Bekhorot 35a · Talmud

טִימֵּא טְהָרוֹת וָמֵת — לֹא קָנְסוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו. מַאי טַעְמָא? הֶיזֵּק שֶׁאֵינוֹ נִיכָּר לָא שְׁמֵיהּ הֶיזֵּק, קְנָסָא דְּרַבָּנַן — לְדִידֵיהּ קְנַסוּ רַבָּנַן, לִבְרֵיהּ לָא קְנַסוּ רַבָּנַן. מַתְנִי׳ מַעֲשֶׂה בְּזָכָר שֶׁל רְחֵלִים זָקֵן, וּשְׂעָרוֹ מְדוּלְדָּל, וְרָאָהוּ קַסְטוֹר אֶחָד וְאָמַר: מָה טִיבוֹ שֶׁל זֶה? אָמְרוּ לוֹ: בְּכוֹר הוּא, וְאֵינוֹ נִשְׁחָט אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם. נָטַל (פיגום) [פִּיגְיוֹם] וְצָרַם אׇזְנוֹ, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ, וְאַחַר שֶׁהִתִּירוּ הָלַךְ וְצֵירֵם בְּאׇזְנֵי בְכוֹרוֹת אֲחֵרִים וְאָסְרוּ. פַּעַם אַחַת הָיוּ תִּינוֹקוֹת מְשַׂחֲקִין בַּשָּׂדֶה, וְקָשְׁרוּ זַנְבֵי טְלָאִים זֶה בָּזֶה, וְנִפְסְקָה זְנָבוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם, וַהֲרֵי הוּא בְּכוֹר, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים וְהִתִּירוּ. רָאוּ שֶׁהִתִּירוּ, הָלְכוּ וְקָשְׁרוּ זַנְבוֹת בְּכוֹרוֹת אֲחֵרִים, וְאָסְרוּ. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא לְדַעְתּוֹ — אָסוּר, שֶׁלֹּא לְדַעְתּוֹ — מוּתָּר. גְּמָ׳ פַּעַם אַחֶרֶת הָיָה כּוּ׳. וּצְרִיכָא, דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גּוֹי — דְּלָא אָתֵי לְמִיסְרַךְ, אֲבָל קָטָן דְּאָתֵי לְמִיסְרַךְ — אֵימָא לָא. וְאִי אַשְׁמוֹעִינַן קָטָן, מִשּׁוּם דְּלָא אָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּגָדוֹל, אֲבָל גּוֹי דְּאָתֵי לְאִיחַלּוֹפֵי בְּגָדוֹל — אֵימָא לָא. צְרִיכָא. אָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב קַטִּינָא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא דַּאֲמַרוּ לֵיהּ ״אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה בּוֹ מוּם״, אֲבָל אִם אֲמַרוּ לֵיהּ ״אִם נַעֲשָׂה בּוֹ מוּם״ — כְּמַאן דַּאֲמַרוּ לֵיהּ ״זִיל עֲבֵיד בֵּיהּ מוּמָא״ דָּמֵי. אָמַר רָבָא: מִכְּדֵי מִמֵּילָא הוּא, מָה לִי ״הָיָה״, מָה לִי ״נַעֲשָׂה״? אֶלָּא ״נַעֲשָׂה״ נָמֵי מִמֵּילָא הוּא, וְלָא שְׁנָא. זֶה הַכְּלָל: כֹּל שֶׁהוּא לְדַעַת — אָסוּר. לְאֵיתוֹיֵי מַאי? לְאֵיתוֹיֵי גְּרָמָא. שֶׁלֹּא לְדַעַת — לְאֵיתוֹיֵי מֵסִיחַ לְפִי תוּמּוֹ. מַתְנִי׳ הָיָה בְּכוֹר רֹדְפוֹ, בְּעָטוֹ, וְעָשָׂה בּוֹ מוּם — הֲרֵי זֶה שׁוֹחֲטִין עָלָיו. גְּמָ׳ אָמַר רַב פָּפָּא: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁבְּעָטוֹ בִּשְׁעַת רְדִיפָה, אֲבָל לְאַחַר רְדִיפָה — לָא. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: צַעְרֵיהּ הוּא דְּמִדְּכַר, קָא מַשְׁמַע לַן. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב פָּפָּא: לָא תֵּימָא בִּשְׁעַת רְדִיפָה — אִין, אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת רְדִיפָה — לָא, אֶלָּא אֲפִילּוּ לְאַחַר רְדִיפָה נָמֵי. מַאי טַעְמָא? צַעֲרֵיהּ [הוּא] דְּמִדְּכַר. אָמַר רַב יְהוּדָה: מוּתָּר לְהַטִּיל מוּם בִּבְכוֹר קוֹדֶם שֶׁיָּצָא לַאֲוִיר הָעוֹלָם. אָמַר רָבָא: גַּדְיָא בְּאוּדְנֵיהּ, אִימְּרָא בְּשִׂפְוָותֵיהּ. אִיכָּא דְּאָמְרִי: אִימְּרָא נָמֵי בְּאוּדְנֵיהּ, אֵימוֹר דֶּרֶךְ צְדָעָיו נְפַק. אָמַר רָבָא: אָכֵל וְלָא מִיחֲזֵי, פָּעֵי וּמִיחֲזֵי — הָוֵי מוּמָא. מַאי קָא מַשְׁמַע לַן? תְּנֵינָא: הַחוּטִין הַחִיצוֹנוֹת — שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ, הַפְּנִימִיּוֹת — שֶׁנֶּעֶקְרוּ. מַאי טַעְמָא? לָאו מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מִיחְזֵי?! אָמַר רַב פָּפָּא: רָבָא נָמֵי טַעְמָא דְמַתְנִיתִין מְפָרֵשׁ, מַאי טַעְמָא נֶעְקְרוּ הָוֵי מוּמָא — מִשּׁוּם דְּכִי פָּעֵי מִיחְזֵי. מַתְנִי׳ כׇּל הַמּוּמִין הָרְאוּיִין לָבֹא בִּידֵי אָדָם, רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל נֶאֱמָנִין, רוֹעִים כֹּהֲנִים אֵינָן נֶאֱמָנִין. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵין נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הֶחָשׁוּד עַל הַדֶּבֶר, לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. גְּמָ׳ רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי אֶלְעָזָר, חַד אָמַר: ״רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל״ בֵּי כֹהֲנִים — נֶאֱמָנִין, לִלְגִימָא לָא חָיְישִׁינַן. רוֹעֵי כֹּהֲנִים בֵּי יִשְׂרָאֵל — אֵין נֶאֱמָנִין, מֵימָר אָמַר: כֵּיוָן דְּקָא טָרַחְנָא בֵּיהּ, לָא שָׁבֵיק לְדִידִי וְיָהֵיב לְאַחֲרִינֵי. וְהוּא הַדִּין כֹּהֵן לְכֹהֵן, דְּחָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל לְמֵימַר: נֶאֱמָן הוּא עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. וַאֲתָא רַבִּי מֵאִיר לְמֵימַר: הֶחָשׁוּד עַל הַדֶּבֶר לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. וְחַד אָמַר: ״רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל״ וְהֵן כֹּהֲנִים — נֶאֱמָנִין,

