Taanit 11a · Talmud

דְּיָתֵיב בְּאַרְבָּא. אִי נָמֵי, דְּקָאָזֵיל מֵאַוּוֹנָא לְאַוּוֹנָא. רַב פָּפָּא — כׇּל פַּרְסָה וּפַרְסָה אָכֵיל חֲדָא רִיפְתָּא. קָסָבַר, מִשּׁוּם מַעְיָינָא. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, — נִיצָּל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרָעָב פָּדְךָ מִמָּוֶת״. ״מֵרָעָב״ מִיבְּעֵי לֵיהּ, אֶלָּא הָכִי קָאָמַר: בִּשְׂכַר שֶׁמַּרְעִיב עַצְמוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן — נִיצּוֹל מִמִּיתָה מְשׁוּנָּה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: אָסוּר לְאָדָם לְשַׁמֵּשׁ מִטָּתוֹ בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב״. תָּנָא: חֲסוּכֵי בָּנִים מְשַׁמְּשִׁין מִטּוֹתֵיהֶן בִּשְׁנֵי רְעָבוֹן. תָּנוּ רַבָּנַן: בִּזְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר וּפֵירַשׁ אֶחָד מֵהֶן, בָּאִין שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁמְּלַוִּין לוֹ לָאָדָם, וּמַנִּיחִין לוֹ יְדֵיהֶן עַל רֹאשׁוֹ, וְאוֹמְרִים: פְּלוֹנִי זֶה שֶׁפֵּירַשׁ מִן הַצִּבּוּר אַל יִרְאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. תַּנְיָא אִידַּךְ: בִּזְמַן שֶׁהַצִּבּוּר שָׁרוּי בְּצַעַר, אַל יֹאמַר אָדָם: אֵלֵךְ לְבֵיתִי, וְאוֹכַל וְאֶשְׁתֶּה, וְשָׁלוֹם עָלַיִךְ נַפְשִׁי. וְאִם עוֹשֶׂה כֵּן — עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר: ״וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ — ״וְנִגְלָה בְאׇזְנָי ה׳ צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן״. עַד כָּאן מִידַּת בֵּינוֹנִים. אֲבָל בְּמִדַּת רְשָׁעִים, מָה כְּתִיב? ״אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר״, מָה כְּתִיב בָּתְרֵיהּ: ״הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק״. אֶלָּא, יְצַעֵר אָדָם עִם הַצִּבּוּר, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ״, וְכִי לֹא הָיָה לוֹ לְמֹשֶׁה כַּר אֶחָד אוֹ כֶּסֶת אַחַת לֵישֵׁב עָלֶיהָ? אֶלָּא כָּךְ אָמַר מֹשֶׁה: הוֹאִיל וְיִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִין בְּצַעַר — אַף אֲנִי אֶהְיֶה עִמָּהֶם בְּצַעַר. וְכׇל הַמְצַעֵר עַצְמוֹ עִם הַצִּבּוּר — זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּנֶחָמַת צִבּוּר. וְשֶׁמָּא יֹאמַר אָדָם: מִי מֵעִיד בִּי? אַבְנֵי בֵיתוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרוֹת בֵּיתוֹ שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶבֶן מִקִּיר תִּזְעָק וְכָפִיס מֵעֵץ יַעֲנֶנָּה״. דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא אָמְרִי: שְׁנֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת הַמְלַוִּין לוֹ לָאָדָם, הֵן מְעִידִין עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ״. רַבִּי חִידְקָא אוֹמֵר: נִשְׁמָתוֹ שֶׁל אָדָם הִיא מְעִידָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ״. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: אֵבָרָיו שֶׁל אָדָם מְעִידִים בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַתֶּם עֵדַי נְאֻם ה׳״. ״אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל״. ״אֵל אֱמוּנָה״, כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא אֲפִילּוּ עַל עֲבֵירָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין, כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַצַּדִּיקִים בָּעוֹלָם הַזֶּה עַל עֲבֵירָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין. ״וְאֵין עָוֶל״, כְּשֵׁם שֶׁמְּשַׁלְּמִין שָׂכָר לַצַּדִּיקִים לָעוֹלָם הַבָּא אֲפִילּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין, כָּךְ מְשַׁלְּמִין שָׂכָר לָרְשָׁעִים בָּעוֹלָם הַזֶּה אֲפִילּוּ עַל מִצְוָה קַלָּה שֶׁעוֹשִׂין. ״צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא״, אָמְרוּ: בִּשְׁעַת פְּטִירָתוֹ שֶׁל אָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ כׇּל מַעֲשָׂיו נִפְרָטִין לְפָנָיו, וְאוֹמְרִים לוֹ: כָּךְ וְכָךְ עָשִׂיתָ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי בְּיוֹם פְּלוֹנִי, וְהוּא אוֹמֵר: הֵן, וְאוֹמְרִים לוֹ: חֲתוֹם! וְחוֹתֵם. שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּיַד כׇּל אָדָם יַחְתּוֹם״. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁמַּצְדִּיק עָלָיו אֶת הַדִּין, וְאוֹמֵר לָהֶם: יָפֶה דַּנְתּוּנִי, לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר ״לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדׇבְרֶךָ״. אָמַר שְׁמוּאֵל: כׇּל הַיּוֹשֵׁב בְּתַעֲנִית נִקְרָא חוֹטֵא. סָבַר כִּי הַאי תַּנָּא, דְּתַנְיָא: רַבִּי אֶלְעָזָר הַקַּפָּר בְּרַבִּי אוֹמֵר, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ״, וְכִי בְּאֵיזֶה נֶפֶשׁ חָטָא זֶה? אֶלָּא שֶׁצִּיעֵר עַצְמוֹ מִן הַיַּיִן. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִן הַיַּיִן — נִקְרָא חוֹטֵא, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר וְדָבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: נִקְרָא קָדוֹשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״קָדוֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ״. וּמָה זֶה, שֶׁלֹּא צִיעֵר עַצְמוֹ אֶלָּא מִדָּבָר אֶחָד — נִקְרָא קָדוֹשׁ, הַמְצַעֵר עַצְמוֹ מִכׇּל דָּבָר — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. וְלִשְׁמוּאֵל, הָא אִיקְּרִי קָדוֹשׁ! הָהוּא, אַגִּידּוּל פֶּרַע קָאֵי. וּלְרַבִּי אֶלְעָזָר, הָא נִקְרָא חוֹטֵא! הָהוּא דְּסַאֵיב נַפְשֵׁיהּ. וּמִי אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הָכִי? וְהָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְעוֹלָם יָמוֹד אָדָם עַצְמוֹ

