Bekhorot 28b · Talmud

מַתְנִיתִין נָמֵי דַּיְקָא, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הוֹאִיל וְנִשְׁחַט שֶׁלֹּא עַל פִּי מוּמְחֶה אָסוּר. שְׁמַע מִינַּהּ קְנָסָא קָא קָנֵיס רַבִּי מֵאִיר, שְׁמַע מִינַּהּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִפְּנֵי הַמִּשְׁתַּנִּין — דְּכוּלְּהוּ מִשְׁתַּנִּי, אוֹ דִלְמָא אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי? לְמַאי נָפְקָא מִינַּהּ? לְאַכְחוֹשֵׁי סָהֲדִי. אִי אָמְרַתְּ: כּוּלְּהוּ מִשְׁתַּנִּי — שַׁקָּרֵי נִינְהוּ, וְאִי אָמְרַתְּ: אִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי — סָמְכִינַן עֲלַיְיהוּ. מַאי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה: שָׂח לִי רַבִּי יֹאשִׁיָּה דְּמִן אוּשָׁא, בֹּא וְאַרְאֶךָּ בְּדוּקִּין שֶׁהֵן מִשְׁתַּנִּים. מִדְּקָאָמַר לֵיהּ ״בֹּא וְאַרְאֶךָּ״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא דְּמִשְׁתַּנֵּי וְאִיכָּא דְּלָא מִשְׁתַּנֵּי. מִי שֶׁאֵינוֹ מוּמְחֶה, וְרָאָה אֶת הַבְּכוֹר וְנִשְׁחַט עַל פִּיו, הֲרֵי זֶה יִקָּבֵר, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר? דִּלְמָא בְּדוּקִּין שֶׁבָּעַיִן, וְדִבְרֵי הַכֹּל. תָּנָא: כְּשֶׁהוּא מְשַׁלֵּם — מְשַׁלֵּם רְבִיעַ לַדַּקָּה, וּמֶחֱצָה לַגַּסָּה. מַאי טַעְמָא? אָמַר רַב פָּפָּא: זֶה הֶפְסֵד מְרוּבֶּה, וְזֶה הֶפְסֵד מוּעָט. אִי הָכִי, לְפוּם פְּסֵידָא לִישַׁלֵּם! אָמַר רַב הוּנָא בַּר מָנוֹחַ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר אִיקָא: מִשּׁוּם גְּזֵירַת מְגַדְּלֵי בְּהֵמָה דַּקָּה נָגְעוּ בָּהּ. מַתְנִי׳ דָּן אֶת הַדִּין, זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב וְחִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי, טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר וְטִיהֵר אֶת הַטָּמֵא — מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי, וִישַׁלֵּם מִבֵּיתוֹ. וְאִם הָיָה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין — פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. גְּמָ׳ לֵימָא תְּנַן סְתָמָא כְּרַבִּי מֵאִיר, דְּדָאֵין דִּינָא דִּגְרָמֵי? אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רַב: כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד. בִּשְׁלָמָא חִיֵּיב אֶת הַזַּכַּאי — כְּגוֹן שֶׁנָּשָׂא וְנָתַן בַּיָּד, אֶלָּא זִיכָּה אֶת הַחַיָּיב הֵיכִי דָּמֵי? אִי דַּאֲמַר לֵיהּ ״פָּטוּר אַתָּה״ — וְהָא לֹא נָשָׂא וְנָתַן בַּיָּד! אָמַר רָבִינָא: כְּגוֹן שֶׁהָיָה לוֹ מַשְׁכּוֹן וּנְטָלוֹ הֵימֶנּוּ. טִימֵּא אֶת הַטָּהוֹר — דְּאַגַּע בְּהוּ שֶׁרֶץ, טִיהֵר אֶת הַטָּמֵא — שֶׁעֵירְבָן עִם פֵּירוֹתָיו. מַתְנִי׳ וּמַעֲשֶׂה בְּפָרָה שֶׁנִּיטְּלָה הָאֵם שֶׁלָּהּ, וְהֶאֱכִילָהּ רַבִּי טַרְפוֹן לִכְלָבִים, וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי חֲכָמִים בְּיַבְנֶה, וְהִתִּירוּהָ. וְאָמַר תּוֹדוֹס הָרוֹפֵא: אֵין פָּרָה וַחֲזִירָה יוֹצְאָה מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּא שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁאֵין חוֹתְכִין הָאֵם שֶׁלָּהּ, בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תֵּלֵד. אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן: הָלְכָה חֲמוֹרְךָ טַרְפוֹן! אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא: רַבִּי טַרְפוֹן, אַתָּה מוּמְחֶה לְבֵית דִּין, וְכׇל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. גְּמָ׳ וְתִיפּוֹק לֵיהּ, דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה, וְטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר: חֲדָא — דְּטָעָה בִּדְבַר מִשְׁנָה חוֹזֵר, וְעוֹד — אִי נָמֵי בְּשִׁיקּוּל הַדַּעַת טָעִיתָה, מוּמְחֶה לְבֵית דִּין אַתָּה, וְכׇל הַמּוּמְחֶה לְבֵית דִּין פָּטוּר מִלְּשַׁלֵּם. מַתְנִי׳ הַנּוֹטֵל שָׂכָר לִהְיוֹת רוֹאֶה אֶת הַבְּכוֹרוֹת — אֵין שׁוֹחֲטִין עַל פִּיו, אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה מוּמְחֶה.

