Taanit 29a · Talmud

אַנְתְּ צְבֵית לְ[אַ]חְרוֹבֵי בֵּיתָא — יְדָךְ אַשְׁלֵימְתְּ לֵיהּ. בְּתִשְׁעָה בְּאָב נִגְזַר עַל אֲבוֹתֵינוּ שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לָאָרֶץ, מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן״. וְאָמַר מָר: שָׁנָה רִאשׁוֹנָה עָשָׂה מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, שְׁנִיָּה הֵקִים מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְשָׁלַח מְרַגְּלִים. וּכְתִיב: ״וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּעֶשְׂרִים בַּחֹדֶשׁ נַעֲלָה הֶעָנָן מֵעַל מִשְׁכָּן הָעֵדֻת״. וּכְתִיב: ״וַיִּסְעוּ מֵהַר ה׳ דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים״. אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: אוֹתוֹ הַיּוֹם סָרוּ מֵאַחֲרֵי ה׳. וּכְתִיב: ״וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״עַד חֹדֶשׁ יָמִים וְגוֹ׳״ — דְּהָווּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְתַרְתֵּין בְּסִיוָן, וּכְתִיב: ״וַתִּסָּגֵר מִרְיָם שִׁבְעַת יָמִים״ — דְּהָווּ לְהוּ עֶשְׂרִין וְתִשְׁעָה בְּסִיוָן, וּכְתִיב: ״שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים״, וְתַנְיָא: בְּעֶשְׂרִים וְתִשְׁעָה בְּסִיוָן שָׁלַח מֹשֶׁה מְרַגְּלִים, וּכְתִיב: ״וַיָּשֻׁבוּ מִתּוּר הָאָרֶץ מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם״. הָנֵי אַרְבָּעִים יוֹם נְכֵי חַד הָווּ! אָמַר אַבָּיֵי: תַּמּוּז דְּהַהִיא שַׁתָּא מַלּוֹיֵי מַלְּיוּהּ, דִּכְתִיב: ״קָרָא עָלַי מוֹעֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי״. וּכְתִיב: ״וַתִּשָּׂא כׇּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא״, אָמַר רַבָּה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אוֹתוֹ לַיְלָה לֵיל תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתֶּם בְּכִיתֶם בְּכִיָּה שֶׁל חִנָּם — וַאֲנִי קוֹבֵעַ לָכֶם בְּכִיָּה לְדוֹרוֹת. חָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, דִּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית ה׳ וְגוֹ׳״, וּכְתִיב: ״וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הִיא שְׁנַת תְּשַׁע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עָמַד לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּבֶל בִּירוּשָׁלִָם וְגוֹ׳״. וְתַנְיָא: אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בְּשִׁבְעָה, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״בֶּעָשׂוֹר״. וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר בֶּעָשׂוֹר, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״בְּשִׁבְעָה״, הָא כֵּיצַד? בְּשִׁבְעָה נִכְנְסוּ נׇכְרִים לַהֵיכָל, וְאָכְלוּ וְקִלְקְלוּ בּוֹ שְׁבִיעִי שְׁמִינִי. וּתְשִׁיעִי סָמוּךְ לַחֲשֵׁיכָה הֵצִיתוּ בּוֹ אֶת הָאוּר, וְהָיָה דּוֹלֵק וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב״. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אִלְמָלֵי הָיִיתִי בְּאוֹתוֹ הַדּוֹר לֹא קְבַעְתִּיו אֶלָּא בָּעֲשִׂירִי, מִפְּנֵי שֶׁרוּבּוֹ שֶׁל הֵיכָל בּוֹ נִשְׂרַף. וְרַבָּנַן — אַתְחַלְתָּא דְפוּרְעֲנוּתָא עֲדִיפָא. וּבַשְּׁנִיָּה מְנָלַן, דְּתַנְיָא: מְגַלְגְּלִין זְכוּת לְיוֹם זַכַּאי, וְחוֹבָה לְיוֹם חַיָּיב. אָמְרוּ: כְּשֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ בָּרִאשׁוֹנָה, אוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה בְּאָב הָיָה, וּמוֹצָאֵי שַׁבָּת הָיָה, וּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית הָיְתָה, וּמִשְׁמַרְתָּהּ שֶׁל יְהוֹיָרִיב הָיְתָה. וְהַלְּוִיִּם הָיוּ אוֹמְרִים שִׁירָה, וְעוֹמְדִין עַל דּוּכָנָם. וּמָה שִׁירָה הָיוּ אוֹמְרִים? ״וַיָּשֶׁב עֲלֵיהֶם אֶת אוֹנָם וּבְרָעָתָם יַצְמִיתֵם״, וְלֹא הִסְפִּיקוּ לוֹמַר ״יַצְמִיתֵם ה׳ אֱלֹהֵינוּ״, עַד שֶׁבָּאוּ נׇכְרִים וּכְבָשׁוּם. וְכֵן בַּשְּׁנִיָּה. נִלְכְּדָה בֵּיתֵּר — גְּמָרָא. נֶחֶרְשָׁה הָעִיר — תַּנְיָא: כְּשֶׁחָרַשׁ טוֹרָנוּסְרוּפוּס הָרָשָׁע אֶת הַהֵיכָל, נִגְזְרָה גְּזֵרָה עַל רַבָּן גַּמְלִיאֵל לַהֲרִיגָה. בָּא אוֹתוֹ הֶגְמוֹן וְעָמַד בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְאָמַר: בַּעַל הַחוֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ, בַּעַל הַחוֹטֶם מִתְבַּקֵּשׁ. שָׁמַע רַבָּן גַּמְלִיאֵל, אֲזַל טְשָׁא מִינַּיְיהוּ. אֲזַל לְגַבֵּיהּ בְּצִנְעָא אֲמַר לֵיהּ: אִי מַצֵּילְנָא לָךְ מַיְיתֵית לִי לְעָלְמָא דְּאָתֵי? אֲמַר לֵיהּ: הֵן. אָמַר לֵיהּ: אִשְׁתְּבַע לִי. אִשְׁתְּבַע לֵיהּ. סְלֵיק לְאִיגָּרָא נָפֵיל וּמִית. וּגְמִירִי, דְּכִי גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא וּמִית חַד מִינַּיְיהוּ מְבַטְּלִי לִגְזֵרְתַּיְיהוּ. יָצְתָה בַּת קוֹל וְאָמְרָה: אוֹתוֹ הֶגְמוֹן מְזוּמָּן לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. תָּנוּ רַבָּנַן: מִשֶּׁחָרַב הַבַּיִת בָּרִאשׁוֹנָה, נִתְקַבְּצוּ כִּיתּוֹת כִּיתּוֹת שֶׁל פִּרְחֵי כְּהוּנָּה וּמַפְתְּחוֹת הַהֵיכָל בְּיָדָן, וְעָלוּ לְגַג הַהֵיכָל, וְאָמְרוּ לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹאִיל וְלָא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין נֶאֱמָנִים — יִהְיוּ מַפְתְּחוֹת מְסוּרוֹת לָךְ. וּזְרָקוּם כְּלַפֵּי מַעְלָה. וְיָצְתָה כְּעֵין פִּיסַּת יָד וְקִיבְּלָתַן מֵהֶם. וְהֵם קָפְצוּ וְנָפְלוּ לְתוֹךְ הָאוּר. וַעֲלֵיהֶן קוֹנֵן יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא: ״מַשָּׂא גֵּיא חִזָּיוֹן מַה לָּךְ אֵפוֹא כִּי עָלִית כֻּלָּךְ לַגַּגּוֹת. תְּשֻׁאוֹת מְלֵאָה עִיר הוֹמִיָּה קִרְיָה עַלִּיזָה חֲלָלַיִךְ לֹא חַלְלֵי חֶרֶב וְלֹא מֵתֵי מִלְחָמָה״. אַף בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נֶאֱמַר: ״מְקַרְקַר קִר וְשׁוֹעַ אֶל הָהָר״. מִשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה וְכוּ׳. אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: כְּשֵׁם שֶׁמִּשֶּׁנִּכְנַס אָב מְמַעֲטִין בְּשִׂמְחָה — כָּךְ מִשֶּׁנִּכְנַס אֲדָר מַרְבִּין בְּשִׂמְחָה.

