Taanit 27b · Talmud

וְחִלְּקוּם וְהֶעֱמִידוּם עַל עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה, בְּלָלוּם וּנְתָנוּם בְּקַלְפִּי. בָּא יְדַעְיָה וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שֵׁשׁ, בָּא חָרִים וְנָטַל חֶלְקוֹ וְחֵלֶק חֲבֵרָיו שֵׁשׁ, וְכֵן פַּשְׁחוּר, וְכֵן אִימֵּר. וְכֵן הִתְנוּ נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶם: שֶׁאֲפִילּוּ יְהוֹיָרִיב רֹאשׁ מִשְׁמֶרֶת עוֹלֶה — לֹא יִדָּחֶה יְדַעְיָה מִמְּקוֹמוֹ. אֶלָּא יְדַעְיָה עִיקָּר, וִיהוֹיָרִיב טָפֵל לוֹ. וְיִשְׂרָאֵל שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר מִתְכַּנְּסִין בְּעָרֵיהֶן וְקוֹרִין בְּמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית. מְנָהָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב בַּר אַחָא אָמַר רַב אַסִּי: אִלְמָלֵא מַעֲמָדוֹת לֹא נִתְקַיְּימוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ אֱלֹהִים בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה״, אָמַר אַבְרָהָם: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין לְפָנֶיךָ, אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כְּדוֹר הַמַּבּוּל וּכְדוֹר הַפְּלַגָּה? אֲמַר לֵיהּ: לָאו. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הוֹדִיעֵנִי בַּמֶּה אִירָשֶׁנָּה? אֲמַר לֵיהּ: ״קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְגוֹ׳״. אָמַר לְפָנָיו: רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! תִּינַח בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים. בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים מָה תְּהֵא עֲלֵיהֶם? אָמַר לוֹ: כְּבָר תִּקַּנְתִּי לָהֶם סֵדֶר קׇרְבָּנוֹת, בִּזְמַן שֶׁקּוֹרְאִין בָּהֶן לְפָנַי — מַעֲלֶה אֲנִי עֲלֵיהֶם כְּאִילּוּ הִקְרִיבוּם לְפָנַי וַאֲנִי מוֹחֵל לָהֶם עַל כׇּל עֲוֹנוֹתֵיהֶם. תָּנוּ רַבָּנַן: אַנְשֵׁי מִשְׁמָר הָיוּ מִתְפַּלְּלִין עַל קׇרְבַּן אֲחֵיהֶם שֶׁיִּתְקַבֵּל בְּרָצוֹן. וְאַנְשֵׁי מַעֲמָד מִתְכַּנְּסִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְיוֹשְׁבִין אַרְבַּע תַּעֲנִיּוֹת: בַּשֵּׁנִי בַּשַּׁבָּת, בַּשְּׁלִישִׁי, בָּרְבִיעִי, וּבַחֲמִישִׁי. בַּשֵּׁנִי — עַל יוֹרְדֵי הַיָּם. בַּשְּׁלִישִׁי — עַל הוֹלְכֵי מִדְבָּרוֹת. בָּרְבִיעִי — עַל אַסְכָּרָא שֶׁלֹּא תִּיפּוֹל עַל הַתִּינוֹקוֹת. בַּחֲמִישִׁי — עַל עוּבָּרוֹת וּמֵינִיקוֹת. עוּבָּרוֹת — שֶׁלֹּא יַפִּילוּ, מֵינִיקוֹת — שֶׁיָּנִיקוּ אֶת בְּנֵיהֶם. וּבָעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, קַל וָחוֹמֶר בַּשַּׁבָּת עַצְמָהּ. בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת מַאי טַעְמָא לָא? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מִפְּנֵי הַנּוֹצְרִים. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר: מִפְּנֵי שֶׁהוּא שְׁלִישִׁי לַיְצִירָה. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר: מִפְּנֵי נְשָׁמָה יְתֵירָה, דְּאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: נְשָׁמָה יְתֵירָה נִיתְּנָה בּוֹ בָּאָדָם בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת נוֹטְלִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שָׁבַת וַיִּנָּפַשׁ״. כֵּיוָן שֶׁשָּׁבַת — וַי אָבְדָה נָפֶשׁ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן ״בְּרֵאשִׁית״ וִ״יהִי רָקִיעַ״. תָּנָא: ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם, ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד. בִּשְׁלָמָא ״יְהִי רָקִיעַ״ בְּאֶחָד — תְּלָתָא פְּסוּקֵי הָווּ. אֶלָּא ״בְּרֵאשִׁית״ בִּשְׁנַיִם, מַאי טַעְמָא? חַמְשָׁה פְּסוּקֵי הָוַיִין, וְתַנְיָא: הַקּוֹרֵא בַּתּוֹרָה — אַל יִפְחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִים! רַב אָמַר: דּוֹלֵג. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: פּוֹסֵק. וְרַב דְּאָמַר דּוֹלֵג, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר פּוֹסֵק? קָסָבַר: כׇּל פְּסוּקָא דְּלָא פַּסְקֵיהּ מֹשֶׁה — אֲנַן לָא פָּסְקִינַן לֵיהּ. וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק, וּמִי פָּסְקִינַן? וְהָאָמַר רַבִּי חֲנִינָא קָרָא: צַעַר גָּדוֹל הָיָה לִי אֵצֶל רַבִּי חֲנִינָא הַגָּדוֹל וְלֹא הִתִּיר לִי לִפְסוֹק אֶלָּא לְתִינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן, הוֹאִיל וּלְהִתְלַמֵּד עֲשׂוּיִן. וּשְׁמוּאֵל — הָתָם טַעְמָא מַאי? מִשּׁוּם דְּלָא אֶפְשָׁר. הָכָא נָמֵי לָא אֶפְשָׁר. וּשְׁמוּאֵל אָמַר פּוֹסֵק, מַאי טַעְמָא לָא אָמַר דּוֹלֵג? גְּזֵירָה מִשּׁוּם הַנִּכְנָסִין וּגְזֵרָה מִשּׁוּם הַיּוֹצְאִין. מֵיתִיבִי: פָּרָשָׁה שֶׁל שִׁשָּׁה פְּסוּקִים — קוֹרִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם, וְשֶׁל חֲמִשָּׁה — בְּיָחִיד. וְאִם הָרִאשׁוֹן קוֹרֵא שְׁלֹשָׁה, הַשֵּׁנִי קוֹרֵא שְׁנַיִם מִפָּרָשָׁה זוֹ וְאֶחָד מִפָּרָשָׁה אַחֶרֶת. וְיֵשׁ אוֹמְרִים: שְׁלֹשָׁה, לְפִי שֶׁאֵין מַתְחִילִין בַּפָּרָשָׁה פָּחוֹת מִשְּׁלֹשָׁה פְּסוּקִין. לְמַאן דְּאָמַר דּוֹלֵג — לִידְלוֹג, וּלְמַאן דְּאָמַר פּוֹסֵק — לִיפְסוֹק! שָׁאנֵי הָתָם,