מתני' נמי דיקא - דבמומין שבגוף פליגי אבל בדוקין לא פליגי: הואיל ונשחט שלא על פי מומחה - דלא משכח ביה ר' מאיר שום ריעותא אלא קנסו דשחטו שלא על פי מומחה ואי בדוקין שבעין הוה ליה למתני ר' מאיר אוסר הואיל ומשתנין אלא ודאי ליכא ריעותא דבמומי הגוף פליגי וקנסא קניס גזירה משום דוקין: דכולהו מישתנו - כל דוקין שבעין משתנין או דלמא בדוקין גופייהו איכא דמשתני ואיכא דלא משתני ומיהו למומין שבגוף גזרינן אטו הנך דוקין משתנין: למאי נפקא מינה - הא אפילו איכא דלא משתני הואיל ולא קים לן הי מישתני והי לא מישתני כולהו אסירי אם נשחטו בלא מומחה: לאכחושי סהדי - אם שחטו בלא מומחה והשתא חזינא ליה קבוע וקיימי סהדי דלא נשתנה ומראה זה היה לו מחיים: שקרי נינהו - ואסור לדברי הכל: סמכינן עלייהו - ושרי לר' יהודה דלא קניס: סתמא כר' מאיר - דאמר לעיל אחד זה ואחד זה אסור דקתני יקבר ואע"ג דהשתא מיתחזי קבוע: דלמא בדוקין שבעין - אמר יקבר דלדברי הכל משתנין: כשהוא משלם - לכהן נותן רביע דמיו משום בכור בהמה דקה ולבכור בהמה גסה חצי דמיו. משום הכי משלם מחצה דממון המוטל בספק הוא דאיכא למימר אפסדיה כוליה דאי לא הוה שרי ליה הכי כי הוה מייתי ליה קמי מומחה גמור ושרי ליה והוה אכיל ליה והשתא בעי קבורה ואיכא למימר דלאו מידי אפסדיה דדלמא לא הוה מומא ומומחה גמור לא הוה שרי ליה ושמא לא הוה נפיל ביה לעולם מום קבוע עד שימות: מ"ט - רביע לדקה ומחצה לגסה: גסה הפסידה מרובה - לפיכך תשלומין מרובין: לפום פסידא לישלם - לזה חצי דמיו המרובין ולזה חצי דמיו המעוטין: משום גזירת מגדלי בהמה דקה נגעו בה - משום טורח מגדלי בהמה דקה שיש בה טורח גדול לגדלה וזה שהתיר הבכור הצילו לכהן מטורח גדול דשמא אם הראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום להכי נגעו בו דלא משלם אלא רביע. ל"א מפני גזירת מגדלי בהמה דקה שעוברין על דברי חכמים כדתנן (ב"ק דף עט:) אין מגדלין בהמה דקה בא"י קנסוהו חכמים דלא לישקל אלא ריבעא. ולא מפי המורה: מתני' ואם היה מומחה לב"ד פטור - דלא מצי מימר ליה אמאי דיינת ליה הואיל ולא בקי בדיני: גמ' ר"מ דאין דינא דגרמי - בב"ק בפרק הגוזל עצים (בבא קמא דף ק.) מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה הרי זה קידש וחייב באחריותו. גרמי דגרם לאסור תבואתו של חבירו: בשלמא חייב את הזכאי משכחת נשא ונתן ביד - שנטל הוא המעות ממנו בידו ופרעו לבעל דין: אלא זיכה את החייב היכי דמי - בעל כרחך לא משכחת לה דעביד מידי אלא פטור אתה קאמר ליה: שהיה לו משכון - למלוה וזה פטר את הלוה ונטל את המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה: דאגע בהו שרץ - הביאו טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טמאות הן ונטל שרץ אחד ונגע בהן כדי שלא יהא עוד ספק בהן ויעמיד דבריו: שעירבן עם פירותיו - שהביא טהרות לפניו לישאל עליהן ואמר טהורות ונטלן הוא עצמו ועירבן עם פירותיו של נשאל לסוף אמר חכם מומחה טמאות הן וטימאו את השאר שנתערבו בהן: מתני' האם שלה - רחם שלה: והאכילה ר"ט לכלבים - ששאלו לו עליה אם טריפה היא והאכילה לכלבים: שלא תלד - מפני שפרות וחזירות שלהן מעולין מאד ומוכרין אותן ביוקר ורוצין שלא ילדו במלכות אחרת כדי שיהו צריכין להם וחותכין האם שלה ואינה מתה הילכך לאו טריפה היא: הלכה חמורך טרפון - הפסדת חמור שתשלמנו לבעל הפרה: גמ' ותיפוק ליה - דאי נמי לאו מומחה הוא פטור דטועה בדבר משנה הוא דתנן באלו טריפות (חולין דף נד.) ניטלה האם כשירה וטעה בדבר משנה חוזר בדיבורו בסנהדרין (דף לג.) וכיון דאי קיימא פרה הוה מצי למיהדר ביה ולמשרייה אישתכח דמה שאמר לאו כלום הוא זה וזה שהאכילה לכלבים איהו הוא דאפסיד אנפשיה: אי נמי בשיקול הדעת טעית - דאפילו הוה קיימא לא מצי למיהדר ביה ולמישרייה ואישתכח דאיסורו איסור ואתה הפסדתו אפילו הכי פטור אתה מלשלם דמומחה אתה. שיקול הדעת מפרש בפרק קמא דסנהדרין (דף ו.) כגון תרי תנאי או תרי אמוראי דפליגי ולא איתמר הילכתא לא כמר ולא כמר וסוגייא דעלמא כחד מינייהו ואזיל האי ועבד כאידך מה שעשה עשוי ומשלם מביתו: מתני' אין שוחטין - דלמא משום אגרא קשרי ליה:

רביע לדקה ומחצה לגסה - ואע"פ שפי' בקונטרס משום דהוי ממון המוטל בספק שמא יתירנו חכם על מום ושמא לא יתירנו לאו משום דתיתי כסומכוס אלא תקנת חכמים בעלמא הוא ואע"ג דאיירי בכל מום אפילו ידוע שיתירנו מומחה על ידו מ"מ חשיב ליה ספק קצת דשמא לא מזקיק ליה מומחה וגם לא פליג בין מום ואי הוה מיירי הך ברייתא בדוקין שבעין דוקא הוה ניחא טפי דה"נ קיימא לן כרבי יהודה כדפרישית ולדידיה אינו נקבר אלא בדוקין שבעין ועוד יש לפרש דהיינו טעמא דמשלם מחצה ששיערו חכמים דאינו שוה יותר כ"ז שעומד בספק שעדיין לא הותר ובתרומה נמי אשכחן שאינו שוה אלא כמחצה של חולין כדאמרינן בפרק אף על פי (כתובות דף נח.) כל מקום שהוזכר תרומה נותן לה כפלים בחולין ומיהו לא דמי ממש לתרומה דאסורה לזרים ואסורה בטומאה אבל בכור מומין שרי לגמרי כצבי וכאיל: משום גזירת מגדלי בהמה דקה - פירוש שהחמירו עליהם חכמים שלא לגדלם כי אם בחורשין חוץ ליישוב ויש בה טורח גדול ואינו שוה אלא רביע דהיינו מחצה פחות מן הגסה וגם בקונטרס פירש כן מפני טורח גזרו לה אבל לא דקדק ליישב לשון גזירה: דן את הדין כו' - בפ"ק דסנהדרין (דף ו.) פריך מינה לר' אבהו שאמר שנים שדנו אין דיניהן דין ותימה מנא ליה דמיירי ביחיד אי משום דקתני דן את הדין לשון יחיד הא בריש אלו טריפות (חולין דף מד:) קתני דן את הדין ולא מיירי ביחיד כדקתני וכולן רשאין ליקח ויש לומר דהתם קתני דומיא דעדים אבל מתני' דהכא מיירי כולה ביחיד דקתני סיפא ואם היה מומחה לבית דין כו' ומעשה בר' טרפון כו' ורישא נמי מי שאינו מומחה וראה את הבכור: לימא תנן סתמא כרבי מאיר כו' - תימה דלא דייק הכא מרישא דמי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו הרי זה יקבר וישלם מביתו דההיא מה נפשך כרבי מאיר אתיא דדאין דינא דגרמי דלא מתוקמא בנשא ונתן ביד דהא נשחט על פיו קתני ובהגוזל קמא (ב"ק דף ק.) לא משכח התם משנה דדאין ר"מ דינא דגרמי אלא מברייתא דמחיצת הכרם והוה ליה לאיתויי מהך ובהגוזל בתרא (שם דף קיז:) גבי ההוא דאחויי אחוי דסבר למיחייביה ממתניתין דדן את הדין וקדחי אמאי לא חייביה מהך:

בכורות כח:

Navigate the library