טימא טהרותיו של חבירו ומת לא קנסו בנו אחריו - לשלם אע"ג דלדידיה קנסו כדאמרי' בפ' ארבעה אבות נזיקין (ב"ק ד:): שאינו ניכר - שהרי טהרות מונחות לפניו ואין היזק ניכר בהן: לא שמיה היזק - לחיוביה אפי' לדידיה מדאורייתא: מתני' ושערו מדולדל - לפי שלא היה נגזז מעולם: קסדור - ממונה: מה טיבו של זה - שהניחוהו להזקין כל כך: פיגום - רומח: והתירו - שהרי אין לומר שהעובד כוכבים הזה להתירו נתכוין שהרי אינו יודע שע"י מום שיעשה בו ישחט אלא א"כ נפל מאליו: כל שהוא לדעת - שלהטיל מום נתכוין להתירו: גמ' דאי אשמעינן עובד כוכבים - דהתירו בכור ראשון על ידו משום דליכא למימר אתי האי עובד כוכבים למיסרך ללמד להטיל מום בקדשים דסירכיה דעובד כוכבים לא איכפת לן שהרי נהוג הוא באיסורא: ולא אתי לאיחלופי בגדול - דמאן דחזי דהתירו חכמים במום הבא לו ע"י תינוקות לא אתי למימר אי שדי גדול מומא מישתרי דגדול בקטן לא מיחלף: לא שנו - דמותר הבכור ע"י העובד כוכבים: אלא דאמרו ליה - לקסדור אינו נשחט אלא א"כ היה בו מום דמשמע שיפול בו מום ממילא דליכא למימר דמדבריהם למד עובד כוכבים דניחא להו שיפיל בו מום: נעשה - משמע ע"י אדם: ממילא הוא - שלא היה יודע העובד כוכבים שיהא מותר על ידו ולא להתיר נתכוין: גרמא - אם הניח בצק ודבילה ע"ג אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו: מסיח לפי תומו - שלא שאלם קסדור מה טיבו אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום: מתני' היה בכור - איל מנגח רודפו לאדם לנגחו ובעטו אדם לבכור ועשה בו מום: ישחט עליו - ואפי' כהן לפי שלהצלתו נתכוין: גמ' צעריה - מה שרדפו: קודם שיצא לאויר העולם - דבכור אינו קדוש עד שתקדשו רחם: גדיא באודניה - גדי אזניו ארוכות וקודם שיצא כל ראשו נראין אזניו ויכול להטיל מום דכל זמן שלא יצא כל ראשו אינו כילוד: אימרא בשיפתיה - ששפתיו נראין תחלה ואזניו קשורות ואינן נראות עד שיצא כל ראשו: צדעיו - טונפל"ש: אכיל ולא מיחזי - אם לבכור יש לו מום בתוך פיו וכי אכיל לא מיחזי אפילו הכי כי פעי מיחזי הוי מום שבגלוי ונשחט עליו דאמרי' בפירקין דלקמן (בכורות דף לז.) דאינו נשחט אלא על מום שבגלוי: פעי - צועק ופותח פיו הרבה: חוטין החיצונות - ככי דשיני שקורין ינציב"ה. החיצונות אותם שלפנים כנגד חוטמו שניטל שנפגמו מהם מעט: או שנגממו - שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק ולא חיסרו כלום הוי מום הואיל ונראו אותן חוטין: פנימיות - שהשיניים הגדולות קבועות בהן שקורין מיישיליר"ש: שנעקרו - לגמרי הוי מום כדמפרש ואזיל הואיל וכי פעי מיחזי אבל פגימה או גימום אינו ניכר בהם שהרי חבואות בפה: מאי טעמא - הוי פנימיות מום אפילו בעיקרה: מתני' הראויין לבא ע"י אדם - שיש לומר אדם הטילו בו כגון נסמית עינו נקטעה ידו נסדקה אזנו: רועי ישראל נאמנין - לומר מאליהן נארעו לו: רועי כהנים אין נאמנין - דנחשדו בדבר. ובגמרא מפרש מאי קרי רועי ישראל ומאי קרי רועי כהנים. האי דנקט ראויין לבא בידי אדם לפי שיש מומין שאין ראויין לבא בידי אדם כגון בעל חמש רגלים או עינו אחת גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז דהוי מום שאין אדם נחשד עליו: דרשב"ג ור"מ מפרש בגמ': גמ' חד אמר - מתני' דקתני רועי ישראל נאמנין אפילו הן עומדים בבית הכהנים שהבכור שלהם: ללגימא לא חיישינן - דליחשדיה שמא על ידי אדם בא לו בכוונה ורועה זה משקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו: והא דקתני רועי כהנים אין נאמנין הכי קאמר רועים שהן כהנים אין נאמנין אם הבכור ביד ישראל דנחשד האי כהן רועה שהוא עצמו הטילו בו: דמימר אמר - לא שביק לדידי ויהיב ליה לכהן אחרינא: וה"ה כהן לכהן - כלומר ומסברא נפקא לן דכהן רועה אינו נאמן להעיד על הבכור של כהן אחר דחיישינן לגומלין דסבר אעידנו עכשיו והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום ויבא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו מום: על של חבירו - בין רבו בין אחר דלא נחשדו כהנים אלא על הבכור עצמו שכבר נתנו לו ישראל: החשוד על הדבר - דהיינו כהנים שנחשדו על הבכורות: לא דנו ולא מעידו - ולקמיה פריך ר"מ היינו ת"ק: וחד אמר - מתניתין דקתני רועי ישראל נאמנין ה"ק רועי בהמות ישראל אע"פ שהן כהנים הרועין נאמנין דמה לו לשקר:

גדיא באודניה - כשרואה שמיעוט הראש בחוץ יכול להטיל מום באוזן ואין לו לחוש מרישא האוזן שמא יצא רוב הראש וחזר דמתוך שאזני הגדי גדולות דרך אזנים לצאת במיעוט הראש אימרא בשפוותיה אבל באזניה לא ויש לו לחוש שמא יצא רוב הראש וחזר: איכא דאמרי אימרא נמי באודניה [אימור] דרך צדעין נפק - כיון שרואה עכשיו מיעוט אוזן אין לומר שמא יצא ראשו ורובו וחזר והא אימר כמו ודאי כמו חיישי' שמא חוץ לחומה לנו דפרק השואל בשבת (דף קנא.) ודחיישינן שמא איחרוהו וכתבוהו דפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין לב.) ורבא דהכא ס"ל כרב חסדא דפ' בהמה המקשה (חולין סט:) דלרב הונא דאמר התם יצא שליש ומכרו לעובד כוכבים ויצא שליש אחר קדוש ולא חלה המכירה כלל כיון דנפק לבסוף רובא דאיתגלי מילתא דלמפרע קדוש א"כ הכא נמי שיצא רוב אחרי כן איגלאי מילתא דהוה קדוש מעיקרא ונתחייב ממה שמטיל מום בבכור ואיכא לאוקמי הא דרב יהודה אליבא דרב הונא כשלא יצא כלל וסוגיא נמי דריש כיצד מערימין (תמורה כד:) דמוקי דרב יהודה בזמן הזה ולא חזי להקרבה ופריך אי בזמן הזה מאי למימרא ומשני מהו דתימא נגזר דילמא נפיק רוב ראשו וקא שדי מומא קמ"ל ההיא נמי דלא כרב הונא דלדידיה במיעוט ראשו נמי איכא איסורא ולא ה"ל למינקט רוב ראשו ועוד התם דקאמר ליה רב עמרם לרב ששת אמר על הבכור עם יציאת רובו יהא עולה עולה הוי או בכור הוי נמי דלא כרב הונא דמשמע דפשיטא דקודם יציאת רובו יכול להפקיע קדושת בכור אם לא נחלק בין מכירה להנך:

בכורות לה.

Navigate the library