Moed Katan 25a · Talmud

גְּמָ׳ וַאֲפִילּוּ חָכָם? וְהָתַנְיָא: חָכָם שֶׁמֵּת — הַכֹּל קְרוֹבָיו. הַכֹּל קְרוֹבָיו סָלְקָא דַּעְתָּךְ?! אֶלָּא: הַכֹּל כִּקְרוֹבָיו: הַכֹּל קוֹרְעִין עָלָיו, וְהַכֹּל חוֹלְצִין עָלָיו, וְהַכֹּל מַבְרִין עָלָיו בָּרְחָבָה! לָא צְרִיכָא, דְּלָאו חָכָם הוּא. וְאִי אָדָם כָּשֵׁר הוּא — חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב לְמִיקְרַע. דְּתַנְיָא: מִפְּנֵי מָה בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שֶׁל אָדָם מֵתִים כְּשֶׁהֵן קְטַנִּים — כְּדֵי שֶׁיִּבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. יִבְכֶּה וְיִתְאַבֵּל?! עֶרְבוֹנָא קָא שָׁקֵיל מִינֵּיהּ?! אֶלָּא: מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּכָה וְהִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר. שֶׁכׇּל הַבּוֹכֶה וּמִתְאַבֵּל עַל אָדָם כָּשֵׁר — מוֹחֲלִין לוֹ עַל כׇּל עֲוֹנוֹתָיו בִּשְׁבִיל כָּבוֹד שֶׁעָשָׂה לוֹ! דְּלָאו אָדָם כָּשֵׁר הוּא. אִי דְּקָאֵי הָתָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה חַיּוֹבֵי מִיחַיַּיב! דְּתַנְיָא, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: הָעוֹמֵד עַל הַמֵּת בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה — חַיָּיב לִקְרוֹעַ. לְמָה זֶה דּוֹמֶה — לְסֵפֶר תּוֹרָה שֶׁנִּשְׂרַף, שֶׁחַיָּיב לִקְרוֹעַ! דְּלָא קָאֵי הָתָם בִּשְׁעַת יְצִיאַת נְשָׁמָה. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב סָפְרָא, לָא קְרַעוּ רַבָּנַן עֲלֵיהּ, אָמְרִי: לָא גָּמְרִינַן מִינֵּיהּ. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי: מִי תַּנְיָא ״הָרַב שֶׁמֵּת״? ״חָכָם שֶׁמֵּת״ תַּנְיָא. וְעוֹד: כֹּל יוֹמָא שְׁמַעְתָּתֵיהּ בְּפוּמִּין בְּבֵי מִדְרְשָׁא. סְבוּר: מָה דַּהֲוָה הֲוָה. אֲמַר לְהוּ אַבָּיֵי, תְּנֵינָא: חָכָם, כׇּל זְמַן שֶׁעוֹסְקִין בְּהֶסְפֵּד — חַיָּיבִין לִקְרוֹעַ. סְבוּר לְמִיקְרַע לְאַלְתַּר, אָמַר לְהוּ אַבָּיֵי, תַּנְיָא: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּהֶסְפֵּידוֹ. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב הוּנָא, סְבוּר לְאוֹתוֹבֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַפּוּרְיֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא: מִילְּתָא דִּבְחַיֵּיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ, הַשְׁתָּא לֵיקוּם לֵיהּ לֶיעְבַּד לֵיהּ? דְּאָמַר רַב תַּחְלִיפָא: אֲנָא חֲזֵיתֵיהּ לְרַב הוּנָא דְּבָעֵי לְמֵיתַב אַפּוּרְיֵיהּ, וַהֲוָה מַנַּח סֵפֶר תּוֹרָה עֲלֵיהּ, וְכַף כַּדָּא אַאַרְעָא וְאוֹתֵיב סֵפֶר תּוֹרָה עִילָּוֵיהּ. אַלְמָא קָסָבַר: אָסוּר לֵישֵׁב עַל גַּבֵּי מִטָּה שֶׁסֵּפֶר תּוֹרָה מוּנָּח עָלֶיהָ. לָא הֲוָה נָפֵיק פּוּרְיָא מִבָּבָא, סְבוּר לְשַׁלְשׁוֹלֵי דֶּרֶךְ גַּגִּין. