טוען את הדף…
לְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, ״צְבִי וְאַיָּל״ כְּתִיב בְּהוּ. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מַהוּ לִפְדּוֹת בְּבֶהֱמַת שְׁבִיעִית? וַדַּאי — לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, לַאֲכִילָה אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא לִסְחוֹרָה. כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ — סָפֵק. וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לָא תִּיבְּעֵי לָךְ, דְּלֵית לֵיהּ סָפֵק, כִּי תִּיבְּעֵי לָךְ אַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה. מַאי כֵּיוָן דְּמַפְרֵישׁ טָלֶה וְהוּא לְעַצְמוֹ, ״לְאׇכְלָה״ קָרֵינָא בֵּיהּ, אוֹ דִילְמָא: כֵּיוָן דְּכַמָּה דְּלָא מַפְקַע אִיסּוּרֵיהּ לָא מִישְׁתְּרֵי, כִּסְחוֹרָה דָּמֵי? תָּא שְׁמַע, דְּאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת שְׁבִיעִית אֵין פּוֹדִין בָּהּ אֶת הַוַּדַּאי, אֲבָל פּוֹדִין בָּהּ אֶת הַסָּפֵק. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: בֶּהֱמַת שְׁבִיעִית פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה, וְחַיֶּיבֶת בַּמַּתָּנוֹת. פְּטוּרָה מִן הַבְּכוֹרָה — ״לְאׇכְלָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא לִשְׂרֵיפָה, וְחַיֶּיבֶת בַּמַּתָּנוֹת — דִּ״לְאָכְלָה״ קָרֵינָא בַּהּ. מֵיתִיבִי: הָאוֹכֵל מֵעִיסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ — חַיָּיב מִיתָה. וְאַמַּאי? כֵּיוָן דְּאִילּוּ מִטַּמְּיָא בַּת שְׂרֵיפָה הִיא, ״לְאׇכְלָה״ אָמַר רַחֲמָנָא, וְלֹא לִשְׂרֵיפָה! שָׁאנֵי הָכָא, דִּכְתִיב ״לְדוֹרוֹתֵיכֶם״. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: מִנַּיִן לָאוֹכֵל מֵעִיסַּת שְׁבִיעִית עַד שֶׁלֹּא הוּרְמָה חַלָּתָהּ שֶׁחַיָּיב מִיתָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְדֹרֹתֵיכֶם״. וְלִגְמַר מִינַּהּ! הָתָם עִיקָּר לַאֲכִילָה, הָכָא עִיקָּר לִשְׂרֵיפָה. נְתָנוֹ לְכֹהֵן כּוּ׳. תְּנֵינָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה לוֹ פֶּטֶר חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ, וְאָמַר לוֹ הַכֹּהֵן: ״תְּנֵהוּ לִי וַאֲנִי אֶפְדֵּהוּ״ — הֲרֵי זֶה לֹא יִתְּנוּ לוֹ, אֶלָּא אִם כֵּן פְּדָאוֹ בְּפָנָיו. אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: זֹאת אוֹמֶרֶת נֶחְשְׁדוּ הַכֹּהֲנִים עַל פִּטְרֵי חֲמוֹרִים. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא: הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּמַחְזַק לַן דְּמִיקְּרֵי, אֲבָל בִּסְתָמָא לָא — קָא מַשְׁמַע לַן דְּמוֹרֵה בַּהּ הֶיתֵּירָא. מַתְנִי׳ הַמַּפְרִישׁ פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר וָמֵת, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ, כַּחֲמֵשׁ סְלָעִים שֶׁל בֵּן, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין חַיָּיבִין בְּאַחְרָיוּתוֹ, כְּפִדְיוֹן מַעֲשֵׂר שֵׁנִי. הֵעִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ וְרַבִּי צָדוֹק עַל פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר שֶׁמֵּת, שֶׁאֵין כָּאן לַכֹּהֵן כְּלוּם. מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָּבֵר, וּמוּתָּר בַּהֲנָאָתוֹ שֶׁל טָלֶה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין צָרִיךְ לְהִקָּבֵר, וְטָלֶה לַכֹּהֵן. גְּמָ׳ אָמַר רַב יוֹסֵף: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר? דִּכְתִיב: ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה וְגוֹ׳״, מָה בְּכוֹר אָדָם חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ, אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה חַיָּיב בְּאַחְרָיוּתוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אִי מָה בְּכוֹר אָדָם מוּתָּר בַּהֲנָאָה, אַף בְּכוֹר בְּהֵמָה טְמֵאָה מוּתָּר! וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי, וְהָתְנַן: מֵת פֶּטֶר חֲמוֹר, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִקָּבֵר. מַאי יִקָּבֵר? לָאו דְּאָסוּר בַּהֲנָאָה? לָא, יִקָּבֵר כִּבְכוֹר אָדָם. אֶלָּא, אָדָם בְּכוֹר הוּא דְּבָעֵי קְבוּרָה, פָּשׁוּט לָא בָּעֵי קְבוּרָה? וְעוֹד תַּנְיָא: מוֹדֶה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּיִשְׂרָאֵל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְפֵק פֶּטֶר חֲמוֹר בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ — שֶׁמַּפְרִישׁ טָלֶה עָלָיו, וְהוּא שֶׁלּוֹ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: אָמַר קְרָא ״אַךְ פָּדֹה תִפְדֶּה״, לִפְדִיָּיה הִקַּשְׁיתִּיו, וְלֹא לְדָבָר אַחֵר. תְּנַן הָתָם: הָעֲרָכִין — בִּשְׁעָתָן, וּפִדְיוֹן הַבֵּן — אַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם, פִּדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר — לְאַלְתַּר. וּפִדְיוֹן פֶּטֶר חֲמוֹר לְאַלְתַּר? וּרְמִינְהִי: אֵין בַּעֲרָכִין, וּבְפִדְיוֹן הַבֵּן, וּבִנְזִירוּת, וּבְפֶטֶר חֲמוֹר — פָּחוֹת מִשְּׁלֹשִׁים. וּמוֹסִיפִין עַד עוֹלָם! אָמַר רַב נַחְמָן: לוֹמַר שֶׁאִם פְּדָאוֹ — פָּדוּי, מִכְּלָל דִּבְנוֹ אִם פְּדָאוֹ אֵינוֹ פָּדוּי? וְהָאִיתְּמַר: הַפּוֹדֶה אֶת בְּנוֹ בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם, רַב אָמַר: בְּנוֹ פָּדוּי! לָאו אִיתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רָבָא: דְּכוּלֵּי עָלְמָא ״מֵעַכְשָׁיו״ — אֵין בְּנוֹ פָּדוּי.לר' שמעון נמי - אע"ג דשרי פטר חמור בהנאה אין פודין אותו בפסולי המוקדשין דצבי ואיל כתיב בהו: בבהמת שביעית - בהמה שניקחה בפירות שביעית: ודאי לא תיבעי לך - פטר חמור ודאי לא תיבעי לך דכיון דבעי למיתב פדיונו לכהן לא פריק ליה דלאכלה אמר רחמנא ולא לסחורה ונמצא זה קונה חמור בפירות שביעית שאינו ראוי לאכילה: ספק - כגון שילדה אמו זכר ונקבה דאמר במתני' מפריש טלה והוא לעצמו: ואליבא דרבי שמעון לא תיבעי לך - דלדידיה לא מיתבעי לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה אי לא יהיב ליה לכהן דהא ר"ש מתיר פטר חמור בהנאה: את הודאי - פטר חמור ודאי משום דבעי ליתנו לכהן והויא סחורה: במתנות - זרוע ולחיים והקיבה: לשריפה - ואי מיחייב בבכור סלקי אימורים לגבוה: חלה טמאה אין לה תקנה אלא שריפה דהאוכל תרומה טמאה חייב מיתה: ואמאי - מיחייב עיסת שביעית בשביעית בחלה: לדורותיכם - כתיב בחלה משמע אפי' בשביעית וכתיב (במדבר טו) מראשית עריסותיכם וגו': תניא נמי הכי - דטעמא משום דלדורותיכם כתיב בהו: וליגמר מינה - דלא אמר לאכלה ולא לשריפה ותתחייב בהמת שביעית בבכורה: התם - גבי חלה עיקר הפרשתה לאכילה דאינה בשריפה אא"כ נטמאת: לקיימו - אפי' שעה אחת: נחשדו - שעובדין בהן בלא פדיון: פשיטא - דודאי מהכא שמעינן לה: מהו דתימא הני מילי - דלא יתננו היכא דמוחזק לן ביה דמיקרי חשוד שראינוהו שנחשד בדבר. ל"א דמיקרי דחזינן ליה דאיתרמי ועבד עבודה בפטר חמור קודם פדיון: דמורה בה היתירא - דקסבר כיון דשה שיפריש תחתיו יהא שלי למה לי לפדותו: מתני' כחמש סלעים של פדיון הבן - דאמר בפ' יש בכור לנחלה (לקמן בכורות דף נא.) דחייב באחריותו: כפדיון מעשר שני - דאם אבדו אינו חייב באחריותו כרבנן: מת פטר חמור - לאחר שהפריש הפדיון ועדיין לא נתנו לכהן: רבי אליעזר אומר יקבר - הואיל והוא חייב באחריו' הטלה כמאן דלא אפרשיה דמי ומותר לישראל בהנאתו של טלה כמי שלא הפרישו: א"צ להקבר - דמעידנא דאפרשיה לטלה קם ליה ברשות כהן ופטר חמור פדוי: גמ' חייב באחריותו - אם הפריש פדיונו ואבד: מותר בהנאה - קודם פדיונו: יקבר כבכור אדם - לא משום דאסור בהנאה אלא משום דאיתקש לבכור אדם וסתם בכור אדם ניתן לקבורה: מודה ר"א - אע"ג דבודאי פטר חמור ס"ל דכל כמה דלא מטי פטר חמור ליד כהן לא מיפריק מודה הוא בספק שא"צ לתת פדיון לכהן אלא מפריש כו'. ומדמצריך לאפרושי טלה לאפקועי איסוריה מכלל דס"ל פטר חמור אסור בהנאה: לפדייה הקשתיו - בכור בהמה טמאה לבכור אדם שיתחייב באחריות פדיונו ולא לדבר אחר להנאה: הערכין בשעתן - שאם היה מבן חדש עד חמש שנים בשעת שאמר ערכי עלי והמתין שלא נתנו עד שיהא בן שש שיש לו ערך אחר כדכתיב בפרשת ערכין (ויקרא כז) אפי' הכי לא יהיב אלא כשעה שהעריך: אחר שלשים - כדכתיב (במדבר י״ח:ט״ו-ט״ז) ופדויו מבן חדש וגו': ופדיון פטר חמור לאלתר - בתמיה: אין בערכין פחות מבן שלשים - אינו נערך כדכתיב בפרשה: ובנזירות - סתם נזירות שלשים יום כדכתיב (במדבר ו׳:ה׳) קודש יהיה יהיה בגימטריא שלשים הוו: ומוסיפין - שיש ערך לכל זמן שהוא עומד בו כדכתיב בפרשה וכן נזיר נודר בנזיר ארבעה וחמשה שנים ואם המתין מפדיון בנו ומפדיון פטר חמורו כמה שנים עדיין יכול לפדותו ואינו נותן יותר: לומר שאם פדאו פדוי - הא דקתני לעיל פדיון פטר חמור לאלתר שאם פדאו לאלתר [פדוי] אבל עיקר מצות פדייה לא מקיים: מכלל דבנו - מדאוקמת ליה בדיעבד וקתני הבן אחר שלשים מכלל דאם פדאו בתוך שלשים אינו פדוי: והאיתמר - בפ' יש בכור לנחלה (לקמן בכורות דף מט.): דכ"ע מעכשיו - היכא דאמר ליה מעכשיו יחול פדיון זה אינו פדוי כי פליגי היכא דאמר עכשיו אני נותן מעות והפדיון לא יחול עד לאחר שלשים יום:ודאי לא תבעי לך - לאכלה ולא לסחורה משמע דאסור לקנות בהמה טמאה כגון פטר חמור בפירות שביעית ותימה דאפי' רבנן לא אסרי בהגוזל קמא (ב"ק קב.) משרה וכביסה אלא משום דבעינן דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ובהמה למלאכה הוי הנאתו וביעורו שוה: כיון דאילו מיטמיא כו' - ואע"ג דיכול להפריש מעיסה אחרת שאינה של שביעית על זאת ומקיף שתיהן מ"מ הך לאו בת חלה היא ולא מצי לאפרושי מגופה הוי כמו מן החיוב על הפטור: הכא עיקר לשריפה הקשה ר"ת נילף מעומר דעיקרו לשריפה - ואמר פ' כל קרבנות (מנחות ד' פד.) שומרי ספיחין בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה ופריך היכי מייתי עומר מפירות שביעית לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ואיכא קומץ שקרב לגבי מזבח שאני התם דאמר קרא לדורותיכם י"ל לא ילפינן בכור מעומר דאיכא פירכי טובא מה לעומר שכן קרבן צבור ודוחה שבת וטומאה ועוד א"א לקיים עומר בשביעית אלא בפירות שביעית דבעינן כרמל אבל בכור וחלה מתקיים בשנה שביעית בבהמות אחרות ובפירות אחרים: לאו איתמר עלה אמר רבא דכ"ע מעכשיו אינו פדוי - לשון זה אינו לקמן פ' יש בכור (בכורות דף מט. ע"ש):