Taanit 4a · Talmud

עוּרְפִּילָא — אֲפִילּוּ לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא מַהְנְיָא לֵיהּ. מַאי עוּרְפִּילָא — עוּרוּ פִּילֵי. וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דָּמֵי לְפַרְצִידָא דְּתוּתֵי קָלָא, דְּכֵיוָן דִּנְבַט — נְבַט. וְאָמַר רָבָא: הַאי צוּרְבָּא מֵרַבָּנַן דְּרָתַח — אוֹרָיְיתָא הוּא דְקָא מַרְתְּחָא לֵיהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה׳״, וְאָמַר רַב אָשֵׁי: כׇּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁאֵינוֹ קָשֶׁה כַּבַּרְזֶל — אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּכְפַטִּישׁ יְפֹצֵץ סָלַע״. אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַבָּא לְרַב אָשֵׁי: אַתּוּן, מֵהָתָם מַתְנִיתוּ לַהּ. אֲנַן, מֵהָכָא מַתְנֵינַן לַהּ, דִּכְתִיב: ״אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל״, אַל תִּקְרֵי ״אֲבָנֶיהָ״, אֶלָּא בּוֹנֶיהָ. אָמַר רָבִינָא: אֲפִילּוּ הָכִי, מִיבְּעֵי לֵיהּ לְאִינִישׁ לְמֵילַף נַפְשֵׁיהּ בְּנִיחוּתָא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָסֵר כַּעַס מִלִּבֶּךָ וְגוֹ׳״. אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: שְׁלֹשָׁה שָׁאֲלוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, לִשְׁנַיִם הֱשִׁיבוּהוּ כַּהוֹגֶן, לְאֶחָד הֱשִׁיבוּהוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן. וְאֵלּוּ הֵן: אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם, וְשָׁאוּל בֶּן קִישׁ, וְיִפְתָּח הַגִּלְעָדִי. אֱלִיעֶזֶר עֶבֶד אַבְרָהָם — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְגוֹ׳״, יָכוֹל אֲפִילּוּ חִיגֶּרֶת, אֲפִילּוּ סוֹמָא. הֵשִׁיבוּ כַּהוֹגֶן, וְנִזְדַּמְּנָה לוֹ רִבְקָה. שָׁאוּל בֶּן קִישׁ — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יַכֶּנּוּ יַעְשְׁרֶנּוּ הַמֶּלֶךְ עֹשֶׁר גָּדוֹל וְאֶת בִּתּוֹ יִתֶּן לוֹ״, יָכוֹל אֲפִילּוּ עֶבֶד, אֲפִילּוּ מַמְזֵר. הֵשִׁיבוּ כַּהוֹגֶן, וְנִזְדַּמֵּן לוֹ דָּוִד. יִפְתַּח הַגִּלְעָדִי — דִּכְתִיב: ״וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי וְגוֹ׳״, יָכוֹל אֲפִילּוּ דָּבָר טָמֵא. הֵשִׁיבוּ שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, נִזְדַּמְּנָה לוֹ בִּתּוֹ. וְהַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל: ״הַצֳרִי אֵין בְּגִלְעָד אִם רֹפֵא אֵין שָׁם״. וּכְתִיב: ״אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״, ״אֲשֶׁר לֹא צִוֵּיתִי״ — זֶה בְּנוֹ שֶׁל מֵישַׁע מֶלֶךְ מוֹאָב, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה״; ״וְלֹא דִבַּרְתִּי״ — זֶה יִפְתָּח; ״וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי״ — זֶה יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה: אַף כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֱשִׁיבָהּ כַּהוֹגֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְנֵדְעָה נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה׳ כְּשַׁחַר נָכוֹן מֹצָאוֹ וְיָבוֹא כַגֶּשֶׁם לָנוּ״, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים מִתְבַּקֵּשׁ וּפְעָמִים אֵינוֹ מִתְבַּקֵּשׁ, אֲבָל אֲנִי אֶהְיֶה לָךְ דָּבָר הַמִּתְבַּקֵּשׁ לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֶהְיֶה כַטַּל לְיִשְׂרָאֵל״. וְעוֹד שָׁאֲלָה שֶׁלֹּא כַּהוֹגֶן, אָמְרָה לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! ״שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ״, אָמַר לָהּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: בִּתִּי, אַתְּ שׁוֹאֶלֶת דָּבָר שֶׁפְּעָמִים נִרְאֶה וּפְעָמִים אֵינוֹ נִרְאֶה, אֲבָל אֲנִי אֶעֱשֶׂה לָךְ דָּבָר שֶׁנִּרְאֶה לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵן עַל כַּפַּיִם חַקֹּתִיךְ״. אֵין שׁוֹאֲלִין אֶת הַגְּשָׁמִים כּוּ׳. סַבְרוּהָ: שְׁאֵלָה וְהַזְכָּרָה חֲדָא מִילְּתָא הִיא, מַאן תַּנָּא? אָמַר רָבָא: רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא, דְּאָמַר מִשְּׁעַת הַנָּחָתוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: אֲפִילּוּ תֵּימָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר — שְׁאֵלָה לְחוּד, וְהַזְכָּרָה לְחוּד. וְאִיכָּא דְאָמְרִי: לֵימָא