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא, הָא גְּמִירְנָא מִינֵּיהּ: חָכָם, כְּבוֹדוֹ דֶּרֶךְ פֶּתַח. סְבוּר לְאַשְׁנוֹיֵי מִפּוּרְיָא לְפוּרְיָא. אֲמַר לְהוּ רַב חִסְדָּא, הָכִי גְּמִירְנָא מִינֵּיהּ: חָכָם כְּבוֹדוֹ בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: מִנַּיִן לְחָכָם שֶׁכְּבוֹדוֹ בְּמִטָּה רִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּרְכִּיבוּ אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים אֶל עֲגָלָה חֲדָשָׁה״. פְּרוּס בָּבָא וְאַפְּקוּהּ. פְּתַח עֲלֵיהּ רַבִּי אַבָּא: רָאוּי הָיָה רַבֵּינוּ שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה, אֶלָּא שֶׁבָּבֶל גָּרְמָה לוֹ. מֵתִיב רַב נַחְמָן בַּר חִסְדָּא, וְאָמְרִי לַהּ רַב חָנָן בַּר חִסְדָּא: ״הָיֹה הָיָה דְבַר ה׳ אֶל יְחֶזְקֵאל בֶּן בּוּזִי הַכֹּהֵן בְּאֶרֶץ כַּשְׂדִּים״! טְפַח לֵיהּ אֲבוּהּ בְּסַנְדָּלֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: לָאו אָמֵינָא לָךְ לָא תִּיטְרוֹד עָלְמָא? מַאי ״הָיָה״ — שֶׁהָיָה כְּבָר. כִּי אַסְּקוּהּ לְהָתָם, אֲמַרוּ לֵיהּ לְרַבִּי אַמֵּי וּלְרַבִּי אַסִּי: רַב הוּנָא אָתֵי. אֲמַרוּ: כִּי הֲוֵינַן הָתָם לָא הֲוָה לַן לְדַלּוֹיֵי רֵישִׁין מִינֵּיהּ. הַשְׁתָּא אָתֵינַן הָכָא — אֲתָא בָּתְרִין? אֲמַרוּ לֵיהּ: אֲרוֹנוֹ בָּא. רַבִּי אַמֵּי וְרַבִּי אַסִּי נְפוּק, רַבִּי אִילָא וְרַבִּי חֲנִינָא לָא נְפוּק. אִיכָּא דְּאָמְרִי: רַבִּי אִילָא נְפַק, רַבִּי חֲנִינָא לָא נְפַק. דִּנְפַק, מַאי טַעְמֵיהּ? דְּתַנְיָא: אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — עוֹמְדִים עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. דְּלָא נְפַק, מַאי טַעְמָא? דְּתַנְיָא: אָרוֹן הָעוֹבֵר מִמָּקוֹם לְמָקוֹם — אֵין עוֹמְדִין עָלָיו בְּשׁוּרָה וְאֵין אוֹמְרִים עָלָיו בִּרְכַּת אֲבֵלִים וְתַנְחוּמֵי אֲבֵלִים. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! לָא קַשְׁיָא: כָּאן — שֶׁשִּׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת, כָּאן — בְּשֶׁאֵין שִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת. וְרַב הוּנָא שִׁלְדּוֹ קַיֶּימֶת הֲוָה? דְּלָא נְפַק, לָא סַיְּימוּהָ קַמֵּיהּ. אָמְרִי: הֵיכָא נַינְּחֵיהּ? רַב הוּנָא רִיבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל, וְרַבִּי חִיָּיא רִיבֵּץ תּוֹרָה בְּיִשְׂרָאֵל הֲוָה. מַאן מְעַיֵּיל לֵיהּ? אֲמַר לְהוּ רַב חַגָּא: אֲנָא מְעַיֵּילְנָא לֵיהּ, דְּאוֹקֵמְתֵּיהּ לְתַלְמוּדַאי כִּי הֲוֵינָא בַּר תַּמְנֵי סְרֵי שְׁנִין וְלָא חֲזֵי לִי קֶרִי, וּמְשַׁמַּע לִי(ה) קַמֵּיהּ, וִידַעִי בְּעוֹבָדֵיהּ, דְּיוֹמָא חַד אִתְהֲפִיכָא לֵיהּ רְצוּעָה דִתְפִילִּין וִיתֵיב עֲלַהּ אַרְבְּעִין תַּעֲנִיָּתָא. עַיְּילֵיהּ, הֲוָה גָּנֵי יְהוּדָה מִיַּמִּינֵיהּ דַּאֲבוּהּ וְחִזְקִיָּה מִשְּׂמָאלֵיהּ. אֲמַר לֵיהּ יְהוּדָה לְחִזְקִיָּה: קוּם מִדּוּכְתִּיךְ, דְּלָאו אוֹרַח אַרְעָא דְּקָאֵים רַב הוּנָא. בַּהֲדֵי דְּקָאֵים — קָם בַּהֲדֵיהּ עַמּוּדָא דְנוּרָא. חַזְיֵיהּ רַב חַגָּא, אִיבְּעִית, זַקְפֵיהּ לַאֲרוֹנֵיהּ וּנְפַק אֲתָא. וְהַאי דְּלָא אִיעֲנַשׁ (ענש), מִשּׁוּם דְּזַקְפֵיהּ לַאֲרוֹנֵיהּ דְּרַב הוּנָא. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַב חִסְדָּא, סְבוּר לְאוֹתוֹבֵי סֵפֶר תּוֹרָה אַפּוּרְיֵיהּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יִצְחָק: מִילְּתָא דִּלְרַבֵּיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ, אֲנַן נֵיקוּם נַעֲבֵיד לֵיהּ? סְבוּר דְּלָא לְמִישְׁלַל קִרְעַיְיהוּ. אֲמַר לְהוּ רַבִּי יִצְחָק בַּר אַמֵּי: חָכָם, כֵּיוָן שֶׁהֶחְזִירוּ פְּנֵיהֶם מֵאֲחוֹרֵי הַמִּטָּה — שׁוֹלְלִין. כִּי נָח נַפְשֵׁיהּ דְּרַבָּה בַּר הוּנָא וְרַב הַמְנוּנָא, אַסְּקוּנְהוּ לְהָתָם.

