Taanit 27a · Talmud

אִי מָה מְשָׁרֵת — בַּעַל מוּם לָא, אַף כֹּהֵן מְבָרֵךְ — בַּעַל מוּם לָא! הָא אִיתַּקַּשׁ לְנָזִיר. וּמַאי חָזֵית דְּמַקְּשַׁתְּ לְקוּלָּא? אַקֵּישׁ לְחוּמְרָא! אַסְמַכְתָּא נִינְהוּ מִדְּרַבָּנַן, וּלְקוּלָּא. אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כּוּ׳״. מַאי קָאָמַר? הָכִי קָאָמַר: אֵלּוּ הֵן מַעֲמָדוֹת. וּמָה טַעַם תִּיקְּנוּ מַעֲמָדוֹת, לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם אֶת קׇרְבָּנִי לַחְמִי לְאִשַּׁי״. וְהֵיאַךְ קׇרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו? הִתְקִינוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת. עַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר הָיָה מַעֲמָד בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁל כֹּהֲנִים וְשֶׁל לְוִיִּם וְשֶׁל יִשְׂרְאֵלִים. הִגִּיעַ זְמַן מִשְׁמָר לַעֲלוֹת, כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם עוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם. תָּנוּ רַבָּנַן: עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בִּירִיחוֹ. שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה בִּירִיחוֹ?! נְפִישָׁן לְהוּ טוּבָא! אֶלָּא: שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מֵהֶן בִּירִיחוֹ. הִגִּיעַ זְמַן הַמִּשְׁמָר לַעֲלוֹת, חֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִירוּשָׁלַיִם, וַחֲצִי הַמִּשְׁמָר הָיָה עוֹלֶה מִירִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּסַפְּקוּ מַיִם וּמָזוֹן לַאֲחֵיהֶם שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מְעַכְּבִין אֶת הַקׇּרְבָּן. בְּמַתְנִיתָא תָּנָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר: כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וּכְלֵי שִׁיר מְעַכְּבִין אֶת הַקׇּרְבָּן. בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי? מָר סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בַּפֶּה, וּמָר סָבַר: עִיקַּר שִׁירָה בִּכְלִי. אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא אָמַר רַב: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת, אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר וְאַרְבָּעָה מֵאִיתָמָר. בָּא שְׁמוּאֵל וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה, בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְמַלְכוּת דָּוִיד נִדְרָשׁוּ וַיִּמָּצֵא בָהֶם גִּבּוֹרֵי חַיִל בְּיַעְזֵיר גִּלְעָד״. מֵיתִיבִי: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנָה מִשְׁמָרוֹת, אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר וְאַרְבְּעָה מֵאִיתָמָר, וּבָא דָּוִד וּשְׁמוּאֵל וְהֶעֱמִידָן עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֵמָּה יִסַּד דָּוִיד וּשְׁמוּאֵל הָרֹאֶה בֶּאֱמוּנָתָם״! הָכִי קָאָמַר: מִיִּסּוּדוֹ שֶׁל דָּוִד וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי הֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. תַּנְיָא אִידַּךְ: מֹשֶׁה תִּיקֵּן לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה מִשְׁמָרוֹת, שְׁמוֹנָה מֵאֶלְעָזָר וּשְׁמוֹנָה מֵאִיתָמָר. וּכְשֶׁרַבּוּ בְּנֵי אֶלְעָזָר עַל בְּנֵי אִיתָמָר, חִלְּקוּם וְהֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּמָּצְאוּ בְנֵי אֶלְעָזָר רַבִּים לְרָאשֵׁי הַגְּבָרִים מִן בְּנֵי אִיתָמָר וַיַּחְלְקוּם לִבְנֵי אֶלְעָזָר רָאשִׁים לְבֵית אָבוֹת שִׁשָּׁה עָשָׂר וְלִבְנֵי אִיתָמָר לְבֵית אֲבוֹתָם שְׁמוֹנָה״, וְאוֹמֵר: ״בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר״. מַאי ״וְאוֹמֵר״? וְכִי תֵּימָא: כִּי הֵיכִי דִּנְפִישִׁי בְּנֵי אֶלְעָזָר, הָכָא נָמֵי דִּנְפִישִׁי בְּנֵי אִיתָמָר — שְׁמוֹנָה, מֵעִיקָּרָא אַרְבָּעָה הֲווֹ, תָּא שְׁמַע: ״בֵּית אָב אֶחָד אָחֻז לְאֶלְעָזָר וְאָחֻז אָחֻז לְאִיתָמָר״. תְּיוּבְתָּא דְּרַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא! אָמַר לְךָ רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא: תַּנָּאֵי הִיא, וַאֲנָא דַּאֲמַרִי כִּי הַאי תַּנָּא דְּאָמַר שְׁמוֹנָה. תָּנוּ רַבָּנַן: אַרְבָּעָה מִשְׁמָרוֹת עָלוּ מִן הַגּוֹלָה, וְאֵלּוּ הֵן: יְדַעְיָה, חָרִים, פַּשְׁחוּר, וְאִימֵּר. עָמְדוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם,