עורפילא – גשמים דקים כך שמן כדלקמן: אפי' לפרצידא דתותי קלא – הגרעין שתחת גושה של קרקע: מהניא – שמתחיל לבצבץ ולעלות מיד: עורו פילי – שסותם סדקי הארץ ל"א שמגדלת ומצמחת הגרעינין העומדין בסדקי הקרקע: צורבא מרבנן – בחור חריף כמו ביעי דצריבן במסכת ביצה (דף ז.) תלמיד חכם זקן לא קרי צורבא אלא ההוא מרבנן קרי ליה: כיון דנבט נבט – שמתחיל לבצבץ ולעלות עולה למעלה כך תלמיד חכם כיון שיצא שמו הולך וגדל למעלה: אורייתא מרתחא ליה – שיש לו רוחב לב מתוך תורתו ומשים ללבו יותר משאר בני אדם וקמ"ל דחייבין לדונו לכף זכות: כאש – שמחמם כל גופו: ברזל – קפדנים וקשים כברזל: בוניה – תלמידי חכמים מקיימי עולם בבניניהו: שלשה שאלו כו' – משום דרבי ברכיה מיירי בגשמים לקמן נקט לה: ובנות אנשי העיר יוצאות והיה הנערה – משמע הנערה היוצאה תחילה מן העיר ויאמר לה השקיני לה היה מנחש: אפי' חיגרת אפי' סומא – לפי שלא פירש בשאילתו ואפשר שתהיה בעלת מום ולא יבין בה אליעזר ויקחנה: (אלא) השיבוהו כהוגן – וזימנו לו רבקה: דבר טמא – כלב או חזיר: והיינו דאמר להו נביא כו' – מדגלי ביה קרא ואמר הצרי אין בגלעד [אלמא דלא הוי ניחא קמי שמיא כדאמרינן הצרי אין בגלעד] פנחס היה שם והיה יכול להתיר נדרו אלא שלא רצה יפתח לילך אצלו והוא לא רצה לבוא אצל יפתח בבראשית רבה: וכתיב אשר לא צויתי – בירמיה כתיב בפרשת בקבוק ובנו את במות (התופת אשר בגיא בן הנם) לשרוף את (בנותיהם ואת) בניהם באש אשר לא [צויתי ולא] דברתי ולא עלתה על לבי שלא תאמרו הלא צוה כמו כן הקב"ה ליפתח ומישע ואברהם כי מעולם לא צויתי למישע לשרוף את בנו באש דכתיב ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עולה על החומה ולשמים נתכוון כסבור היה לרצות להקב"ה והאי דכתיב על שרפו עצמות מלך אדום לשיד מילתא אחרינא הוא ולא דברתי ליפתח מימים ימימה ותהי חק בישראל ובתרגום מזכיר פנחס לגנאי ויפתח לגנאי אלמא לא היה הקב"ה רוצה בבתו שהרי מזכירם לגנאי לפי שלא הלכו זה אצל זה לבטל הנדר: ה"ג ולא עלתה על לבי זה יצחק בן אברהם – כלומר שאע"פ שצויתי לו מעולם לא עלתה על לבי לשחוט בנו אלא לנסותו מפני קטיגורו היינו שטן כדאמר בסנהדרין בהנחנקין (סנהדרין דף פט:) ויהי אחר הדברים האלה אחר דבריו של שטן וכו' ואית דלא גרסינן האי ולא עלתה על לבי דטעי בקרא אחרינא דלא כתב אלא אשר לא צויתי ולא דברתי (ירמיהו ז׳:ל״א פסוק כב) ובפרשת בקבוק כתיב כל הני שלשה אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי. בתנחומא אשר לא צויתי זו בתו של יפתח אע"פ שצויתי לו תורה ומצות מצוה זו לא צויתי עליו ולא דברתי זה בנו של מישע מלך מואב והלא מישע נכרי הוא ולא חולין הוא לי לדבר עמו אפילו דיבור בעלמא. ובאגדה קא חשיב כלב בהדייהו אשר יכה את קרית ספר ולכדה וגו' ורבי יונתן דלא חשיב ליה דבגמרא פשיט ליה להאי קרא בהלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה כדאמרינן בתמורה (דף טז.) ואין לחוש שתשרה רוח הקדש על עבד ועל ממזר כדאמרינן בנדרים (דף לח.) שאין שכינה שורה כו' מפי רבי. וגדעון ששאל למנוע טל מעל הארץ ובגזה לבדה יהיה אין זה שלא כהוגן ומה תקלה יש אם יחסר העולם טל לילה אחת לבד מפי רבי: ויבוא כגשם לנו – פעמים אינו מתבקש שהוא סימן קללה בקיץ: דבר המתבקש לעולם – טל אפילו בימות החמה: פעמים נראה – כשהוא ערום נראה זרועו וכנגד לבו ואינו נראה כשהוא לבוש והכף נראית כל שעה שהיד נראית לעינים וי"ל על כפים על השמים צורת אדם שהוא בכסא וכן נשא לבבנו אל כפים (איכה ג׳:מ״א) מפי רבי: ה"ג סברוה שאלה והזכרה חדא מילתא היא – כלומר הא דקתני אין שואלין את הגשמים היינו אין מזכירין את הגשמים: ומאן תנא – דאמר סמוך לימות הגשמים מזכירין אבל לא קודם לכן: רבי יהושע היא – דאמר משעת הנחת לולב הוא מזכיר דהיינו יום שמיני וזהו סמוך לגשמים דמן החג ואילך הוא זמן גשמים:

עורפילא - היינו גשם דק אפילו לפרצידא דתותי קלא מהניא פי' פרצידא זו גרעין שהוא מתחת האבן היינו כמו חטה שמתחת הקרקע: מאי עורפילא עורו פילי - פי' מעוררן ומצמיחן פילי פי' אותן העומדים בסדקי הארץ: שלשה שאלו שלא כהוגן - אליעזר שאול ויפתח וא"ת אמאי לא חשיב כלב בן יפונה שאמר אשר יכה את קרית ספר ולכדה ונתתי לו את עכסה בתי לאשה אמאי לא פריך כמו הכא יכול ממזר או עבד וי"ל דהא דקאמר כלב שיתן לו הקב"ה כל מי שיכול לחזור אותן הלכות ששכחו בימי אבלו של משה אתן לו עכסה בתי וי"מ דלכך נקראת עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו וזהו ודאי משום צניעות יתירא דקא חזו בה והיה סומך דזכותה וזכות דידיה מסתייע דלא מזדווגין לה אלא כפי מעשיה כדאיתא בסוטה (דף ב.) דאין מזווגין וכו': יכול אפי' חיגרת או סומא - תימה אמאי לא נקט הכא גבי אליעזר עבד אברהם כמו דקאמר גבי שאול בסמוך יכול אפי' ממזרת או שפחה וכו' ואמר רש"י משום דגבי אליעזר לא שייך עדיין ממזרת דהא לא נתנה תורה אי נמי דגבי אשה לא דייק עלמא אלא ליופי וא"ת היכי קאמר דשאל אליעזר שלא כהוגן והא לא אמר אלא אשר אומר אליה הטי נא כדך ואם יראה שתהא חיגרת או סומא לא יאמר לה וי"ל דה"פ יכול אפילו חיגרת ואפילו סומא יכול אפי' חיגרת שיהיה לה אפילו רגל של עץ והוא לא יהא רואה או סומא כגון שיש לה עינים יפים ואינה רואה כלל: והייינו דקאמר להו נביא לישראל הצרי אין בגלעד אם רופא אין שם - כלומר להתיר נדרו ליפתח והא הוה פנחס ואמאי לא הלך יפתח אצלו להתיר נדרו אלא מתוך גסות רוחו אמר לא אלך אצלו שאני שופט ונגיד אלא יבא אצלי ופנחס אמר ליתי גבאי דאנא נביא ועל ידי תהא פטורה שהייתי שורה ומתיר הנדר ופוטר אותה ולבסוף נענשו שניהם יפתח נענש שנפלו אבריו קודם מיתה כדכתיב ויקבר בערי גלעד ופנחס נענש דכתיב לפנים היה ה' עמו:

תענית ד.

Navigate the library