Moed Katan 20b · Talmud

אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא קַיֶּימֶת? אֲמַר לֵיהּ: אִימָּא קַיֶּימֶת? אֲמַר לֵיהּ: אַבָּא קַיָּים? אֲמַר לֵיהּ לְשַׁמָּעֵיהּ: חֲלוֹץ לִי מִנְעָלַי, וְהוֹלֵךְ אַחֲרַי כֵּלַי לְבֵית הַמֶּרְחָץ. שְׁמַע מִינַּהּ תְּלָת. שְׁמַע מִינַּהּ — אָבֵל אָסוּר בִּנְעִילַת הַסַּנְדָּל, וּשְׁמַע מִינַּהּ — שְׁמוּעָה רְחוֹקָה אֵינָהּ נוֹהֶגֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד, וּשְׁמַע מִינַּהּ — מִקְצָת הַיּוֹם כְּכוּלּוֹ! רַבִּי חִיָּיא לְחוּד, רַבִּי אֲחִיָּיה לְחוּד. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר אָבִין: שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בָּרֶגֶל, וּלְמוֹצָאֵי הָרֶגֶל נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה — עוֹלָה לוֹ, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד. תָּנֵי רַבִּי אַדָּא דְּמִן קֵסָרִי קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: שָׁמַע שְׁמוּעָה קְרוֹבָה בְּשַׁבָּת, וּלְמוֹצָאֵי שַׁבָּת נַעֲשֵׂית רְחוֹקָה — אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא יוֹם אֶחָד. קוֹרֵעַ אוֹ אֵינוֹ קוֹרֵעַ? רַבִּי מָנִי אָמַר: אֵינוֹ קוֹרֵעַ, רַבִּי חֲנִינָא אָמַר: קוֹרֵעַ. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי מָנִי לְרַבִּי חֲנִינָא: בִּשְׁלָמָא לְדִידִי דְּאָמֵינָא אֵינוֹ קוֹרֵעַ, הַיְינוּ דְּלָא אִיכָּא אֲבֵילוּת שִׁבְעָה. אֶלָּא לְדִידָךְ דְּאָמְרַתְּ קוֹרֵעַ — קְרִיעָה בְּלֹא שִׁבְעָה מִי אִיכָּא? וְלָא?! וְהָתַנְיָא אִיסִי אֲבוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא, וְאָמְרִי לַהּ אֲחוּהּ דְּרַבִּי זֵירָא קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא: מִי שֶׁאֵין לוֹ חָלוּק לִקְרוֹעַ, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ בְּתוֹךְ שִׁבְעָה — קוֹרֵעַ. לְאַחַר שִׁבְעָה — אֵינוֹ קוֹרֵעַ. עָנִי רַבִּי זֵירָא בָּתְרֵיהּ: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בַּחֲמִשָּׁה מֵתֵי מִצְוָה, אֲבָל עַל אָבִיו וְעַל אִמּוֹ — קוֹרֵעַ וְהוֹלֵךְ! כִּי תַּנְיָא הָהִיא, לִכְבוֹד אָבִיו וְאִמּוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: כׇּל הָאָמוּר בְּפָרָשַׁת כֹּהֲנִים שֶׁכֹּהֵן מִיטַּמֵּא לָהֶן — אָבֵל מִתְאַבֵּל עֲלֵיהֶן, וְאֵלּוּ הֵן: אִשְׁתּוֹ, אָבִיו וְאִמּוֹ, אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ, בְּנוֹ וּבִתּוֹ. הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן: אָחִיו וַאֲחוֹתוֹ הַבְּתוּלָה מֵאִמּוֹ, וַאֲחוֹתוֹ נְשׂוּאָה, בֵּין מֵאָבִיו בֵּין מֵאִמּוֹ. וּכְשֵׁם שֶׁמִּתְאַבֵּל עֲלֵיהֶם — כָּךְ מִתְאַבֵּל עַל שְׁנִיִּים שֶׁלָּהֶם, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵינוֹ מִתְאַבֵּל אֶלָּא עַל בֶּן בְּנוֹ וְעַל אֲבִי אָבִיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל שֶׁמִּתְאַבֵּל עָלָיו, מִתְאַבֵּל עִמּוֹ. חֲכָמִים הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עִמּוֹ בַּבַּיִת. כִּי הָא דְּאָמַר לֵיהּ רַב לְחִיָּיא בְּרֵיהּ, וְכֵן אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא לְרַבָּה בְּרֵיהּ: בְּאַפַּהּ — נְהוֹג אֲבִילוּתָא, בְּלָא אַפַּהּ — לָא תִּינְהוֹג אֲבִילוּתָא. מָר עוּקְבָא שְׁכֵיב לֵיהּ בַּר חֲמוּהּ. סְבַר לְמֵיתַב עֲלֵיהּ שִׁבְעָה וּשְׁלֹשִׁים, עָל רַב הוּנָא לְגַבֵּיהּ, אַשְׁכְּחֵיהּ, אֲמַר לֵיהּ: צוּדָנְיָיתָא בָּעֵית לְמֵיכַל?! לֹא אָמְרוּ לִכְבוֹד אִשְׁתּוֹ — אֶלָּא חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ. דְּתַנְיָא: מִי שֶׁמֵּת חָמִיו אוֹ חֲמוֹתוֹ — אֵינוֹ רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפֶה מִטָּתוֹ, וְנוֹהֵג עִמָּהּ אֲבֵילוּת. וְכֵן הִיא שֶׁמֵּת חָמִיהָ אוֹ חֲמוֹתָהּ — אֵינָהּ רַשָּׁאָה לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, אֶלָּא כּוֹפָה מִטָּתָהּ וְנוֹהֶגֶת עִמּוֹ אֲבֵילוּת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ אֵינוֹ רַשַּׁאי לָכוֹף אֶת אִשְׁתּוֹ לִהְיוֹת כּוֹחֶלֶת וְלִהְיוֹת פּוֹקֶסֶת, בֶּאֱמֶת אָמְרוּ מוֹזֶגֶת לוֹ אֶת הַכּוֹס, וּמַצַּעַת לוֹ מִטָּה, ומַרְחֶצֶת לוֹ פָּנָיו יָדָיו וְרַגְלָיו. קַשְׁיָין אַהֲדָדֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: כָּאן בְּחָמִיו וַחֲמוֹתוֹ, כָּאן בִּשְׁאָר קְרוֹבִים. שְׁמַע מִינַּהּ. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: לֹא אָמְרוּ לִכְבוֹד אִשְׁתּוֹ אֶלָּא חָמִיו וַחֲמוֹתוֹ בִּלְבַד. אַמֵּימָר שָׁכֵיב לֵיהּ בַּר בְּרֵיהּ, קְרַע עִילָּוֵיהּ. אֲתָא בְּרֵיהּ — קְרַע בְּאַפֵּיהּ. אִידְּכַר דִּמְיוּשָּׁב קְרַע, קָם קְרַע מְעוּמָּד. אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי לְאַמֵּימָר: קְרִיעָה דִּמְעוּמָּד מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַיָּקׇם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִילוֹ״.