גמ' לספר תורה - דתורה קרויה נר שנאמר (משלי ו׳:כ״ג) כי נר מצוה ותורה אור ונשמה נקראת נר דכתיב (שם כ) נר (אלהים) נשמת אדם: שמעתתיה בפומין - והוי כמאן דגמרינן מיניה: מאי דהוה הוה - הואיל דלא קרעו בשעת מיתה תו לא קרעי: למקרע לאלתר - בלא הספד: לאותובי ס"ת אפורייה - ולומר קיים זה מה שכתוב בזה: לא הוה נפיק פוריא מבבא - דזוטר הוה בבא: מפוריא לפוריא - לתתו במטה אחריתא קטנה שתצא דרך הפתח: אל עגלה חדשה - אותה עגלה ששיגרוהו פלשתים בה ובאותה עגלה הביאו דוד מבית אבינדב לעיר דוד: פרוס בבא - שברו הפתח והרחיבוהו: בבל גרמה לו - שאין שכינה שורה בחוץ לארץ: טפח ליה אבוה - רב חסדא בסנדלא שטפח לו לרב נחמן על סנדלו כאדם שנוגע על רגל חבירו בחשאי כדי שלא ישמעו העומדים סביב מטתו דרב הונא ע"א הכהו בסנדלו: לא תטרוד עלמא - לא תטרח בקושיות: שהיה כבר - כלומר ההיא שעתא הוה ולא יותר ויש אומרים שהיה כבר בארץ ישראל ששרתה עליו רוח הקודש: כי אסקוה להתם - לארץ ישראל לקוברו שכל הנקבר שם נקבר בלא חטא שנאמר העם היושב בה נשוא עון כדאיתא בכתובות (דף קיא.): לדלויי רישין - דאדם חשוב היה והוה לן בושת לדלויי רישין: ואתי להכא - דסבורין שהוא חי: שלדו - גופו קיימת יוצאין: לא סיימוה קמיה - דשלדו הוה קיימת: רב הונא ריבץ תורה - כדאמרינן פרק שני דייני גזירות (כתובות דף קו.) כי קיימי רבנן מקמיה ומנפצי גלימייהו מכסי ליה ליומא באבקא: רבי חייא ריבץ תורה - כדאמרינן בבבא מציעא (דף פה:) אנא עבדי ליה לתורה דלא תשתכח מישראל: מאן מעייל ליה - מי ילך להכניסו לקבורה אצל רבי חייא: איתהפיכא ליה רצועה דתפילין - השחור בפנים דרצועה שחורה נראה בחוץ הלכה למשה מסיני: איבעית - נבעת ונפחד: זקפיה לארונא - דרב הונא לקמיה עמודא דנורא דלא ליזקיה:

וכף כדא אארעא ואנח עליה ספר תורה. ונראה דאפילו הספר תורה מונח בגבוה ממנו לא שרי מדלא אותבוה לספר תורה בגבוה ממנו וכן פירשתי במנחות בפרק הקומץ רבה (מנחות דף לב:). ושם הארכתי: ורבי חייא ריבץ תורה וכו'. והקשה בתוספות הרב דמשמע בירושלמי שרב הונא מת קודם רבי חייא דאמר ליה לרבי חייא ארונו בא והכא משמע שרבי חייא מת קודם רב הונא ונראה לי דרב הונא אחר היה ואותו שבימי רבי חייא אין זה רב הונא תלמידו דרב ע"כ ומיהו קשה בירושלמי קאמר בעובדא דהכא רב הונא ריש גלותא ולפי הענין של הירושלמי היה משמע דזקפיה ר' חגא לארוניה דרב הונא כדי שלא יהא יושב אצל הצדיקים והכי איתא בפי' רבינו חננאל דרב הונא ריש גלותא: חכם כיון שהחזיר פניו. פירוש חכם שמת כיון שהחזיר פניו אותו שקרע וגרסינן אפילו חכם שקרע על החכם כיון שהחזיר פניו שולל לאלתר דמשום כבודו של חכם הקורע התירו דגנאי הוא לצאת בבגד קרוע ולא נהיר':

מועד קטן כה.

Navigate the library