וחלקום – לכ"ד וכתבו כנוי של כל אחד ואחד בחלק: בללום ונתנום בקלפי – כתבו על כ"ד חתיכות קלף ראשי משמרות שחלקו מאותן ד': בא ידעיה – משמרה של ידעיה בא אחד מהן ונוטל חלקו וחלק ה' חתיכות קלף דהוו להו שש ומי שהיה עולה בידו ראשון היה לשבת ראשונה שבסדר שהיו עולין בידו זו אחר זו כך היו עובדין בשבתותיהן זו אחר זו: וכך התנו – שאפי' יהויריב שהיה במקדש ראשון ראשון למשמרות עולה מן הגולה: לא ידחה ידעיה – הואיל ומתחלה לא עלה יהויריב אלא כל משמרות הנעשות מידעיה קודמות לעבודה ליהויריב ויהויריב בא ועובד אחריהן במקום משמר אחר וששה דידעיה עושין אותן ה' שלא להרבות במשמרות: א"ר אסי לפי שאלמלא מעמדות – עיסקי קרבנות שישראל עושין הן היו כלים בחטאן ומשהן כלין שמים וארץ העומדים בזכותן אין מתקיימין כו': כאנשי דור המבול – שמאחר שהן כלין אין העולם מתקיים והואיל שעל עיסקי קרבן העולם עומד לכך קורין אנשי מעמד בעריהן במעשה בראשית: כבר תקנתי להם כו' – כל זמן שקורין בהן כו' מהיכא יליף לה להאי גמגום: ת"ר אנשי משמר מתפללין על קרבן אחיהן – תמידים שבכל יום: אנשי משמר – אותן כ"ד שהיו בעריהן: בשני על יורדי הים – דכתיב בשני (בראשית א׳:ו׳) יהי רקיע בתוך המים וצריך להזכיר ולרצות על הדבר: בשלישי על הולכי מדברות – דכתיב ותראה היבשה תהי ראויה יבשה להולכיה שלא יזוקו מפני חיות רעות: ברביעי על האסכרא – שבו נתלו המאורות וכתיב ביה (שם) יהי מאורות מארת כתיב: ועל עוברות כו' – דכתיב ביה (שם) ישרצו המים שרץ נפש חיה: מפני הנוצרים – שעושים אותו יום טוב שלהם: שלישי ליצירה – דאדם נברא ביום ששי ובכל יום שלישי הוי חלוש כדכתיב (שם לד) ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים: נשמה יתירה – שנוטלין אותה ממנו והוי חלש: נשמה יתירה – שמרחיבים דעתו לאכילה ושתיה: כיון ששבת – שנח ושמר את השבת: ווי אבדה נפש – וינפש דורש בנוטריקון ווי נפש: בראשית בשנים – כהן ולוי קורין ביום תענית בראשית: תלתא פסוקי הווי – וסגיא בהו לחד גברא: רב אמר דולג – הראשון קורא שלשה פסוקים והשני מתחיל בפסוק שסיים בו הראשון והשנים עמו הרי שלשה ומשום אין משיירין בפרשה פחות משלשה פסוקים ליכא משום דלא אפשר: פוסק – מפסיק הפסוק לשנים ראשון קורא שני פסוקים וחצי ולוי משלים חצי אותו הפסוק שקרא הכהן עם שנים הנותרים: ר' חנינא קרא – שהיה בעל מקרא ויודעה בגירסא ובקי בטעמיה: צער גדול – הרבה טרחתי וחזרתי עליו שיתיר לי לפסוק הפסוק לשנים לצורך תינוקות שלומדים לפני שאינן יכולין לקרוא פסוק כולו: הכי נמי לא אפשר – גבי ס"ת ובדילוג אי אפשר משום הנכנסין והיוצאין אם שני דולג ומתחיל בפסוק שסיים בו הראשון בני אדם הנכנסין שלא שמעו קריאת הראשון סבורין לומר שלא קרא הראשון אלא שני פסוקים ונפיק מיניה חורבא וכשהראשון קורא ג' פסוקים ואינו משייר אלא שנים איכא גזרת יוצאין דסברי האי שני דסגיא ליה בשני פסוקים: מיתיבי פרשה של ששה פסוקים – אשאר ימות השנה קאי: ויש אומרים שלשה – מפרשה אחריתי: הכי גרסינן למאן דאמר דולג לידלוג למ"ד פוסק ליפסוק – כלומר פרשה של חמשה פסוקין אמאי קורא שני שלשה פסוקין בפרשה אחרת לידלוג או ליפסוק:

רב אמר דולג. פי' הראשון קורא מראש הפרשה ג' פסוקים והשני שאין לו כי אם שני פסוקים מדלג פסוק אחד וקורא ממה שקרא הראשון וכן נמי בראשי חדשים מדלגין והקשה ה"ר יהודה בר נתן ואמאי מדלגין אמאי אינו קורא למעלה בפרשה דהא בשבת בחוש"מ קורא הוא מראה אתה אומר אלי (שמות ל״ג:י״ב) אע"פ שעיקר הפרשה אינה מתחלת כי אם מפסל לך (שם לד) וי"ל דמ"ה הוא קורא ראה בפרשה של מעלה לפי שכל אותה הפרשה משתעי בחד עניינא אבל פרשה דר"ח לעיל מינה לא משתעי כלל מחד עניינא ולכך אינו קורא בפרשה של מעלה אלא דולג ומזה ראיה למנהגנו אהא דלא קרינן בכל שבת ושבת פרשה של שבת כמו שאנו עושין בי"ט שאנו קורין פרשיות לפי המאורע לפי שאין בפרשה של שבת שלשה פסוקים דאין לומר שנדלג לעיל דלא הוי מחד עניינא: גזרה משום הנכנסין והיוצאין. פי' שהנכנסין שלא ראו הראשונים שקרא ג' פסוקים ויראו השני שקורא פסוק אחד מלמעלה יאמרו שהראשון לא קרא אלא שני פסוקים והיוצאין כשהראשון קורא שלשה פסוקים ואינו משייר אלא שני פסוקים איכא גזירת יוצאין דסברי האי שני סגיא ליה בשני פסוקים:

תענית כז:

Navigate the library