Taanit 10b · Talmud

וּבְיָמִים טוֹבִים הַכְּתוּבִין בִּמְגִילַּת תַּעֲנִית. תָּנוּ רַבָּנַן: אַל יֹאמַר אָדָם תַּלְמִיד אֲנִי, אֵינִי רָאוּי לִהְיוֹת יָחִיד, אֶלָּא: כׇּל תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יְחִידִים. אֵיזֶהוּ יָחִיד וְאֵיזֶהוּ תַּלְמִיד? יָחִיד — כֹּל שֶׁרָאוּי לְמַנּוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר, תַּלְמִיד — כׇּל שֶׁשּׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ דָּבָר הֲלָכָה בְּתַלְמוּדוֹ וְאוֹמֵר, וַאֲפִילּוּ בְּמַסֶּכְתָּא דְכַלָּה. תָּנוּ רַבָּנַן: לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ יָחִיד עוֹשֶׂה, תַּלְמִיד — עוֹשֶׂה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: עוֹשֶׂה, וְזָכוּר לַטּוֹב, לְפִי שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ, אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ. תַּנְיָא אִידַּךְ: לֹא כׇּל הָרוֹצֶה לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ יָחִיד עוֹשֶׂה, תַּלְמִיד — עוֹשֶׂה, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים: בְּדָבָר שֶׁל שֶׁבַח, אֲבָל בְּדָבָר שֶׁל צַעַר — עוֹשֶׂה, וְזָכוּר לַטּוֹב, שֶׁאֵין שֶׁבַח הוּא לוֹ, אֶלָּא צַעַר הוּא לוֹ. תָּנוּ רַבָּנַן: מִי שֶׁהָיָה מִתְעַנֶּה עַל הַצָּרָה וְעָבְרָה, עַל הַחוֹלֶה וְנִתְרַפֵּא — הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים. הַהוֹלֵךְ מִמְּקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין לִמְקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין — הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה עִמָּהֶן. מִמְּקוֹם שֶׁמִּתְעַנִּין לִמְקוֹם שֶׁאֵין מִתְעַנִּין — הֲרֵי זֶה מִתְעַנֶּה וּמַשְׁלִים. שָׁכַח וְאָכַל וְשָׁתָה — אַל יִתְרָאֶה בִּפְנֵי הַצִּבּוּר, וְאַל יַנְהִיג עִידּוּנִין בְּעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב לְבָנָיו לָמָּה תִּתְרָאוּ״, אָמַר לָהֶם יַעֲקֹב לְבָנָיו: אַל תַּרְאוּ עַצְמְכֶם כְּשֶׁאַתֶּם שְׂבֵעִין, לֹא בִּפְנֵי עֵשָׂו וְלֹא בִּפְנֵי יִשְׁמָעֵאל, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְקַנְּאוּ בָּכֶם. ״אַל תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ״, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, אָמַר לָהֶם יוֹסֵף לְאֶחָיו: אַל תִּתְעַסְּקוּ בִּדְבַר הֲלָכָה, שֶׁמָּא תְּרַגְּזוּ עֲלֵיכֶם הַדֶּרֶךְ. אִינִי? וְהָאָמַר רַבִּי אִלְעַאי בַּר בֶּרֶכְיָה: שְׁנֵי תַּלְמִידֵי חֲכָמִים שֶׁמְּהַלְּכִים בַּדֶּרֶךְ וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה — רְאוּיִין לִישָּׂרֵף, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם״, טַעְמָא דְּאִיכָּא דִּיבּוּר, הָא לֵיכָּא דִּיבּוּר — רְאוּיִין לִישָּׂרֵף! לָא קַשְׁיָא: הָא — לְמִיגְרַס, הָא — לְעַיּוֹנֵי. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא: אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה, וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר. אַל תַּפְסִיעוּ פְּסִיעָה גַּסָּה — דְּאָמַר מָר: פְּסִיעָה גַּסָּה נוֹטֶלֶת אֶחָד מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם. וְהַכְנִיסוּ חַמָּה לָעִיר — כִּדְרַב יְהוּדָה אָמַר רַב. דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: לְעוֹלָם יֵצֵא אָדָם בְּ״כִי טוֹב״ וְיִכָּנֵס בְּ״כִי טוֹב״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַבִּי חִיָּיא: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ — אַל יֹאכַל יוֹתֵר מִשְּׁנֵי רְעָבוֹן. מַאי טַעְמָא? הָכָא תַּרְגִּימוּ: מִשּׁוּם מַעְיָינָא. בְּמַעְרְבָא אָמְרִי: מִשּׁוּם מְזוֹנֵי. מַאי בֵּינַיְיהוּ? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ,