מאי קאמר – דקא בעי מאי ניהו מעמדות ומייתי קרא את קרבני לחמי לאשי וגו': הכי קאמר אלו הן מעמדות – דלקמן וטעמא מאי תקון מעמדות לפי שנאמר צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי וגו': ה"ג תנו רבנן כ"ד משמרות היו בא"י וי"ב ביריחו י"ב ביריחו בתמיה נפישי להו טובא אלא אימא וי"ב מהן ביריחו – ברישא משמע לבד הכ"ד שבעיירות א"י היו י"ב ביריחו דהוו להו ל"ו וי"ב מהן משמע שמאותן הכ"ד היו י"ב ביריחו: ה"ג הגיע זמן המשמר חצי המשמר עולה לירושלים וחצי המשמר עולה ליריחו כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבירושלים – כלומר כיצד היו י"ב ביריחו כשהגיע זמן המשמר לעלות לירושלים בשבת מתחלקים אנשי המשמר חציין הולכין לירושלים לעבודה וחציין הולכין ליריחו הסמוכה לירושלים ומתקנין שם מים ומזון לאחיהם וכך עושין כל הכ"ד משמרות נמצא י"ב ביריחו לשון אחר נהירא לי: מעכבין את הקרבן – אם אין מעמד מכולן בירושלים כדתנן (לעיל תענית דף כו.) על כל משמר היה מעמד בירושלים של כהנים לוים וישראלים כיון דכולהו בעלים בעינן דליהוי כמוהו על גבי עבודה: וכלי שיר מעכבין את הקרבן – פלוגתא בשילהי מסכת סוכה (דף נ:) ובערכין (דף יא.) מפורשת: עיקר שירה בפה – וכלי לבסומי קלא בעלמא וכיון דאיכא לוים לא מעכב משום כלי שיר: עיקר שירה בכלי – אבוב וכן בפרק החליל (שם): ארבעה מאלעזר – מבניו של אלעזר שעשה מהן ד' משמרות וגמרא גמר לה: המה יסד דוד ושמואל הרואה באמונתם – ותיובתא דרב חמא דאמר שמואל העמידם על י"ו ודוד העמידן על כ"ד דהא שמעי' מינה דתרוייהו בהדי הדדי תקנינהו: מיסודו של שמואל הרמתי – שהעמידן על י"ו בא דוד והעמידן על כ"ד אית ספרים שכתוב בהן מיסודו של שמואל ודוד העמידום על כ"ד כלומר שניהם הועילו בדבר ושמואל העמידם על י"ו ודוד על כ"ד: וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מבני איתמר ויחלקו בני אלעזר ראשים לבית אבותם ששה עשר ולבני איתמר ראשים לבית אבותם שמונה ואומר בית אב אחד אחוז לאלעזר ואחוז אחוז לאיתמר – וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים כלומר ראשי הגברים של בני אלעזר היו רבים מאיתמר והאי וימצאו משמע דקודם לכן היו קבועים ועכשיו הוסיפו עליהן ויחלקום לי"ו בית אב אחד אחוז שהיה מתחילה לאלעזר דהיינו ח' אחוז אחד בגורל דהיינו נמי ח' והוו להו י"ו: ואחוז אחוז לאיתמר – מה שהיה מתחילה אחוז לאיתמר אחוזים עתה כבתחילה שלא הרבו עליהם שום בית אב: מאי ואומר – וכי תימא מעיקרא הוו ד' לאלעזר וד' לאיתמר: וכי היכי דנפישי בני אלעזר הכי נמי נפישי בני איתמר – ומיהו בני אלעזר נפישי טפי דהא לאיתמר לא אוקמינהו אלא על ח' ודאלעזר על י"ו: תא שמע ואחוז אחוז לאיתמר – אלמא כדקיימי קיימי ושמע מינה דמשה תיקן להם י"ו ח' מזה וח' מזה וקשיא לרב חמא דאמר ד' וד' והא דכתב לעיל ובשנת הארבעים וגו' המה יסד במה שהוסיפו עליהן עד כ"ד משתעי [אבל] משה תיקן להם י"ו משמרות: תנאי היא – דהא איכא תנא דלעיל דקתני משה תיקן להן ח' משמרות משניהן ואנא קאימנא כוותיה: עלו מן הגולה – בבית שני והשאר לא עלו שהרבה מישראל נשתיירו ולא רצו לעלות: פשחור ואימר – ומבעיא לי דפשחור לא כתיב גבי כ"ד משמרות (דברי הימים א כד):

אי מה משרת בעל מום לא אף מברך בעל מום לא. פי' כיון דילפינן ג"ש ממשרת נימא כמו משרת דמשרת בעל מום לא אף מברך וכו' ומשני הא איתקש לנזיר וכו' מכאן נראה דבעל מום מברך ברכת כהנים מדקא חזינן דהש"ס רוצה ללמוד מברך ממשרת ולבעל מום ודחינן ליה אם כן נראה דלענין נשיאת כפים כהן בעל מום נושא כפיו ומכאן יש להוכיח דכהן שהמיר דתו נושא כפיו וכשר לישא כפיו ולקרות בתורה כמו שלא המיר וראיה מהא דכהנים ששימשו בבית חוניו לא ישמשו במקדש אבל נוטלים חלק עם אחיהם כמו בעלי מומין מדקאמר שהם כבעלי מומין משמע דכל עבודה שבעל מום ראוי לעשות יעשו וכהן בעל מום נושא כפיו: ומאי חזית דאקשת לקולא אקיש לחומרא. פי' מאי חזית דמקשת כהן לנזיר להקל ולומר כמו שנזיר הוי בעל מום כמו כן כהן בעל מום כשר ואקשת למשרת מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אקשה לחומרא פירוש ונימא דכמו שנזיר אסור בחרצן אף כהן אסור בחרצן וכמו כהן משרת אסור בעל מום אף כהן מברך בעל מום אסור ומשני אסמכתא וכו': מר סבר עיקר שירה בפה. ולכך הכל כשרים אפילו פסולים אפילו ממזרים לומר שירה דלא הוי אלא בפה ולמאן דאמר עיקר שירה בכלי אם כן צריך שיהו כהנים או לוים דהא הכלי זמר היה קדוש:

תענית כז.

Navigate the library