Bekhorot 35b · Talmud

מֵימָר אָמַר: לָא שָׁבֵיק צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן וְיָהֵיב לְדִידִי. ״רוֹעֵי כֹהֲנִים״ וְהֵן יִשְׂרָאֵל — אֵינָן נֶאֱמָנִין, דְּחָיְישִׁינַן לִלְגִימָא. וְכׇל שֶׁכֵּן כֹּהֵן לְכֹהֵן, דְּחָיְישִׁינַן לְגוֹמְלִין, וְחָיְישִׁינַן לִלְגִימָא. וַאֲתָא רַבָּן שִׁמְעוֹן לְמֵימַר: נֶאֱמָן עַל שֶׁל חֲבֵירוֹ, וְאֵינוֹ נֶאֱמָן עַל שֶׁל עַצְמוֹ. וַאֲתָא רַבִּי מֵאִיר לְמֵימַר: הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר, לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר: רוֹעֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵן כֹּהֲנִים נֶאֱמָנִין — הַיְינוּ דַּאֲתָא רַבִּי מֵאִיר לְמֵימַר: הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ. אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר: רוֹעֵי כֹהֲנִים בֵּי יִשְׂרָאֵל אֵין נֶאֱמָנִין — מַאי אֲתָא רַבִּי מֵאִיר לְאַשְׁמוֹעִינַן? הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא! אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹסַאי, דְּתַנְיָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹסַאי אוֹמֵר: בְּכוֹר בֵּי כֹהֵן צָרִיךְ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בְּנוֹ, אֲפִילּוּ בִּתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה וְהֵן בְּנֵי בֵיתוֹ אֵין מְעִידִין עָלָיו. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב חִסְדָּא אָמַר רַב קַטִּינָא: סְפֵק בְּכוֹר שֶׁנּוֹלַד בֵּי יִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ שְׁנַיִם מִן הַשּׁוּק לְהָעִיד עָלָיו? כְּמַאן? כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קַפּוֹסַאי. רַב נַחְמָן אָמַר: בְּעָלִים מְעִידִין עָלָיו, דְּאִי לָא תֵּימָא הָכִי, מַעֲשֵׂר לְרַבִּי מֵאִיר מִי מֵעִיד עָלָיו? מַעֲשֵׂר וַדַּאי מְהֵימַן, דְּאִי בָּעֵי שָׁדֵי בֵּיהּ מוּמָא בְּכוּלֵּיהּ עֶדְרֵיהּ. אֶלָּא סְפֵק בְּכוֹר, לְרַבִּי מֵאִיר מִי מֵעִיד עָלָיו? וְכִי תֵּימָא, הָכִי נָמֵי דְּלֵית לֵיהּ תַּקַּנְתָּא, וְהָתְנַן, שֶׁהָיָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: כֹּל שֶׁחֲלִיפָיו בְּיַד כֹּהֵן פָּטוּר מִן הַמַּתָּנוֹת, וְרַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּיב! אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ: בְּעָלִים מְעִידִין עָלָיו, כֹּהֲנִים הוּא דַּחֲשִׁידִי אַמּוּמֵי, יִשְׂרָאֵל לָא חֲשִׁידִי אַמּוּמֵי. אִיתְּמַר: רַב נַחְמָן אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, רָבָא אָמַר: הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי. וּמִי אָמַר רָבָא הָכִי? וְהָאָמַר רָבָא: בְּעָלִים עוֹמְדִים עִמָּנוּ בַּחוּץ, נִכְנַס שָׁלֵם וְיָצָא חָבוּל — מְעִידִין עָלָיו! אֵימָא: כׇּל בְּעָלִים עוֹמְדִים, וְלָא חָיְישִׁינַן. אִי הָכִי מַאי לְמֵימְרָא? מַהוּ דְּתֵימָא: נֵיחוּשׁ לַחֲשָׁדָא, קָא מַשְׁמַע לַן. וְהִלְכְתָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, וְדַוְקָא בְּנוֹ וּבִתּוֹ, אֲבָל אִשְׁתּוֹ לָא. מַאי טַעְמָא? אִשְׁתּוֹ כְּגוּפוֹ דָּמֵי. אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: לְרַבִּי מֵאִיר דְּאָמַר הֶחָשׁוּד עַל הַדָּבָר לֹא דָּנוֹ וְלֹא מְעִידוֹ, וְקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר הֶחָשׁוּד לְדָבָר אֶחָד חָשׁוּד לְכׇל הַתּוֹרָה כּוּלָּהּ, כֹּהֲנִים הָכִי נָמֵי דְּלָא דָּיְינִי דִּינָא? וְהָכְתִיב ״וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע״!

