Bekhorot 43a · Talmud

לִפְסוֹל בִּמְקוֹם אַחִים, וְלַחְלוֹץ שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם אַחִים, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ. הֲדַרַן עֲלָךְ עַל אֵלּוּ מוּמִין. מוּמִין אֵלּוּ, בֵּין קְבוּעִין בֵּין עוֹבְרִים — פּוֹסְלִין בָּאָדָם, וְיָתֵר עֲלֵיהֶן: הַכִּילוֹן, וְהַלַּפְתָּן, וְהַמַּקָּבָן, וְשֶׁרֹאשׁוֹ שָׁקוּט, וּסְקִיפַת. וּבַעֲלֵי חֲטָרוֹת — רַבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין. הַקֵּרֵחַ פָּסוּל. אֵיזֶהוּ קֵרֵחַ? כֹּל שֶׁאֵין לוֹ שִׁיטָה שֶׁל שֵׂעָר מוּקֶּפֶת מֵאוֹזֶן לְאוֹזֶן, אִם יֵשׁ לוֹ — הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר. גְּמָ׳ אַמַּאי? וְהָאִיכָּא יַבֶּלֶת, דְּלָא כְּתִיב בְּאוֹרָיְיתָא בְּאָדָם! וְתוּ: דַּק תְּבַלּוּל, דְּלָא כְּתִיבִי בִּבְהֵמָה! מֵילָף יָלְפִי מֵהֲדָדֵי, דְּתַנְיָא: בָּאָדָם לֹא נֶאֱמַר בּוֹ יַבֶּלֶת, בַּבְּהֵמָה לֹא נֶאֱמַר דַּק תְּבַלּוּל, מִנַּיִן לִיתֵּן אֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה וְאֶת הָאָמוּר שֶׁל זֶה בָּזֶה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גָּרָב״ ״גָּרָב״, ״יַלֶּפֶת״ ״יַלֶּפֶת״ לִגְזֵירָה שָׁוָה. מַפְנֵי, דְּאִי לָא מַפְנֵי, אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: אָדָם מִבְּהֵמָה לָא יָלֵיף, שֶׁכֵּן הִיא עַצְמָהּ קְרֵיבָה לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ; בְּהֵמָה מֵאָדָם לָא יָלְפָא, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּמִצְוֹת. לָאיֵי, אַפְנוֹיֵי מַפְנֵי, לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״יַלֶּפֶת״ וְלָא בָּעֵי ״גָּרָב״, וַאֲנָא אָמֵינָא: וּמָה יַלֶּפֶת דְּלָא מְאִיסָא הָוֵי מוּמָא, גָּרָב דִּמְאִיס לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? ״גָּרָב״ ״גָּרָב״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְאַפְנוֹיֵי. וְלִכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא כּוּלְּהוּ בְּחַד, וְגָרָב וְיַלֶּפֶת הָכָא וְהָכָא, וְלֵילְפוּ מֵחֲדָא! אַהֵיָיא בְּהֵי לִיכְתֹּב רַחֲמָנָא? אִי כְּתַב בְּאָדָם, הֲוָה אָמֵינָא: כֹּל דְּפָסוּל בְּאָדָם פָּסוּל בִּבְהֵמָה, קָלוּט וְחוּטִין דְּלֵיתַנְהוּ בְּאָדָם, בִּבְהֵמָה נָמֵי לָא לִיפַּסְלוּ. וְלִכְתּוֹב רַחֲמָנָא כּוּלְּהוּ בִּבְהֵמָה, הָוֵה אָמֵינָא: כֹּל דְּפָסוּל בִּבְהֵמָה פָּסוּל בְּאָדָם, גִּבֵּן וְחָרוּם דְּלֵיתַנְהוּ בִּבְהֵמָה — בְּאָדָם נָמֵי לָא לִיפַּסְלוּ. וְלִכְתְּבִינְהוּ רַחֲמָנָא כּוּלְּהוּ בְּחַד, וְהָנָךְ דְּלֵיתַנְהוּ בְּאִידַּךְ — לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא בִּבְהֵמָה, וְהָנָךְ דְּלֵיתַנְהוּ בְּאִידַּךְ — לִכְתּוֹב בְּאָדָם, וְגָרָב וְיַלֶּפֶת — הָכָא וְהָכָא, וְלֵילְפִי מֵהֲדָדֵי. אֶלָּא, כְּתַנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל: כׇּל פָּרָשָׁה שֶׁנֶּאֶמְרָה וְנִשְׁנֵית — לֹא נִשְׁנֵית אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר שֶׁנִּתְחַדֵּשׁ בָּהּ. אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא מוּם בְּאָדָם, מוּם בְּקָדָשִׁים, מוּם בִּבְכוֹר? צְרִיכָא, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא מוּם בְּאָדָם, שֶׁכֵּן נִתְרַבָּה בְּמִצְווֹת. אָדָם מִבְּכוֹר בְּהֵמָה לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן הוּא עַצְמוֹ קָרֵב לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ. קָדָשִׁים מִבְּכוֹר לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם. אָדָם מִקֳּדָשִׁים לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן הֵן עַצְמָן קְרֵיבִין. בְּכוֹר מִקֳּדָשִׁים לָא אָתֵי, שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתוֹ מְרוּבָּה. חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא, תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי? מֵהֵי תֵּיתֵי?! לָא לִכְתֹּב רַחֲמָנָא בִּבְכוֹר, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתָן מְרוּבָּה, וְנוֹהֲגִין בִּפְשׁוּטִין. בְּקָדָשִׁים, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן קְדוּשָּׁתָן מֵאֲלֵיהֶן! בְּאָדָם, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ? מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן הֵן עַצְמָן קְרֵיבִין לְגַבֵּי מִזְבֵּחַ! צְרִיכִי. יָתֵר עֲלֵיהֶן בְּאָדָם. מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, דְּאָמַר קְרָא: ״כֹּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן״, אִישׁ שֶׁשָּׁוֶה בְּזַרְעוֹ שֶׁל אַהֲרֹן.