וכן בימים טובים הכתובים במגילת תענית: תלמיד אני – ואיני חשוב כל כך כיחידים כלומר איני ראוי להתחיל תענית עם היחידים: לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד – לענין תענית: עושה – דנראה מגסי הרוח ותנן (אבות פרק ג משנה י) כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו': הכי גרסינן התלמידים עושין עצמן – כדאמרינן לעיל שכל התלמידים ראויין לכך ואין בהם משום גסות הרוח: רבי יוסי אומר כל אדם – ואפילו שאינו תלמיד עושה עצמו יחיד להתענות וזכור לטוב דצער הוא לו ולא גסות לישנא אחרינא גרסינן לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה תלמיד עושה כלומר ולא כל הרוצה נמי לעשות עצמו תלמיד להתנהג עצמו במדת תלמיד בחלוקו ובמטתו ולהתנאות בסודר של תלמידי חכמים ושאר דברים עושה דכל הרוצה ליטול לו את השם לא יטול ורבי יוסי ארישא ומסתבר כי האי לישנא מדקא מהדר רבן שמעון בן גמליאל דבר של שבח אינו עושה מכלל דאיירי בשבח: על החולה ונתרפא – הוא הדין אם מת החולה בעי לקיומי נדרו: על הצרה ועברה – מתענה ומשלים ואם לאו נראה כמתנה עם קונו אם תעבור (אתענה) ואם לאו (לא) אתענה: למקום שאין מתענין הרי זה מתענה ומשלים – כל התעניות שקבלו עליהן בני עירו דנותנין עליו חומרי המקום שיצא משם: אכל ושתה – דיעבד: אל יתראה בפניהן – שנראה כחתן בין אבלים ויתקנאו בו: ואל ינהיג עדונים בעצמו – שלא יאמר הואיל ואכלתי כל שהוא אוכל הרבה: אל תראו עצמכם – שיש לכם חטים הרבה ולא הלכו אלא בשביל דבר זה שלא להתראות בפני בני עשו שהיו צעורים ורעבים: תרגזו עליכם הדרך – תתעו: לישרף באש – דכתיב והנה סוסי אש וכתיב בההוא עניינא הלוך ודבר ואהכי כתביה לאשמועינן דאי לאו שהיו הולכין בעומקה של הלכה לא [היו ניצולין]: הא למגרס – מבעי ליה באורחא אבל במלתא דמבעי ליה לעיוני לא: במתניתא תנא – מאי אל תרגזו בדרך אל תזיקו עצמכם בפסיעה גסה: והכניסו חמה לעיר – כשאתם לנין ושוכבין בדרך בעיירות הכניסו לעיר בעוד שהחמה זורחת: יצא אדם בכי טוב – שימתין עד שיאור כמו וירא אלהים את האור כי טוב (בראשית א): ויכנס בכי טוב – בערב בעוד שהחמה זורחת שאין ליסטין מצויין אי נמי שלא יפול בבורות ובקעים שבעיר שלא יעלילו עליו עלילות מרגל אתה או גנב: הבוקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם – מיכן שיצאו בכי טוב והוא הדין ליכנס בכי טוב יש ספרים דלא כתיב בהו האי קרא אלא מילתא דרב יהודה סברא הוא ולא בעי' קרא: לא יאכל יותר ממה שאוכל בשני רעבון – דאמר לקמן (תענית דף יא.) שצריך להרעיב עצמו בשני רעבון: (הכא – זה בבלי הוא וכי משתעי בבבל קאמר הכא וכל הא לן והא להו בבבל קאמר): משום מעיינא – שלא יתחלחלו מעיו של אדם ברוב אכילתו מפני טורח הדרך יש אומרים יהיו מעיו של אדם שופכין זה לזה כעין מעיין: משום מזוני – שמא אין לו לאח"כ:

איזהו יחיד כו' שראוי למנותו פרנס על הצבור להיות פרנס ואיזהו תלמיד. כל ששואלין דבר הלכה בכל מקום וכו'. וקשה דהכא משמע דקרי תלמיד אותו שיודע להשיב כששואלין לו דבר הלכה בכל מקום ואומרה והתם אמרינן במס' שבת פרק ואלו קשרים (שבת דף קיד.) איזהו תלמיד הראוי למנותו פרנס על הצבור כשיודע להשיב כל ששואלין דבר הלכה ואפילו במסכת כלה אלמא הראוי למנותו פרנס על הצבור הוי כשיודע להשיב והכא משמע דאותו הראוי למנותו פרנס הוי מילתא אחריתי ועוד דהכא משמע דיחיד עדיף מדקאמר בסמוך לא כל הרוצה לעשות עצמו יחיד עושה אבל הרוצה לעשות עצמו תלמיד עושה ויש לומר דיש חילוק בתלמיד דדוקא כשהרב בא אל מקום אחד וכל התלמידים אצלו זה שואל אל הרב ממה שהוא לומד וזה שואל ממקום אחר ואותו הרב יודע להשיב לכל התלמידים לכל אחד ואחד כפי שאילתו ואפילו במס' כלה זהו יחיד דעדיף מתלמיד דהכא ונקרא תלמיד התם בפרק אלו קשרים אותו ודאי ראוי למנותו פרנס על הצבור אבל אם אינו יודע להשיב אלא במסכת שלו נקרא גם כן תלמיד ומזה מיירי הכא: ההולך ממקום שמתענין למקום שאין מתענין הרי מתענה ומשלים. ל"ש דעתו לחזור ל"ש אין דעתו לחזור הואיל וקבל עליו התענית: למה תתראו. כמו שמפרש אל תראו עצמכם בפני בני עשו וכו' ויש במדרש למה תתראו פירוש למה תהיו כחושין: אל תרגזו בדרך. ויש מדרש אל תפסיקו מדבר הלכה: ואין ביניהם דברי תורה ראוים לישרף דכתיב ויהי המה הולכים הלוך ודבר וגו' טעמא דאיכא דבור וכו'. ויש מדרש שהם היו מדברים דברים בטלים ומש"ה ראוין לישרף: פסיעה גסה נוטלת אחת מחמש מאות ממאור עיניו של אדם ואין להקשות אם כן בחמש מאות פסיעות גסות יהיה ניטל כל מאור עיניו של אדם והא קא חזינן דלאו הכי הוה ונראה לפרש דהפסיעה ראשונה נוטל אחת מחמש מאות והפסיעה שניה נוטל פחות מן הראשונה ששניה אינה נוטלת אלא אחד מחמש מאות הנשארים כמו בעישורייתא דבי רבי (כתובות דף סח.) ר"ל העישור ממה שנשאר אבל עדיין קשה דמ"ש פסיעה ראשונה דנוטלת יותר מן השניה אלא יש לומר דלא נוטלת אלא פסיעה ראשונה דוקא ומכאן ואילך כיון דדש דש אי נמי פסיעה ראשונה נוטלת טפי משום דכל התחלות קשות: לעולם יצא אדם בכי טוב. פי' בפרק קמא דפסחים (דף ב.) [וע"ע תוס' ב"ק ס:]: משום מעיינא. פירוש משום שהבני מעיין הוי קשה להו:

תענית י:

Navigate the library