Moed Katan 13b · Talmud

וְהָתַנְיָא: מְבִיאִין כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן, כְּגוֹן כַּד מִבֵּית הַכַּדָּר, וְכוֹס מִבֵּית הַזַּגָּג. אֲבָל לֹא צֶמֶר מִבֵּית הַצַּבָּע, וְלֹא כֵּלִים מִבֵּית הָאוּמָּן. וְאִם אֵין לוֹ מַה יֹּאכַל — נוֹתֵן לוֹ שְׂכָרוֹ וּמַנִּיחוֹ אֶצְלוֹ. וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ — מַנִּיחוֹ בְּבַיִת הַסָּמוּךְ לוֹ. וְאִם חוֹשֵׁשׁ לָהֶם שֶׁמָּא יִגָּנְבוּ — מְפַנָּן לְחָצֵר אַחֶרֶת, וְאִם אֵינוֹ מַאֲמִינוֹ — מְבִיאָן בְּצִנְעָה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ. תָּרֵצְתְּ מְבִיאִין, מוֹלִיכִין קַשְׁיָא, דְּקָתָנֵי: אֵין מְבִיאִין, וְכׇל שֶׁכֵּן שֶׁאֵין מוֹלִיכִין! אֶלָּא: מְחַוַּורְתָּא כִּדְשַׁנַּיִין מֵעִיקָּרָא. מַתְנִי׳ מְחַפִּין אֶת הַקְּצִיעוֹת בְּקַשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מְעַבִּין. מוֹכְרֵי פֵירוֹת, כְּסוּת וְכֵלִים — מוֹכְרִים בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. הַצַּיָּידִין וְהַדָּשׁוֹשׁוֹת וְהַגָּרוֹסוֹת — עוֹשִׂין בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: הֵם הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן. גְּמָ׳ פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי, וְתַרְוַיְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דְּחִזְקִיָּה וְרַבִּי יוֹחָנָן. חַד אָמַר: ״מְחַפִּין״ אַקְלוֹשֵׁי, ״מְעַבִּין״ אַסְמוֹכֵי. וְחַד אָמַר: ״מְחַפִּין״ בֵּין אַקְלוֹשֵׁי בֵּין אַסְמוֹכֵי, ״מְעַבִּין״ — עוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּמִין כְּרִי. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: ״מְעַבִּין״ עוֹשֶׂה אוֹתוֹ כְּמִין כְּרִי, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. מוֹכְרֵי פֵירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים מוֹכְרִין בְּצִנְעָה וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: הֵן הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן — דְּלָא הֲווֹ עָבְדִי כְּלָל, אוֹ דִלְמָא דַּהֲווֹ עָבְדִי בְּצִנְעָה? תָּא שְׁמַע: מוֹכְרֵי פֵירוֹת כְּסוּת וְכֵלִים — מוֹכְרִין בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: תַּגָּרֵי טְבֶרְיָא הֵן הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ מוֹכְרִין כׇּל עִיקָּר. צָדֵי חַיּוֹת וְעוֹפוֹת וְדָגִים — צָדִין בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: צָדֵי עַכּוֹ הֵן הֶחֱמִירוּ עַל עַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ צָדִין כׇּל עִיקָּר. דָּשׁוֹשֵׁי חִילְקָא טַרְגִּיס וְטִיסְנִי — דּוֹשְׁשִׁין בְּצִנְעָה לְצוֹרֶךְ הַמּוֹעֵד, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: דָּשׁוֹשֵׁי צִיפּוֹרִי הֵן הֶחְמִירוּ עַל עַצְמָן שֶׁלֹּא יְהוּ דּוֹשְׁשִׁין כׇּל עִיקָּר. אָמַר אַבָּיֵי: חִילְקָא — חֲדָא לְתַרְתֵּי, טַרְגִּיס — חֲדָא לִתְלָת, טִיסְנִי — חֲדָא לְאַרְבְּעָה. כִּי אֲתָא רַב דִּימִי, אָמַר: כּוּנָּתָא. מֵיתִיבִי: חִילְקָא טַרְגִּיס וְטִיסְנִי טְמֵאִין בְּכׇל מָקוֹם. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר חֲדָא לְתַרְתֵּי לִתְלָת וּלְאַרְבְּעָה, מִשּׁוּם הָכִי טְמֵאִין בְּכׇל מָקוֹם — דְּאִתַּכְשׁוּר, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּנָּתָא, אַמַּאי טְמֵאִין בְּכׇל מָקוֹם, הָא לָא אִיתַּכְשׁוּר? כְּגוֹן דְּמִיקַּלְּפָן, דְּאִי לָאו דִּשְׁרָא לְהוּ בְּמַיָּא לָא הֲוָה מִיקַּלְפָא. וְאַמַּאי קָרֵי לֵיהּ ״חִילְקָא״ — דְּשָׁקֵל חִלְקַיְהוּ. מֵיתִיבִי: הַנּוֹדֵר מִן הַדָּגָן — אָסוּר אַף בְּפוֹל הַמִּצְרִי יָבֵשׁ, וּמוּתָּר בְּלַח, וּמוּתָּר בְּאוֹרֶז בְּחִילְקָא וְטַרְגִּיס וְטִיסְנִי. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר חֲדָא לְתַרְתֵּי חֲדָא לִתְלָת וַחֲדָא לְאַרְבְּעָה — שַׁפִּיר, דִּנְפַקוּ לְהוּ מִתּוֹרַת דָּגָן, אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר כּוּנָּתָא, דָּגָן מְעַלְּיָא הוּא! קַשְׁיָא. רַב הוּנָא שְׁרָא לְהוּ לְהָנְהוּ כְּרוּפְיָיתָא לְמֵיזַל לְזַבּוֹנֵי כִּי אוֹרְחַיְיהוּ בְּשׁוּקָא. אֵיתִיבֵיהּ רַב כָּהֲנָא: חֲנוּת פְּתוּחָה לִסְטָיו — פּוֹתֵחַ וְנוֹעֵל כְּדַרְכּוֹ, פְּתוּחָה לִרְשׁוּת הָרַבִּים — פּוֹתֵחַ אַחַת וְנוֹעֵל אַחַת, וְעֶרֶב יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן שֶׁל חַג מוֹצִיא וּמְעַטֵּר אֶת שׁוּקֵי הָעִיר בְּפֵירוֹת בִּשְׁבִיל כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן. מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב הָאַחֲרוֹן אִין, שֶׁלֹּא מִפְּנֵי כְּבוֹד יוֹם טוֹב לָא! לָא קַשְׁיָא: הָא בְּפֵירֵי, הָא בְּתַבְלִין. הֲדַרַן עֲלָךְ מִי שֶׁהָפַךְ וְאֵלּוּ מְגַלְּחִין בַּמּוֹעֵד: הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין, וְהַמְנוּדֶּה שֶׁהִתִּירוּ לוֹ חֲכָמִים, וְכֵן מִי שֶׁנִּשְׁאַל לְחָכָם וְהוּתַּר, וְהַנָּזִיר וְהַמְּצוֹרָע מִטּוּמְאָתוֹ לְטׇהֳרָתוֹ. וְאֵלּוּ מְכַבְּסִין בַּמּוֹעֵד: הַבָּא מִמְּדִינַת הַיָּם וּמִבֵּית הַשִּׁבְיָה, וְהַיּוֹצֵא מִבֵּית הָאֲסוּרִין,