לפסול במקום אחין - אם יש עמו אחים הגונים והלך הוא וחלץ לה לרבי יהודה לאו כלום עבד ולא פסלה מן האחין רצה אחד מן האחין לייבם מייבם ולרבי יוסי דמחזיק ליה בספק פסלה מן האחין דשמא חליצתו חליצה ואין אחד מן האחין יכול לייבמה דכיון דלא בנה שוב לא יבנה אלא חוזרין וחולצין לה: ולחלוץ שלא במקום אחין - אם אין אחין אלא טומטום לרבי יהודה מיפטרא בולא כלום דהא ודאי סריס הוא וכליתיה דמי ולר' יוסי בעיא חליצה שמא לאו סריס הוא והאי דקאמר לא יחלוץ במקום אחין קאמר: הדרן עלך על אלו מומין מתני' מומין אלו - האמורין בבכור פוסלין לכהן לעבודה: בין קבועין בין עוברין - כל זמן שהן בו: הכילון והליפתם והמקבן - מפרש בגמרא: ושראשו שקוט וסקיפת - מפרש בגמרא: ובעלי חטרות - פלוגתא אבל הנך כילון וליפתם וכולהו דברי הכל: חטרות - חלדרוב"ש: גמ' אמאי - פסולין באדם: והא יבלת - דלא כתיבא באדם: ותו דק תבלול - דאמרן גבי מומי בכור הוא ולא כתיב בבהמה דבשלמא כולהו אינך דמנינן ביה כמו חוטין וזנב העגל שאינה מגעת לארכובה מכל מום רע נפקי אלא דק ותבלול איכא למיפרך מדגלינהו רחמנא באדם ובבהמה לא גלינהו ש"מ לא פסלי בבהמה. ומשני מילף ילפי מהדדי: גרב דמאיס - מילפת דקשה הוא כחרס ומשקע בבשר ועושה חריצין: וליכתבינהו רחמנא לכולהו - מומי או באדם או בבהמה: וגרב וילפת הכא והכא - גרב לגזירה שוה וילפת לגלויי עלה דגרב דמופנה הוא אמאי כתב עור ופסח ושבור הכא והכא: אהייא ליכתב - בהי מינייהו לכתבינהו רחמנא דלילף אידך מיניה: קלוט וחוטין דליתנהו באדם - דאדם אינו מפריס פרסה ואינן נוהגין בו מומי חוטין דאדם יש לו שינים ואין נראין החוטין ובהמה הוא דאית לה שיניים למעלה ונראין החוטים ונפסלת בפגימתן: בבהמה נמי לא פסלי - להכי כתב רחמנא מומים בבהמה ומנה בה קלוט וחוטין שנפגמו ושנגממו דנפקי מחרוץ: גבן וחרום ליתנהו בבהמה - דגבן היינו שיש לו גבינים שקורין שורציל"ש ובהמה לית לה גבינים וחרום היינו שחוטמו בין שתי עיניו ובהמה אין לה חוטם בין העינים: והנך דליתנהו באידך - דלא שייכי ביה ליכתב באידך: שנתחדש בה - והכא איכא חידוש באדם גבן וחרום ובבהמה קלוט וחוטין: למה לי - למיכתב דמומין פסולין באדם ומומין פסולין בבכור דכתיב (דברים ט״ו:כ״א) וכי יהיה בו מום וגו' ומומין פסולין בקדשים: אדם מבכור לא אתי - כלומר אי כתב בבכור ולא כתב בהנך אדם מבכור לא אתי מה לבכור דין הוא שיפסלנו המום שכן הוא עצמו קרב: אדם מקדשים לא אתי - כלומר אי כתב בקדשים ולא כתב בהנך הנך לא אתו מינייהו: קדושתן מרובה - חטאות ואשמות עולות ושלמים אדם קדושתו מרובה במצות: איש השוה בזרעו של אהרן - הוא דבעי מומא הא אין שוה בזרעו של אהרן בלא מומא נמי מיפסיל:

הא איכא יבלת - ה"נ הוי מצי למיפרך מחרוץ דלא כתיב באדם ושייך באדם חוטין ובמקום עצם כמו בבהמה וכן נתוק וכרות לא כתיבי באדם וגבן לא כתיב בבהמה ואע"ג דשייך [בבהמה] למאן דמפרש לקמן ששדרתו עקומה ולא מוקי לה בגביני עיניו וא"ת אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת דתנן לעיל (בכורות דף מ.) גבי בהמה הרי זה [מום] ואין [זה] אלא ממרוח אשך דקאמר ת"ק לקנן בפירקין אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת זהו מרוח אשך האמור בתורה וילפינן בהמה מאדם בג"ש דבסמוך תינח לת"ק אלא לרבי ישמעאל ור"ע דאמרי חסר אשך מיבעי ליה מנא להו דאינהו גופייהו חשבי ליה מומא בפירקין דלעיל ואי נפקא לן ממומין שבגלוי ואינן חוזרין א"כ לת"ק למה לי קרא להכי ואינהו נמי הוה מוקמי קרא להכי אי לאו משום דחסר אשך מבעי ליה דאין לחלק בין אדם לבהמה משום דבהמה יש לה שני כיסין וחשיב מום טפי דהא אפי' אין לו ביצים כלל (למעוטי) מבעי ליה למעוטי ממרוח אשך ושמא י"ל בכי האי גוונא שייך לומר דנשנה בשביל דבר שנתחדש בה כדר' ישמעאל דבסמוך וניחא נמי השתא אפי' יש מומין שנכתבו אע"ג דהוו נפקי ממום שבגלוי ואינו חוזר: גרב דכתב רחמנא ל"ל למעוטי - תימה הא איצטריך לכדאמר רבא בפירקין דלעיל (בכורות דף מא.) דלהכי כתב רחמנא גרב למימר דחרוץ במקום בשר לא הוי מומא ומיהו תרי גרב ותרי ילפת כתיבי חד באדם וחד בבהמה ואייתר חד לאפנויי אבל ע"כ לא הוי מופנה אלא מצד אחד ואיכא למ"ד ב"ק (דף כה:) דמשיבין ועוד דמדנקט בברייתא ת"ל גרב גרב ילפת ילפת ל"ל למעבד גזירה שוה בתרווייהו משמע דנקיט הכי משום דבכל הני תרי דוכתי כתיב גרב בהדי ילפת לאפנויי וי"ל דמשום דרשא דרבא דלעיל לא מפיק הפנאה מהכא כיון דלפי דרשא לא מיתוקמא גרב לגופיה אלא ללמד החרום במקום בשר: גבן וחרום דלא איתנהו בבהמה - היינו לת"ק דלקמן בפירקין דמוקי גבן בגביני עינים אבל לרבי חנינא בן אנטיגנוס דאמר שיש לו שני גבין ושני שדראות שייך שפיר בבהמה ולהכי לא קאמר נמי מרוח אשך דליתיה לר' חנינא בן אנטיגנוס דאמר כל שמראיו חשוכים דלא איירי אליביה: למה לי דכתב רחמנא מום באדם מום בבכור מום בקדשים צריכי כו' - תימה למאי דקאמר צריכי דמשמע דלא ילפינן מהדדי מנלן באדם ובקדשים כל מום שבגלוי ואינו חוזר דגבי בכור הוא דדרשינן ליה לעיל בפרק על אלו מומין (בכורות דף לז.) מכלל ופרט וכן מומין דגבי אדם ובקדשים דלא כתיבי בבכור דאיכא דלא נפקי מכל מום רע כגון דק תבלול כדפי' בקונטרס בריש פירקין ויש לומר הואיל דגלי גלי:

בכורות מג.

Navigate the library