Bekhorot 33a · Talmud

וּבֵית הִלֵּל: הָנֵי מִילֵּי תָּם, אֲבָל בַּעַל מוּם כְּתִיב ״הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּיו יֹאכְלֶנּוּ״, וּמָה טָמֵא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים אוֹכֵל בִּבְכוֹר, זָר שֶׁאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים קַלִּים אֵינוֹ דִּין שֶׁיֹּאכַל בִּבְכוֹר. אִיכָּא לְמִיפְרַךְ: מָה לְטָמֵא, שֶׁכֵּן הוּתַּר מִכְּלָלוֹ בַּעֲבוֹדַת צִבּוּר! וּבֵית הִלֵּל, אַטּוּ בַּעֲבוֹדָה קָאָמַר? בַּאֲכִילָה קָאָמְרִינַן, אֲכִילַת זָר עֲדִיף. וְרַבִּי עֲקִיבָא מַתִּיר, וַאֲפִילּוּ גּוֹי. מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי עֲקִיבָא? ״כַּצְּבִי וְכָאַיָּל״ — מָה צְבִי וְאַיָּל מוּתָּר לְגוֹי, אַף פְּסוּלִין מוּתָּר לְגוֹי. וְאִידַּךְ? תְּלָתָא ״צְבִי וְאַיָּל״ כְּתִיבִי, חַד לְכִדְרַבִּי יִצְחָק, וְחַד לְכִדְרַבִּי אוֹשַׁעְיָא, וְחַד לְכִדְרַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר. וְאִידַּךְ? מָה צְבִי וְאַיָּל פְּטוּרִים מִן הַבְּכוֹרָה, אַף פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין פְּטוּרִין מִן הַבְּכוֹרָה. תָּנוּ רַבָּנַן: בְּכוֹר אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנִדּוֹת, דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנִדּוֹת. מַאי טַעְמָא דְּבֵית שַׁמַּאי? דִּכְתִיב: ״וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָךְ״, מָה הָתָם נִדּוֹת לָא, אַף הָכָא נִדּוֹת לָא. וּבֵית הִלֵּל: הָנֵי מִילֵּי תָּם, אֲבָל בַּעַל מוּם — ״הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יֹאכְלֶנּוּ״. וּבֵית שַׁמַּאי, הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּאֵין טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, אֲבָל הֵיכָא דְּטוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ — לָא. דְּאַשְׁכְּחַן דְּפַלֵּיג רַחֲמָנָא בֵּין טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, לְבֵין שֶׁאֵין טוּמְאָה יוֹצְאָה עָלָיו מִגּוּפוֹ, דִּתְנַן: הַפֶּסַח שֶׁבָּא בְּטוּמְאָה — לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ זָבִים וּמְצוֹרָעִין וְזָבוֹת וְנִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת. וּבֵית הִלֵּל: הָתָם הוּא דְּגַלִּי רַחֲמָנָא ״טְמֵא נֶפֶשׁ״, אֲבָל הָכָא ״טָמֵא״ סְתָמָא כְּתִיב, לָא שְׁנָא. תָּנוּ רַבָּנַן: אֵין מַרְגִּילִין בְּיוֹם טוֹב, כַּיּוֹצֵא בּוֹ אֵין מַרְגִּילִין בַּבְּכוֹר, וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. בִּשְׁלָמָא יוֹם טוֹב — דְּקָא טָרַח טִירְחָא דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ. אֶלָּא בְּכוֹר — מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: בֵּית שַׁמַּאי הִיא, דְּאָמַר אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ לְנִדּוֹת. וְלֹא בִּפְסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין. מַאן תַּנָּא? אָמַר רַב חִסְדָּא: רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא, דִּתְנַן: הָיוּ לְפָנָיו שְׁתֵּי חַטָּאוֹת, אַחַת תְּמִימָה וְאַחַת בַּעֲלַת מוּם — תְּמִימָה תִּקְרַב, בַּעֲלַת מוּם תִּיפָּדֶה. נִשְׁחֲטָה בַּעֲלַת מוּם, אִם עַד שֶׁלֹּא נִזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — מוּתֶּרֶת, אִם מִשֶּׁנִּזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — אֲסוּרָה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אֲפִילּוּ בָּשָׂר בִּקְדֵירָה, וְנִזְרַק דָּמָהּ שֶׁל תְּמִימָה — אֲסוּרָה. וְרַב חִסְדָּא, לוֹקְמַהּ כּוּלַּהּ כְּבֵית שַׁמַּאי! דִּלְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי בֵּית שַׁמַּאי אֶלָּא בִּבְכוֹר, דִּקְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם, אֲבָל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין דְּאֵין קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם — לָא.