א"ל אימא קיימת - בלשון שאילה הוא כלומר שאתה שואל על אבי שאל על אמי שאף היא אחותך: א"ל - ר' חייא ואמך אחותי קיימת היא: א"ל - רב אבא קיים עדיין לא השבתיך עליו וממילא הבין ויש אומרים בניחותא היה רב משיבו על מי שאינו שואל כדי שיבין מן הכלל וקשה בעיני לומר שרב יוציא דבר שקר מפיו: חלוץ מנעלי - להתאבל על אחי ואחותי: והולך כלי אחרי לבית המרחץ - ללמד הלכה נתכוין שאין שמועה רחוקה לאחר שלשים נוהגת אלא יום אחד ומקצת היום ככולו: למוצאי הרגל נעשית רחוקה - דהוי שלשים יום: אינה נוהגת אלא יום אחד - אע"פ דכי שמע עדיין היתה קרובה עולה הרגל להשלים שלשים דהוי שמועה רחוקה: אינו קורע - עכשיו דנוהג יום אחד לשמועה רחוקה: היינו דליכא אבילות שבעה - כלומר משום דליכא שבעה אינו קורע: קורע והולך - אחר שבעה אע"ג דליכא שבעה: אבל מתאבל עליהן - על אותן קרובים: אחיו מאמו - שלא מאביו דקרא משמע מאביו שלא מאמו: אחותו נשואה בין מאביו בין מאמו - דבקרא לא אשכחן אלא אבתולה: על שניים שלהן - אבי אביו ועל בן בנו ועל בן בתו ועל בן אחותו: כל שמתאבל עליו מתאבל עמו - כלומר מתאבל עם אביו כשהוא מתאבל על אב שלו נמצא זה מתאבל על אבי אביו וכן כל שמתאבל עליו כגון שמתאבל על בנו מתאבל עמו כלומר מתאבל עם בנו כשהוא מתאבל פי' על בן שלו ונמצא זה מתאבל על בן בנו: היינו תנא קמא - של רבי שמעון: עמו בבית - דתנא קמא לא בעי שיהא אביו או (בן) בנו עמו בבית ויושב עמו וחכמים בעו עמו בבית: כי האי - ענין דא"ל רב לר' חייא וכו': באפה - דאיתתך כשהיא אבילה דהאי נמי כל שמתאבל עליו כגון אשתו מתאבל עמו בפניו: צידונייתא - סעודות דאבל: קשיין אהדדי - דהכא קתני מצעת לו מטתו והכא קתני כופה מטתו: בשאר קרובי אשתו - מצעת לו מטתו: אתא בריה - הדר אמימר קרע באפיה דבריה: קם קרע - פעם שלישית:

עולה לו. פירוש הרגל עולה לו למנין שאינו נוהג אלא יום אחד: קורע או אינו קורע. דוקא כענין זה מיבעי ליה לפי שהיה חייב לקרוע בשעת שמועה אבל שמע שמועה רחוקה בחול אינו קורע כלל ואפי' על אביו ואמו וכן קאמר נמי בסמוך כי תניא ההיא בכבוד אביו ואמו והכי משמע לעיל דלא מצינו לר' חייא שקרע אע"פ שהיה אביו ואמו לגירסת ר"ח וא"ת אי מהא משמע דאינו קורע על אביו ואמו אמאי לא. קאמר ש"מ דאינו קורע יש לומר דאינו מביא ש"מ כי אם ממה שראינו שעשה אבל ממה שלא ראינו אינו מביא ראיה מכל מקום מדלא קבעי הש"ס כלל אם רבי חייא קרע משמע א"צ לקרוע ובתשובת רבינו זקיני פי' דאינו קורע על שמועה רחוקה אפי' על אביו ואמו והרי"ן וגם בתוס' הרב מסופק והא דאמר בסמוך מי שאין לו חלוק וכו' מיירי כגון שהיה שאול מחבירו או נתמלא קרעים ונראה לי שיש לסמוך יותר על ה"ג מרב צמח גאון דאין קורעים לאחר ל' יום אלא על אביו ואמו בלבד וברכת אבלים נחלקו בה"ג אם שמע בשבת אם חייב לברך ברכת אבלים דיש מפרשים דנקרא דברים שבצינעא וי"א כיון דמברכין בג' או בעשרה לאו דברים שבצינעא הוא: ואחותו נשואה בין מאביו בין מאמו. לא מיבעי מאביו אלא אפי' מאמו נמי: על שניים שלהם. פי' הנולדים מהן אבל באחיהם ובנשותיהם היה מסופק בתוספות הרב בשם רבו ולא ידענא מאי שנא: על אבי אביו ועל בן בנו. פירוש בתוספות הרב בשם רבו דהוא הדין אבי אמו ובת בתו: באפה נהוג אבילות. פירוש בתוספות בכל דיני אבלות נעילת הסנדל ורחיצה וסיכה וכולן כל זמן שהוא בפניה ובפ"ק דכתובות (דף ד:) קאמר עמו בבית ושמא באפה דוקא או שמא בכל הבית: ומרחצת לו פניו ידיו ורגליו. בחמין קאמר דאילו בצונן היא נמי מותרת: אלא בחמיו וחמותו. והוא הדין היא נוהגת עמו בחמיה וחמותה והא דקתני לעיל כל שמתאבל עליו מתאבל עמו בכל שאר קרובים קאמר אבל אשתו יש חילוק בין חמיו וחמותו לשאר קרובים: אתא בריה קרע באפיה. להיות נוהג עמו אבילות ותימה כיון דקרע כבר וכי צריך לקרוע כלל לפני הקרובים ושמא לאשמועינן דבאפיה נוהג אבילות והר"א פירש אתא בריה קרע באפיה לפי שאמימר קרע מיושב ואתא בנו להזכירו שהוא טעה לקרוע מיושב והקריעה זה עשה בנו של אמימר ועל ידי כך נזכר אמימר וקרע פעם שניה מעומד:

מועד קטן כ:

Navigate the library