והתניא - סיועא: כד וכוס לצורך המועד הן אבל צמר וכלים אין צורך המועד: ואם אין לו - לאומן מה יאכל נותן לו שכרו: מפנן לחצר אחרת ואם אינו מאמינו - בחצר אחרת: מביאן לתוך ביתו - אלמא בשאינו מאמינו מביאן: מוליכין קשיא - דקתני מתני' דפעמים מוליכין ומתני' דהכא קתני אין מביאין כל שכן דאין מוליכין וליכא לתרץ באין מאמינו דמוליכין מאי מאמינו שייך: כדשניין מעיקרא - כאן בארבעה עשר כאן בחולו של מועד: מתני' מחפין - מכסין: הדשושות - שדשין וכותשין חיטין לדייסא: והגרוסות - שטוחנין פולין לגריסין: בצנעה - שמא יאמרו זה לוקח שלא לצורך המועד: גמ' אקלושי - שמכסהו בענפים מרוחקין זה מזה דלא הוי כסוי גמור: אסמוכי - הענפים סומך זה לזה דהוי כסוי גמור: כמין כרי - מכנסין אותן ביחד כדי שיהו נוחין לכסות: החמירו על עצמם דלא עבדי כלל - ולחומרא: או דלמא - החמירו על עצמן לעשות בצנעה מדעתן ואם רוצין לעשות בפרהסיא עושין ולקולא: דשושי - דשי תבואה איכא דאמרי דשושי המשברין תבואה חדא לשנים ושורין במים כו': כונתא - כוסמת שלותתין אותן היינו חילקא: טמאים בכל מקום - מקבלין טומאה בין בכפרים בין בכרכים דקיימא לן (פסחים דף מ.) סולת של בני כרכים מקבלת טומאה שהוכשרה במים ובני כפרים אין מקפידין אסולת נקיה ללתות במים וסולת שלהן טהור שלא הוכשר מעולם אבל חילקא טמאין בכל מקום אפילו בכפרים דאי אפשר להם בלא לתיתה משום הכי טמאין דהא מיתכשר דשרי להו במיא: לעולם הוי כונתא ומיקלפן דשרי להו במיא דשרי קליפה: דשקיל חלקייהו - כלומר כשנוטל הקליפה והוי חלק: כרופייתא - מוכרי בשמים: חנות פתוח לסטיו פותח ונועל כדרכו - הואיל ואינו פתוח לרה"ר כשאר חנויות: פותח דלת אחד ונועל דלת אחד - אבל כדרכו לא אינו מוכר כדרכו: הא בפירי - שיש לחשוד שקונה לצורך ימות השנה: בתבלין - מוכר כדרכו כגון כרוב וכרשינין הכל יודעין דלצורך המועד הן וליכא חשדא שאין ראוין להתקיים הלכך אפי' בפרהסיא מותר: מתני' ואלו מגלחין במועד הבא ממדינת הים כו' - במועד לפי שהיה אנוס שלא היה יכול לגלח קודם: ומי שנשאל לחכם - שנדר שלא לגלח ושאל לחכם במועד: מטומאתו לטהרתו - נזיר טמא כשעלה מטומאתו ושוב אינו משמר נזרו ומגלח וכן מצורע שעלה מטומאתו מגלח ברגל לפי שלא היה להם פנאי לגלח קודם הרגל:

בשביל כבוד יום טוב האחרון. אבל מרישא דחנות פתוחה לרשות הרבים פותח אחת ונועל אחת ורב הונא מתיר באורחייהו בשוקא לא פריך דיש לאוקמיה בי"ט ולא בחול המועד ולהכי פריך מסיפא דמיירי בחול המועד דהא ערב י"ט האחרון חול המועד: בתבלין. פי' בקונט' כרוב וכרשינין והקשה בתוס' רבי פרץ דכרוב וקפלוט אינן חשובין תבלין דהא אמרינן (חולין דף ו.) דתבלין לטעמא עבידי ואפילו באלף לא בטיל ולפת וקפלוט אינו צריך לשער כי אם בששים כדאיתא פרק גיד הנשה (חולין דף צו:) ותבלין כך נידוכין כדרכן בפ"ק דביצה (דף יד.) א"כ אינו כרוב ובערוך פירש מיני בשמים: מתני' ואלו מגלחין במועד. משום דתנא באידך פירקין דברים שעושין לצורך המועד כמו מוכרי פירות דנעשים כדין קתני נמי ואלו נעשים שלא כדין לצורך המועד: והיוצא מבית האסורים. שאינו יכול לגלח קודם המועד שאין מניחין לו לגלח ואפילו מניחין לו אינו ערב לאדם לגלח בבית האסורין: [כ"ה בירושלמי]

מועד קטן יג:

Navigate the library