הני מילי בכור תם - איתקש לחזה ושוק דהא קרא בתם קמשתעי דכתיב לעיל מיניה את דמם תזרוק אבל בעל מום כתיב בפרשת כל הבכור (דברים ט״ו:כ״ב) הטמא והטהור יחדו: זר שאוכל בקדשים קלים - שלמים ומעשר ופסח: בעבודת צבור - דאם אין כהן טהור באותו בית אב עושה טמא עבודת צבור דכתיב במועדו ואפילו בשבת ואפי' בטומאה: באכילת זר - קמיירי ובאכילה זר עדיף מטמא כדאמרן בקדשים קלים דלא משכחת אכילה דכהן טמא מותר בה וזר אסור בה: ואידך - תנא קמא אליבא דבית הלל אמר לך תלתא צבי ואיל כתיבי בראה אנכי חד לכדרבי יצחק ורבי אושעיא ולא נתפרש לנו היכן: לכדר' אלעזר הקפר - בשחיטת חולין בפ' שני (דף כח.): מה התם - חזה ושוק נדות לא דטמא שאכל את הקדש חייב בכרת: הפסח שבא בטומאה - שנטמאו רוב צבור במת ועשו פסח בטומאה לא יאכלו ממנו זבים וזבות אע"ג דאכלי ליה טמאי מתים. אלמא שני לן בין טומאה היוצאה מגופו לטומאה שאינה יוצאה מגופו: התם הוא - דזבין לא יאכלו משום דבהדיא גלי רחמנא טמא נפש מותרין ותו לא דכתיב (במדבר ט׳:י׳) איש כי יהיה טמא לנפש וגו' ומינה דייקינן איש נדחה לפסח שני ולא צבור ובטמא נפש הוא דגלי רחמנא איש ולא צבור אבל טומאת זבות כדקיימי קיימי אבל הכא בבכור סתמא כתב רחמנא הטמא והטהור: אין מרגילין בבכור - ואפי' בעל מום להפשיטו דרך הרגלים כל העור שלם לעשות ממנו מפוח לנפחים או למוכרי דבש ושמן שנותנין אותו בעורות כבשים המפשיטין שלימים: ולא בפסולי המוקדשין - אע"פ שנפדו ושחטן לאכילה: דלא חזי ליה - ביום טוב: ב"ש היא - דסברי בכור בעל מום בקדושתו קאי אפי' לאחר שחיטה כתם וכי היכי דתם אין מרגילין משום בזיון דקדשים דפוגם הבשר דמתיירא לחתוך העור וחותך הבשר בבעל מום נמי אין מרגילין: רבי אלעזר בר"ש - דמחמיר בפסולי המוקדשין דאמר אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי: שתי חטאות - שהפרישן לאחריות שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה ונפל מום באחת: תמימה תקרב - לחטאתו: בעלת מום תפדה - ודמיה לנדבת שופרות: נשחטה בעלת מום - אחר פדיונה: אם עד שלא נזרק דמה של תמימה - נשחטה: מותרת - באכילה ואע"ג שנזרק דם התמימה קודם שתיאכל בשר בעלת מום דסבירא לן דמאחר שבאת לכלל היתר זביחה שוב אין בה קדושה בבעלת מום: אם משנזרק דמה של תמימה - נשחטה אסורה אפילו בהנאה דהויא לה חטאת שכיפרו בעליה ולמיתה אזלא דזו היא אחת מחמש חטאות מתות: אפילו בשר בקדירה כו' אסורה - בשר בעלת מום דסבירא ליה אפילו לאחר שחיטה בקדושתייהו קיימי וחטאת שכיפרו בעליה מיקריא: לוקמה כולה כב"ש - דקס"ד דכי היכי דמחמרי ב"ש בבכור מחמרי נמי בשאר פסולי המוקדשין:

ובית הלל ה"מ תם כו' - אף על גב דהאי קרא מיירי נמי בבעל מום בין לרב בין לדבי רב דלעיל בריש עד כמה (בכורות דף כח.) ובין לרבי ישמעאל בין לרבי עקיבא דפ' איזהו מקומן בסופו (זבחים דף נז.) ובין לרבי ישמעאל ובין לרבי יוסי הגלילי דבריש ב"ש (זבחים דף לז.) אבשרם דמשמע אחד תם ואחד בעל מום או מיהיה (לו) דדריש לימד על הבכור בעל מום שנותנו לכהן מ"מ אתי קל וחומר ומפיק מהיקשא ונאכל לזרים מאחר דמתוקמא היקשא דכחזה התנופה בתם ובכי האי גונא אשכחן בפ"ק דזבחים (דף י:) גבי אשם שנכנס דמו פסול לא מצית אמרת קל וחומר מעולה אף על גב דרבנן אית להו היקישא דחטאת כאשם למלתא אחריתי כדמוכח סוגיא התם ובפ"ק דקדושין (דף יד.) אתי קל וחומר ומפקא מגזירה שוה בגמרא ובמיתת היבם גבי וכל היכא דכתיב (חוקה) [עיכובא] לא דרשינן ק"ו ובשמעתין דמצות עשה שהזמן גרמא גבי טפלים חייבין נשים לא כל שכן והא דלקמן דריש פ' ט' (דף נג:) דדרשינן מהיקשא דעשר תעשר מקיש בהמה למעשר דגן מה מעשר דגן מן החדש על הישן לא ומפקא מק"ו דכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מתעשרים מזה על זה חדש וישן כו' התם לא מיתוקמא היקשא אי אתית למידן ק"ו ואע"ג דלרבי יוסי בר' יהודה צריכי היקשא לכדאמר בההוא פירקא דמה מעשר ניטל באומד ובמחשבה וכו' וצריכא נמי לכדדרשי' בזבחים בסוף פ' בית שמאי (זבחים דף מה.) קדשי עובדי כוכבים אין חייבין מ"מ עיקר אתיא היקש לשנה שנה והא דבכל הבשר (חולין דף קטז.) איכא מ"ד דבשר בחלב אסור באכילה ומותר בהנאה מגזירה שוה דקדש קדש ואיכא למאן דאסר אף בהנאה מק"ו לא קשיא מידי אההיא דקדושין (דף נו) כדפרשינן בקדושין: חד לכדרבי יצחק ור' אושעיא - פי' בקונטרס דלא אתפרש ורבינו חננאל מפרש דהיינו ההיא דפ"ב דמכות (דף כב.) המרביע שור פסולי המוקדשין והמנהיג שור פסולי המוקדשין לוקה גוף אחד הן ועשאן הכתוב שני גופין פירוש שהשור בפני עצמו נחשב כצבי וכאיל דהיינו שני מינין ולא כמו שרגילין לפרש שם שקצת הוא כקדשים וקצת הוא כחולין אלא מצבי ואיל נפקא כדקאמר הכא: אין מאכילין אותו לנדות - ה"ה לבעל קרי דלא שרו רק לטומאה שהותרה בפסח כדמוכח בסמוך: דתניא היו לפניו שתי חטאות כו' - ברייתא בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כד.) ומיירי כשהפריש שתי חטאות לאחריות והרי עתה אחת תמימה ואחת בעלת מום שבמשנה [קרבה שניה עד] שלא נשחטה ראשונה תמות שכבר כפרו בעליה ויש לתמוה דבברייתא אסרי רבנן בעלת מום כשנשחטה לאחר זריקת דם של תמימה ובמשנה שרי ורבי אלעזר בר' שמעון אסר בברייתא בכל ענין ובמשנה שרי כשנשחטה קודם לכן ואומר ר' דבמשנה מיירי שהפריש פרה בעלת מום וחיללה על התמימה שכל קדושה של בעלת מום נכנסה בתמימה ותפסה קדושתה ולכך מותרת הבעלת מום לרבנן בכל ענין דלא דמיא לחטאת שכיפרו בעליה ורבי אלעזר ברבי שמעון מחלק בין נשחטה קודם זריקה לנשחטה לאחר זריקה אבל הכא מיירי שהתמימה באה ע"י קדושת עצמה ולא חילל הבעלת מום עליה כי אם על דמים ואין נראה כאילו פקע קדושה שלה כיון דאין התמימה באה מכחה הלכך לרבנן נזרק דמה לפני שחיטה הבעלת מום אסורה דדמיא לחטאת שכפרו בעליה ולרבי אלעזר ברבי שמעון אסורה בכל ענין דדמיא לחטאת שכפרו בעליה:

בכורות לג.

Navigate the library