Bekhorot 3a · Talmud

מַאי לָאו אַבְּהֵמָה? לָא, אַעוּבָּר. דַּיְקָא נָמֵי דְּקָתָנֵי: קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו, שְׁמַע מִינַּהּ. מְסַיְּיעָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמָיו! שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּכׇל יוֹמָא וְיוֹמָא מַפְקַע לֵיהּ מִמִּצְוֹת. וְאִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הַמּוֹכֵר בְּהֵמָה גַּסָּה לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד מֵאָה בְּדָמֶיהָ. תְּנַן: וְהַנּוֹתֵן לוֹ בְּקַבָּלָה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמֶיהָ! מְכִירָה — פָּסְקָה מִינֵּיהּ, קַבְּלָנוּת — לָא פָּסְקָה מִינֵּיהּ. דַּוְקָא אוֹ לָאו דַּוְקָא? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמּוֹכֵר עַבְדּוֹ לְגוֹי — קוֹנְסִין אוֹתוֹ עַד עֲשָׂרָה בְּדָמָיו! שָׁאנֵי עֶבֶד, דְּלָא הָדַר לֵיהּ. בְּהֵמָה מַאי טַעְמָא? מִשּׁוּם דְּקָא הָדְרָא לֵיהּ, נִיקְנְסֵיהּ טְפֵי חַד! אֶלָּא, עֶבֶד — מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא הִיא, וְכׇל מִילְּתָא דְלָא שְׁכִיחָא לָא גְּזַרוּ בֵּיהּ רַבָּנַן. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: כׇּל זְמַן שֶׁיַּד הַגּוֹי כּוּ׳. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וּשְׁנֵיהֶם מִקְרָא אֶחָד דָּרְשׁוּ, ״כׇּל בְּכוֹר״. רַבָּנַן סָבְרִי: ״בְּכוֹר״ — מִקְצָת בְּכוֹר מַשְׁמַע, כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל״ — עַד דְּאִיכָּא כּוּלֵּיהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר: ״בְּכוֹר״ — כּוּלֵּיהּ בְּכוֹר מַשְׁמַע, כְּתַב רַחֲמָנָא ״כׇּל״ — דַּאֲפִילּוּ כׇּל דְּהוּא. אִיבָּעֵית אֵימָא, דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״בְּכוֹר״ רוּבָּא מַשְׁמַע, מָר סָבַר: ״כׇּל״ מַשְׁמַע לְמַלּוֹיֵי אֲתָא, וּמָר סָבַר: לְגָרוֹעֵי אֲתָא. וְכַמָּה תְּהֵא שׁוּתָּפוּת שֶׁל גּוֹי, וּתְהֵא פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה? אָמַר רַב הוּנָא: אֲפִילּוּ אׇזְנוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן: וְלֵימָא לֵיהּ: ״שְׁקֵיל אׇזְנָךְ וְזִיל״! אִיתְּמַר, רַב חִסְדָּא אָמַר: דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה, וְרָבָא אָמַר: דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרֵיפָה. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? בִּטְרֵיפָה חַיָּה. לְמַאן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ טְרֵיפָה — קָסָבַר טְרֵיפָה אֵינָהּ חַיָּה, וּלְמַאן דְּאָמַר דָּבָר שֶׁעוֹשֶׂה אוֹתוֹ נְבֵלָה — אֲבָל טְרֵיפָה חַיָּה. אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא: הָא דְּרַב הוּנָא, וְרַב חִסְדָּא וְרָבָא — לָא פְּלִיגִי, הָא בּוֹ, הָא בְּאִמּוֹ. אֲמַר לְהוּ רַב פָּפָּא: מַאי שְׁנָא בּוֹ, דְּבָעֵינַן ״כׇּל בְּכוֹר״ וְלֵיכָּא? אִמּוֹ נָמֵי בָּעֵינַן ״כׇּל מִקְנְךָ תִּזָּכָר״ וְלֵיכָּא! אֶלָּא, לָא שְׁנָא. מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי: מַאי שְׁנָא מִנְּפָלִים, דְּאַף עַל גַּב דְּלָאו בְּנֵי חִיּוּתָא נִינְהוּ קָדְשִׁי, דְּאָמַר מָר: ״פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה״ — שֶׁגֶר בִּבְהֵמָה! הָתָם, כֵּיוָן דְּלָא עָרִיבוּ בְּהוּ חוּלִּין — קָרֵינָא בְּהוּ בִּבְהֵמָה ״כָּל בְּכוֹר״, הָכָא, כֵּיוָן דְּעָרִיבוּ בְּהוּ חוּלִּין — לָא קָרֵינָא בְּהוּ ״כׇּל בְּכוֹר״. רַבִּי אֶלְעָזָר לָא עַל לְבֵי מִדְרְשָׁא, אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי אַסִּי, אֲמַר לֵיהּ: מַאי אֲמוּר רַבָּנַן בֵּי מִדְרְשָׁא? אֲמַר לֵיהּ:

מאי לאו אבהמה - קאי האי דקתני קונסין אותו דקנסינן ליה לפדות הבהמה אלמא מכר את הבהמה לעובריה דקבלה אינה אלא לעוברין קנסינן ליה בין לרבי יהודה בין לרבנן דרבנן לא פליגי עליה דר' יהודה אלא לענין בכורה: לא אעובר - קנסינן ליה שכבר היה במעיה ומכרו לגמרי אבל עוברין שעתידה להתעבר לא איכפת לן: דיקא נמי - דאעובר קאי מדקתני נותן כל דמיו לכהן ואי אבהמה כהן מאי עבידתיה: מסייע ליה - האי דקתני קונסין: או לאו דוקא - דלא קנסינן ליה כולי האי. אי נמי טפי מהכי קנסינן ליה אם אין העובד כוכבים מתרצה בכך: ת"ש - מדגבי עבד תני מאה והכא עשרה שמע מינה דוקא קאמר דאי לאו דוקא ליתני תרוייהו מאה או תרוייהו עשרה:
לעולם בהמה לאו דוקא דלא קנסינן ליה כולי האי אבל גבי עבד משום דכל יומא ויומא כו': דוקא - מאה או לא דוקא. בלישנא בתרא גרסי' בעבד עד עשרה בדמיו אלמא מאה דבהמה לאו דוקא דהא עבד דמפקע ליה ממצותיו ולא קנסינן אלא עשרה: שאני עבד - להכי לא קנסינן ליה טפי משום דכי פריק ליה לא הדר ליה למריה דקיי"ל במסכת גיטין (דף מג:) המוכר עבדו לעובד כוכבים יצא לחירות: וקפריך בהמה מ"ט - קנסינן ליה טפי משום דהדרא ליה: ה"ג אי הכי א"כ ליקנסיה טפי חד - כדי שיעור דמיה ליקנסיה יותר מעשרה דהא במאי דהדרא ליה אינו נשכר אלא כדי דמיה וקנסא לא הוי אלא י' הלכך ליתני י"א בדמיה ותו לא: כל בכור - בישראל. רבנן סברי אי הוה כתיב בכור בישראל הוה משמע אפילו מקצת בכור דישראל הוי חייב בבכורה: למלויי אתא - עד דליהוי כוליה דישראל: לגרועי - דכל משמע כל דהו כמו לשפחתך אין כל בבית (מלכים ב ד): אפי' אזנו - אפי' אין שותפות לעובד כוכבים אלא באוזן הבכור אינו קדוש: ולימא ליה - כהן לעובד כוכבים: שקיל אזנך וזיל - דאי נמי הוי בכור בעל מום ניתן לכהן: נבילה - כגון שיש חלק לעובד כוכבים בוושט או בגרגרת שלו הואיל וחיותא בידיה דעובד כוכבים חשיב כמאן דהוי כוליה דעובד כוכבים: טריפה - כגון מן הארכובה ולמעלה: במאי קמיפלגי - רב חסדא ורבא: רבא סבר טריפה אינה חיה - הלכך כמאן דהוי כולה דעובד כוכבים דמי: ורב חסדא סבר טריפה חיה - הלכך לא חשיב אלא דבר שעושה אותה נבילה: לא פליגי - רב חסדא ורבא עליה דרב הונא אבל רב חסדא ורבא פליגי: [הא בו - ] אם יש חלק לעובד כוכבים בבכור עצמו אפי' באזנו אינו קדוש: באמו - או נבלות או טריפות: כל מקנך תזכר - אם כל המקנה שלך תזכר אם יהא שלך זכר תקדישנו כדמתרגמינן דיכרין תקדיש: מתקיף לה - אכולהו: שגר בהמה שגר בבהמה - שגר במעי בהמה שעדיין לא הגיע זמנו לצאת. ל"א שגר בהמה מה שבהמה משגרת ומשכלת. אלמא אע"ג דלאו בני חיותא נינהו קדשי הכא נמי אי נמי הוה ליה לעובד כוכבים ביה דבר שעושה אותו נבילה ליקדוש חלק הישראל אע"ג דלאו בר חיותא הוא:

ורבי יהודה סבר כוליה בכור משמע - תימה פ' כסוי הדם (חולין דף פח. ושם) אמר איפכא רבי יהודה אומר דמו מקצת דמו ורבנן סברי כל דמו ופר"ת ההיא משום דדם כולו דם משמע כתב רחמנא דמו מקצת דמו כדאמר הכא כתב כל דאפי' כל דהו וקשה דהתם דריש ר"י דמו לחלק ועוד לפי מה שפסק ר"ת כר' יהודה כדפרישית פ"ק דגיטין (דף ז: ושם ד"ה אמר) קשה הלכתא אהלכתא דאין הלכה כר' יהודה דהכא כדאמר בסמוך לית דחש להא דר' יהודה דאמר שותפות עובד כוכבים חייבת על כן יתכן לפרש דאין לדמות אלא מה שהש"ס מדמה כההיא דבתולה אפי מקצת בתולים דפ' הבא על יבמתו (יבמות דף נט.) ובפרק אלמנה ניזונת (כתובות דף צז:) מדמה להו לפלוגתא דמקצת כסף ככל כסף דהנהו דמו אהדדי זהו ענין אחר כשנתמעטו בתולים ונשתיירו מקצתם כאילו נשתיירו כולן וכן כסף כתובה נשאר מקצת יש לה מזונות כאילו נשאר כולו ויש הרבה דרשות שאין להשוותן שה אפי' מקצת שה דפליגי ר' אלעזר ורבנן פ' אותו ואת בנו (חולין דף עט:) ופ' הזרוע (חולין דף קלב.) וגתא דרבי יהודה בן בתירא ורבנן אכל נפש ואפי' נשוה ההיא דדמו להך דהכא לא תקשה הא דפסיק הכא דלא כר' יהודה והתם קאמר לית דחש להא דר' שמעון דאמר לא אמרינן מקצת כסף ככל כסף דאדרבה סייעתא דהלכתא כרבנן דבכור מקצת בכור משמע אי לאו כל והתם נמי בתולה מקצת בתולים במשמע עוד י"ל דלא תקשה דר' יהודה אדרבי יהודה משום דסתמא דקרא איירי בסתם בהמה שהן שלהן ואין לעובד כוכבים שותפות בהן הלכך אי לאו כל מוקמי ליה לקרא בכוליה בכור אי נמי משום דכתיב (במדבר ג׳:י״ג) כל בכור בישראל ובישראל משמע כוליה כדאמר פרק מצות חליצה (יבמות דף קב.) ולענין חליצה עד שיהא אביו ואמו מישראל אבל בעלמא משמע שפיר מקצת: רב חסדא אמר דבר שעושה אותה נבלה רבא אמר דבר שעושה אותה טריפה - פ"ק דתמורה (דף יא:) גריס איפכא גבי אומר רגלה של זו עולה ומהגרסות הפוכות היא זו וההיא דהתם עיקר דאמר רב חסדא מודה רבי יהודה בדבר שעושה אותה טריפה רבא אמר בדבר שעושה אותה נבילה רב ששת אמר בדבר שמתה בו כו מר מוסיף אדחבריה ובענין זה יתכן דאמר הכא רב הונא אזנו רב חסדא מוסיף טרפה רבא מוסיף נבילה וכה"ג פ' המפלת (נדה כג:) גבי גוף אטום עד לארכובה וחד מוסיף עד טבורו והא דאמר רבא התם ושטו נקוב אמו טמאה לידה אפי' גרס רבא בשמעתא לפי שהוא בתר רב חסדא לא קשה דרבא אדרבא התם דאע"ג דושטו נקוב טריפה (וחיה) לא מדמו לחסרון עד לארכובה: הא דרב הונא ורב חסדא ורבא לא פליגי - הא פשיטא דרב חסדא ורבא פליגי אלא ה"ק הא דרב הונא לא פליגא אדרב חסדא ורבא: מ"ש מנפלים - אע"ג דהתם כתב קרא הוה לן למילף מהתם או נפלים נילף משותפות דכתיב כל בכור ונשוה כל הדרשות בענין אחד:

בכורות ג.

Navigate the library