה כשלם: רשאי להפכו למטה - שהופך הקרע למטה והופך שלמטה למעלה ומאחהו ועושה בית הצואר ולובשו: ותוספת שלש - כגון שמוסיף קרע אחר על אותו קרע כגון שאירעו אבל אחר: עליון אין מתאחה - שקרעו על אביו ועל אמו: שאינן בתוספת - כלומר אין בדין שמוסיף עליהן: הגיע לטיבורו - ומת לו מת אחר: מרחיק שלש אצבעות - בצד אותו קרע וקורע: נתמלא - קרעים מלפניו מחזירו לאחוריו וחוזר וקורע לפניו: כל שבעה - אם מת לו מת קורע קריעה אחרת: לאחר שבעה מוסיף - על קרע ראשון: דלא ניתן לשוללו - תוך שבעה כלל ואי מוסיף ביה מיחזי כקרע אחד אבל לאחר שבעה דכבר שללו קורע כל השלילות ומוסיף כל שהו דמינכר דעל מת אחר קרע: אשה שוללתו לאלתר - אפילו תוך שבעה: הכי נמי - דמוסיף דקורע השלילה ומוסיף בה פורתא דקא מינכר וקא פסיק כל שבעה קורע ואפילו אשה: משום כבוד האשה הוא - ולא מן הדין: משום כבוד אביו - ולא מן הדין והוי כאיחוי לפיכך מוסיף בו לאחר שלשים: בבגד קרוע - קודם לכן גוזל הכל שמרמה הכל שמראה להן שקרע על המת: ואם לא הודיעו - שהולך לבקר את אביו: יברוהו - לאותו שבא על מטות כפויות: אבל ההולך ממקום למקום:

ובאיחוי אלכסנדרי. בירושלמי איזהו איחוי כל שאין מקומו ניכר ובמסכת שמחות (פ"ט) מפרש כל שאחוהו כל צורכו: כך הלוקח אסור לאחותו. לא שמעתי אם מותר למוכרו לנכרי נהי דלוקח אסור לאחותו אם הוא נכרי מותר ואע"פ דמוכר צריך להודיע ללוקח היינו כדי שלא יעשה לוקח איסור אבל אין אנו חוששין אם יתפרנו הנכרי ולכאורה היה מותר ועוד צ"ע והאי וכשם שמוכר כו' הוי פי' לתנא קמא בלא הפיכה ולר"ש בן אלעזר אפילו ע"י הפיכה ובמאי דפליגי נראה דהלכה כתנא קמא וכן פירש הר"א: תחילת קריעה שלש אצבעות. לא ידענא ממאי מפיק טעמא דלעיל (מועד קטן ד' כב:) מפקינן טפח מויחזק אין אחיזה פחות מטפח: תניא נמי הכי. רבי יוסי סובר כן ורבי יוסי הלכה כמותו לגבי דרבי מאיר ורבי יהודה בפרק מי שהוציאוהו (עירובין ד' מו:) ועוד דה"ל מכריע: קורע קרע אחד על כולן. במסכת שמחות (פ"ט) א"ל מת אביו וקרע והוא אינו אלא אמו יצא מתה אמו והוא אינו אלא אביו יצא מת אביו מתה אמו וקרע והוא אינו אלא אחד מן הקרובין יצא אחד מן הקרובין וקרע והוא אינו אלא אביו או אמו לא יצא ובירושלמי אמרו לו מת ראובן וקרע ואמרו שמעון היה יצא אמרו לו מת ראובן וקרע ואח"כ: אמרו לו קיים היה ומת אית תנא לא יצא וכן קרע על אביו ונמצא בנו אם מת על אתר אין צריך לקרוע כמה הוא על אתר כדי דבור ובסוף פרק בתרא דנדרים (דף פז.) כמו כן היא שנויה: לפי שאין מוסיפין על אביו ואמו. פי' בקונטרס דאכולהו קאי דבין אם קרע על אביו קודם בין קרע על אחד מקרוביו קודם ולא ידענא מנא ליה דלישנא משמע דוקא על קרע אביו ואמו שהיה קודם: אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת. תימה מאי מוסיף לפרש הטעם מן הברייתא ופירש הר"א בשם רבינו שמואל דלא גרסינן לפי שאין מוסיפין בברייתא והר"י הקשה בתוספות מאי שייך בתוספת נראה לי דמצי למימר דסבירא כמאן דאמר עד טיבורו אי נמי עד שיגלה את לבו אין זה כל כך כמו עד לבו מיהו יותר נראה לי דקאמר רב נחמן בר יצחק לפי שאינן בתוספת שצריך לקרוע עד לבו ואם אירע כך שלא קרע עד לבו מ"מ כיון דלא עשה כמו שהיה צריך אומר אין שייך תוספת מיהו לפירושו קסבר רב נחמן בר יצחק כיש אומרים עד לבו ואפילו למאן דאמר בסמוך עד טיבורו יש ליישב כמו שפי' שאין צריך לקרוע על אביו ועל אמו רק עד שיגלה את לבו מכל מקום אם קרע טפי שפיר משום כבוד אביו ואין כאן בל תשחית: פורם מלמטה. בפ' בתרא דהוריות (ד' יב:) מפרש מה קורע למטה אם בצואר:

מועד קטן כו:

Navigate the library