מימר אמר לא שביק - האי ישראל כהן צורבא מרבנן ויהיב לי לדידי דסתם רועה עם הארץ הוא: רועי כהנים - רועי בהמות של כהנים אע"פ שהרועים ישראל אין נאמנין להעיד על בכורו של רבו כהן דחיישי' ללגימא וכ"ש רועי כהן ובהמות של רבן כהן אין נאמנין דחיישינן לגומלין וללגימא: על של חבירו - אכהן לכהן קאי וקאמר דנאמן הכהן הרועה על של רבו דלא חיישי' לא לגומלין ולא ללגימא: החשוד על הדבר - כהנים חשודים על הבכורות: לא דנו ולא מעידו - ופליג אדר' שמעון דשרי אפי' כהן לכהן ופליג אדתנא קמא דאמר רועי בהמות ישראל ואפילו הן כהנים נאמנין והרועים כהנים אין נאמנין: היינו ת"ק - דהאמר ת"ק נמי דכהן אינו נאמן: איכא בינייהו דר' יהושע בן קפוסאי: צריך שנים מן השוק - שנים כל שהן ואפילו כהנים אבל כהנים שבביתו לא. ת"ק אית ליה דרבי יהושע בן קפוסאי דקאמר ת"ק רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים כדפרישית טעמא אין נאמנין אבל כהנים דעלמא נאמנין ואפילו אבכורות דכהנים ולא חיישינן לגומלין אלא ברועה דקאי גביה וסבר אעיד את רבי והוא יעידני כשיתן לי ישראל בעלמא בכור ור"מ לית ליה דר' יהושע לגמרי דכיון דנחשדו כהנים על הבכור לא דן ולא מעיד אפילו כהן דשוק ואפי' הבכור ביד ישראל: ואפי' בנו ובתו - ר"ש לטעמיה דאמר נאמן הוא על של חבירו ואביו היינו נמי חבירו דאין כהן נחשד אלא על של עצמו: אפי' עשרה והן בני ביתו אין מעידין - אבל מן השוק עד אחד נאמן דלר' יהושע צריך שנים מן השוק: ספק בכור - דשל ישראל הוא כגון רחלה שלא ביכרה וילדה שני זכרים דאמרי' בפ"ב (לעיל בכורות יז.) אחד לו ואחד לכהן ואת שלו הוי ספק שמא יצא ראשון וירעה עד שיומם ואוכלו ישראל: צריך שנים מן השוק להעיד עליו - שלא הוטל בו מום בכוונה: כר יהושע - דכי היכי דבכור בי כהנים בעי שנים מן השוק להעיד עליו ה"נ ספק בכור ביד ישראל: ר"נ אמר - ספק בכור ביד ישראל אפילו בעליו ישראל נאמן דכהנים נחשדו על הבכורות ולא ישראל ואפילו על ספק בכור שנאכל להם: דאי לא תימא הכי - אלא בעלים חשודים עליו אם כן הוי ישראל חשוד על המומין: מעשר לר"מ - מי מעיד על מומו הא א"ר מאיר החשוד על הדבר לעצמו אינו מעיד לאחרים כדחזינן ר"מ פוסל אפילו כהנים דשוק: מעשר - בתמיה. הא ודאי מהימן אפילו בעליו דהא אי בעי הוי שדי ביה מומא בהיתר בכוליה עדריה קודם שיעשר דאכתי לא קדשא חד מינייהו: אלא - הכי פריך ספק בכור לר"מ אי בעלים חשודים עליה נמצאו ישראל חשודים על ספק בכור וכ"ש כהנים דהא אי הוה נמי בבהמות עדר כהן ספק בכור הנולד בעדרו בעי אמתוני עד שיומם דכהנים לא נפטרו מבכור בהמה טהורה בפרק שני (לעיל בכורות יג.) וא"כ מי מעיד עליו: לית ליה תקנתא - לר' מאיר: שחליפיו ביד כהן - כגון האי ספק בכור שהכהן נטל (את אחיו) פטור ישראל מן המתנות דזרוע ולחיים וקיבה דעשו שאינו זוכה כזוכה כדאמרן בפרק שני (שם יח.) ור"מ מחייב ומדמחייב ליה רבי מאיר במתנות מכלל דבר אכילה הוא: הלכה כר"ש - דאפילו בנו ובתו: כהן בעליו - של בכור עמנו עומד בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין עליו אותם שבבית שמאליו נפל בו. אלמא אין נחשד אלא כהן בעל הבית שהבכור שלו כר"ש: אימא כל בעליו - בניו ובני ביתו עומדין עמנו בחוץ ומעיד עליו רועה שהיה בבית: פשיטא - הואיל וכל בעליו עמנו מי יטילנו כו': מהו דתימא ניחוש לחשדא - דרועה גופיה הטילו בו. ל"א אימא כל בעלים עמנו כלומר אי אמרי סהדי כל בעליו של בכור דהיינו הוא ובני ביתו היו עמנו בחוץ ונכנס הבכור שלם בבית ויצא חבול מעידין כלומר עדותן עדות ושרי הואיל ולא היה איש בבית. ניחוש לחשדא שמא הם גרמו לו מתחלה שהניחו לו דבילה על האזן אי נמי עשו לו גומא ונפל שם:

מימר אמר לא שביק צורבא מדרבנן ויהיב לדידי - והא דאמר לעיל בסוף פרק ב' (בכורות דף יח:) בחצר בעל הבית ורועה כהן דלר"ט אקנויי מקני ליה מקום בחצירו ואפילו ר"ע לא פליג אלא משום דאית [ליה] פסידא לא מקנה [ליה] מידעם התם איירי במכירי כהונה או שאוהבו ורגיל ליתן לו: איכא בינייהו דרבי יהושע בן קפוסאי - דת"ק סבר כוותיה דדווקא רועי כהנים בין בי ישראל בין בי כהנים אינם נאמנים כדאמר טעמא אבל שני כהנים מן השוק נאמנים ולר"מ אפי' שנים מן השוק אין נאמנין דלית ליה כרבי יהושע בן קפוסאי דקסבר ר"מ החשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ושנים מן השוק דקאמר ר' יהושע בן קפוסאי בכהנים איירי דישראל אפילו חד מהימן ולר"מ כל היכא דאסור אפי' שנים אין נאמנין כדאמר בסמוך ספק בכור לר"מ מי מעיד עליו: וכי תימא דלית להו תקנתא כו' - הוה מצי למימר דחלקנו בין חבר לעם הארץ כר' יהושע דלקמן וכן בסמוך דפריך כהני ה"נ דלא דייני דינא א"נ ר' יהושע עצמו חוזר בו דקא"ל לר"ג היאך החי יכול להכחיש את החי ופירש שם בקונט' שרוצה לומר ודאי אמרתי וחוזר אני בו ומיהו מסתברא דמשום כבוד דר"ג הוא דקאמר הכי כי ההיא דתפלת ערבית (ברכות דף כז:) שאמר כמו כן אע"פ שלא היה חוזר בו מה שאמר תחלה רשות דהכי פסק רב התם הלכה כדברי האומר רשות: אלא לאו ש"מ בעלים מעידין עליו - תימה ורב חסדא דבעי לעיל שנים מן השוק בספק בכור בי ישראל תקשי ליה לר"מ מי מעיד עליו כיון דישראל נמי חשידי וי"ל דהוה משני כדפרישית דחלקנו בין חבר לע"ה א"נ יאמר רב חסדא ספק בכור לא יחמיר ר"מ שלא יהו שנים מן השוק נאמנים: ניחוש לחשדא - שיחשדו שמא נשאר אחד מן הבית: כהני הכי נמי דלא דייני דינא - לרבא דאמר בפ' זה בורר (סנהדרין כז.) אוכל נבילות להכעיס שהוא רע לשמים אינו חשוד להיות רע לבריות לא פריך מידי אבל לאביי התם פריך שפיר ועוד יש לפרש לרבא דמשמע ליה שיש לכהנים להיות כשרים לכל (זמן) דין שבעולם ולכל הוראה כדכתיב (דברים כ״א:ה׳) כל ריב וכל נגע ועוד היה יכול להקשות היאך מותר לאכול משחיטתו והיאך כשרים על כל קרבנות כולם ועוד בלא בכור נמי יכול להקשות לרבי מאיר מטעם דנחשדו כהנים על השביעית כדאמרינן בפרק זה בורר (סנהדרין כו.):

בכורות לה:

Navigate the library