אנת צבית לאחרובי ביתיה וידך אשלימת ליה – הצלם אומר לחבירו אתה רצית להחריב ביתו של מקום שהטית ישראל אחריך ואני עשיתי בך נקמה ושילמתי לך ידי ל"א אנת צבית לאחרובי ביתא וידך [אושלית] לי לשון שאילת [כלים] כלומר ועלה בידי: ואמר רבי חמא בר חנינא אותו היום וכו' – מהר לשון מהר עכשיו כשתטול י"ט ימים מחדש אייר קודם עליית הענן פשו להו י' והנהו י' היו בין דרך שלשת ימים וז' דהסגרת מרים וחדש של כ"ט ימים שאכלו בשר הוה ל"ט והשתא אשתכח דמשה שלח מרגלים בכ"ט דסיון: הני ארבעים נכי חד – ב' מסיון וכ"ט מתמוז הוה ל"א וח' מאב הוה ל"ט: ה"ג מגלגלין זכות על ידי זכאי: וחובה על ידי חייב – היינו תשעה באב דרגילין להיות בו רעות: מוצאי שבת – יום ראשון: מוצאי שביעית – שמינית: דוכן – מקום עשוי כעין איצטבא ועליו לוים עומדין לשורר: וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם יצמיתם ה' אלהינו – במזמור אל נקמות ה' והוא שיר של יום רביעי והאי דאמרי ליה ביום ראשון אילייא בעלמא הוה דנפל בפומייהו כדאמרינן בערכין (דף יב.) פי' אילייא קינה שכן תרגום יונתן בן עוזיאל שא קינה (יחזקאל כ״ח:י״ב) טול אילייא וכמו אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה (יואל א׳:ח׳) שפירושו קונני ובכי: נחרשה העיר – כדכתיב (מיכה ג׳:י״ב) ציון שדה תחרש שנחרשה כולה ונעשית כשדה חרושה: בעל החוטם – בעל קומה וצורה ל"א גדול הדור: מתבקש – ליהרג ברמז אמר ליה שלא יכירו בו אנשי המלך: טשא – נחבא כמו טשו במערתא (שבת דף לג:): אזל – האדון אצל רבן גמליאל בצנעא: ומית חד מינייהו – מן היועצין וכסבורין שאירע להן על שהרעו לגזור: גיא חזיון – ירושלים שהכל מסתכלין שם: מקרקר – לשון יללה: קיר ושוע – מקונן וזועק לשון הנה קול שועת בת עמי (ירמיהו ח) קיר כמו קירי דבשחיטת חולין (דף קלט:): אל ההר – בשביל הר ציון ששמם: משנכנס אדר – ימי נסים היו לישראל פורים ופסח:

דכתיב עד חדש ימים הוו להו כ"ב בסיון. פי' חשוב מעשרים ימים של ר"ח אייר עד סופו תמצא ט' ימים נמצא בכ' בסיון כ"ט ועד חדש ימים הוי שלשים ימים אם כן לפי זה תמצא מעשרים ושנים לחדש השני דזה אייר חדש שלם עד כ"ב דסיון וג' ימים שנסעו מהר ה' הרי ל"ג דל מינייהו ב' ימים דבעשרים בחדש נעלה הענן ואייתר להו שני ימים פשו כ"ג דל יומא מן שלשה שהאחד מן הג' ימים היה בכלל החדש שאייר חסר פש להו כ"ב.: אמר אביי תמוז דההיא שתא מלויי מליוה. ועשו אותו משלשים ימים כדי שיכלו המ' ימים בתשעה באב שלשים יום דתמוז ואחד דסיון דבכ"ט שלח המרגלים ותשעה באב הרי ארבעים ימים וביום תשעה באב שבו המרגלים מתור הארץ: וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו האויבים וכו'. פי' באותו פסוק יש ב' פעמים יצמיתם ולא הספיקו לומר השני עד שבאו וכבשום ואומר ר"י אע"ג דאין אותו פסוק כלל במזמור שיר של מוצ"ש אירע להם כך שאמרו אותו פסוק ובירושל' מפרש אילייא נקט פירוש אילייא הוי כמו אלי כבתולה דהוי לשון קינה כמו שקורין העולם ריאוני"א בלע"ז:

תענית כט.

Navigate the library