דיתיב בארבא – שהולך בספינה משום מזוני איכא משום מעיינא ליכא: מאוונא לאוונא – מקום מלון התגרים מכפר לכפר דמשתכחי מזוני וליכא למיחש למזוני ולמעיינא איכא למיחש: כל פרסה ופרסה אכל ריפתא – קסבר רב פפא הא דאמור רבנן לא ליכול טפי משום מעיינא ואיהו לא מיסתפי ממעיינא דבעל בטן הוה ענין אחר כריסו רחבה כדאיתא בבבא מציעא (דף פד.) דקא חשיב אבריה דרב פפא וכאיש גבורתו ולפיכך יכול לאכול הרבה ואינו מזיק לו: מיתה משונה – מת בחרב וברעב וכל מיתה שאינה בידי מלאך המות כדרך כל אדם על מטתו: בשכר שמצער עצמו – כשישראל בצער: אסור לשמש מטתו בשני רעבון – דצריך אדם לנהוג צער בעצמו: חסוכי בנים – חסירי בנים דגרסינן במנחות (דף כט.) לגבי מנורה ומי חסיכי כולי האי שלא קיימו פריה ורביה: שני מלאכי שרת מלוין לו לאדם – אחד מימינו ואחד משמאלו דכתי' (תהילים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך: הנה ששון ושמחה הרוג בקר ושחוט צאן אכול בשר ושתות יין כי מחר נמות ונגלה באזני ה' צבאות אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון: זו מידת בינונים – שיראין מן המיתה כדכתיב בהו כי מחר נמות: אתיו אקחה יין ונסבאה שכר והיה כזה יום מחר – גדול יותר מאד: הצדיק אבד ואין איש שם על לב – מפני מה הוא מת מפני הרעה נאסף הצדיק מפני שלא יצטער הוא ברעה ואחר שהיא גזרה מלפניו כי מפני הרעה נאסף הצדיק ל"א מפני רעות של אלו הוא נאסף שאין הקב"ה רוצה שיבקש עליהם רחמים: כפיס – חצי לבינה ורגילין לתתה בין שתי נדבכי העצים: הכי גרסינן אבריו של אדם הן מעידין בו שנאמר ואתם עדי לשון רבים נאם ה': מאי דכתיב אל אמונה ואין עול כשם שמשלם כו' – כך משלם לרשעים בעולם הזה כדי לטורדן מן העולם הבא וכדכתיב (דברים ז׳:י׳) ומשלם לשונאיו אל פניו להאבידו: ואין עול – שאין עושה דין בלא דין אמת וצדק: צדיק וישר – מצדיק הדין על הצדיקים לפרוע מהם ועושה טובה וישרות עם הרשעים לפרוע כל זכותם בעולם הזה כדי לטורדן: ביד כל אדם יחתום – כותב מעשה כל אדם ומחתים יד על כל מעשיו: למען תצדק בדברך – שהוא מצדיק עליו בדבריך שאתה מראה לו: וכי באיזה נפש חטא זה – מי הרג שנקרא חוטא שאין מצוה לצער עצמו כדאמרינן צדיקי (מי) אכלי האי עלמא (והאיך) מי סני להו במס' הוריות (פ"ג דף י:): נקרא קדוש – רישיה דקרא קא דריש בשביל שמתוך כך מתמרקין עונותיו שמתענה: לשמואל קדוש יהיה אגדל פרע קאי – ששערו אסור בהנאה אבל הוא עצמו לא נקרא קדוש ולר' אלעזר חוטא דסאיב כתרגומו מאשר חטא על הנפש פשט המקרא על שנטמא במת:

אסור לאדם לשמש מטתו בשני רעבון. ואם תאמר הרי יוכבד נולדה בין החומות ואותו העת עת רעב היה וע"כ שימשו מטותיהן בשני רעבון ויש לומר דלכ"ע לא הוי אסור אלא למי שרוצה לנהוג עצמו בחסידות ויוסף לא שימש אבל שאר בני אדם שימשו: אמר שמואל כל היושב בתענית נקרא חוטא. וקשיא דאמרינן בפ' החובל (ב"ק דף צא: ושם) החובל בעצמו רשאי אבל אחרים שחבלו בו חייבים ומפרש התם הא דקאמר החובל בעצמו רשאי אמר שמואל ביושב בתענית אלמא משמע דשמואל קאמר דיושב בתענית לא נקרא חוטא ויש לומר דודאי הוי חוטא כדאמרינן הכא מקל וחומר מנזיר ומה נזיר שלא ציער עצמו אלא מיין וכו' אבל מכל מקום המצוה שהוא עושה התענית גדול יותר מן העבירה ממה שהוא מצער נפשו דמצוה לנדור כדאמרינן (סוטה דף ב.) הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין ומכל מקום יש קצת חטא מידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת דקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת ומאי תקנתיה ליתב תעניתא לתעניתיה:

תענית יא.

Navigate the library