Sotah 6b · Talmud

הָאוֹמֶרֶת ״טְמֵאָה אֲנִי״, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה. דַּאֲתוֹ עֵדִים אֵימַת? אִילֵּימָא מִקַּמֵּי דְּתִקְדּוֹשׁ — תִּיפּוֹק לְחוּלִּין. אֶלָּא לְבָתַר דִּקְדוּשׁ. אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא מַיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ — אַלְמָא בַּת מִקְדָּשׁ וּמִקְרָב הִיא, וְכִי קְדוּשׁ מֵעִיקָּרָא — שַׁפִּיר קְדוּשׁ, וּמִשּׁוּם הָכִי מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת. אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֵין הַמַּיִם בּוֹדְקִין אוֹתָהּ, תִּיגַּלֵּי מִילְּתָא לְמַפְרֵעַ דְּכִי קְדוּשׁ מֵעִיקָּרָא — בְּטָעוּת קְדוּשׁ, וְתִיפּוֹק לְחוּלִּין! אָמַר רַב יְהוּדָה מִדִּיסְקַרְתָּא: כְּגוֹן שֶׁזִּינְּתָה בָּעֲזָרָה, דְּכִי קְדוּשׁ מֵעִיקָּרָא — שַׁפִּיר קְדוּשׁ. מַתְקֵיף לַהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא: וַהֲלֹא פִּירְחֵי כְהוּנָּה מְלַוִּין אוֹתָהּ! שֶׁזִּינְּתָה מִפִּירְחֵי כְהוּנָּה עַצְמָן. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּגוֹן שֶׁנִּצְרְכָה לִנְקָבֶיהָ, דְּאַטּוּ פִּירְחֵי כְהוּנָּה בְּכִיפָּה תָּלֵי לַהּ? רַב פָּפָּא אָמַר: לְעוֹלָם כִּדְאָמְרִינַן מֵעִיקָּרָא, וּדְקָאָמְרַתְּ תִּיפּוֹק לְחוּלִּין — מִדְּרַבָּנַן, גְּזֵירָה שֶׁמָּא יֹאמְרוּ: מוֹצִיאִין מִכְּלֵי שָׁרֵת לְחוֹל. מֵתִיב רַב מָרִי: נִטְמֵאת מִנְחָתָהּ עַד שֶׁלֹּא קָדְשָׁה בִּכְלִי — הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת, וְתִפָּדֶה. מִשֶּׁקָּדְשָׁה בִּכְלִי — הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת, וְתִשָּׂרֵף. קָדַשׁ הַקּוֹמֶץ, וְלֹא הִסְפִּיק לְהַקְרִיבוֹ עַד שֶׁמֵּת הוּא אוֹ עַד שֶׁמֵּתָה הִיא — הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת, וְתִשָּׂרֵף. קָרַב הַקּוֹמֶץ וְלֹא הִסְפִּיק לֶאֱכוֹל שִׁירַיִם עַד שֶׁמֵּת הוּא אוֹ עַד שֶׁמֵּתָה הִיא — הֲרֵי הִיא כְּכׇל הַמְּנָחוֹת, וְתֵאָכֵל. שֶׁעַל הַסָּפֵק בָּאת מִתְּחִילָּה, כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. בָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה — מִנְחָתָהּ נִשְׂרֶפֶת. נִמְצְאוּ עֵדֶיהָ זוֹמְמִין — מִנְחָתָהּ חוּלִּין. עֵדִים זוֹמְמִין קָאָמְרַתְּ?! עֵדִים זוֹמְמִין קָלָא אִית לְהוּ. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַב שֵׁשֶׁת, וְלָאו מִטַּעְמֵיהּ. ״טְהוֹרָה״ — וְלֹא שֶׁיֵּשׁ לָהּ עֵדִים בִּמְדִינַת הַיָּם. ״וּטְהוֹרָה״ — וְלֹא שֶׁתָּלְתָה לָהּ זְכוּת. ״הִיא״ — וְלֹא שֶׁיִּשְׂאוּ וְיִתְּנוּ בָּהּ מוֹזְרוֹת בַּלְּבָנָה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן, נְהִי דְּוָיו לָא דָּרֵישׁ, וְהָא אִיכָּא

האומרת טמאה אני - שהודתה לבית דין על קלקולה שהיו מאיימין עליה כדתני מתני': מקמי דתקדוש - בכלי שרת: תיפוק לחולין - בפדיון שלא היה קדושת הגוף אלא קדושת פה וכל המנחות נפדות כל זמן שלא קדשו בכלי: אלא לבתר דקדוש - דכלי שרת מקדשין את הראוי להם שלא לצאת עוד לחולין כדתנן כל הנוגע בהם יקדש וליקרב אינה ראויה שהרי אינה באה אלא להזכיר עונה של זו שתבדק והרי היא בדוקה ועומדת ולנדבה נמי לא חזיא להקריבה דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר: אי אמרת בשלמא מים בודקין אותה - אם שתתה עד שלא באו עדים אלמא בשעה שניתנה בכלי ראויה היתה לכלי שרת דההיא שעתא בת מיקדשא ומיקרב היא מספק כשאר מנחת סוטה הלכך כי קדיש בכלי שפיר קדיש ומשום הכי כי אתו עדים איפסלא מהקרבה מכאן ולהבא ולא נפקא לחולין ונשרפת: אלא אי אמרת אין המים בודקין אותה - הואיל ולא ליבדק עומדת ולא ראויה היא למנחה: תיגלי מילתא למפרע - דלא היתה ראויה לכלי ואין כלי שרת מקדשין אלא הראוי להם כדאמר בזבחים (דף פג.): ותיפוק לחולין - בלא פדיון שקדושת פה שלה וקדושת כלי שלה הכל בטעות שהיינו סבורים שהיא טעונה מנחה ואינו כן והקדש טעות אינו הקדש: שזינתה בעזרה - לאחר שקדשה בכלי ועל זנות זה באו העדים ולא על טומאה של סתירה ראשונה הילכך כי קדשה בכלי בת מקדש ומקרב הואי דלא הוו לה עדים: שנצרכה לנקביה - והניחוה והלכה וזינתה: דאטו פרחי כהונה בכיפה - של ראשה תלויים לה שלא תשמט מידם: לעולם כדאמרינן מעיקרא - כדהוה סלקא דעתיה ברישא שעל טומאת סתירה ראשונה באו ואפילו הכי לא קשיא לרב ששת דהא דקאמר דכיון דלא חזיא לקידוש תיפוק לחולין אין הכי נמי מדאורייתא יצאת לחולין ומדרבנן היא נשרפת לפי שאין הכל בקיאין בהלכות לידע שבשביל שהיו לה עדים לא היתה ראויה לקדש ואתו למימר מוציאין דבר שקידש בכלי שרת לחולין: הרי היא ככל המנחות - שנטמאו עד שלא קדשו בכלי ותפדה ויביא בדמיה את המנחה: קדש הקומץ - שקמצה ונתן הקומץ בכלי שרת קדש בקדושת קומץ שהמנחה טעונה ארבע עבודות כנגד ארבע עבודות של דם זבחים קמיצה מתוך כלי שרת כנגד שחיטה שהסכין של כלי שרת מקדש את הדם ומתן כלי להקדיש הקומץ בכלי שרת שני כנגד קבלת דם הולכה כנגד הולכה והקטרת הקומץ כנגד זריקת הדם: שמת הוא - ושוב אינה שותה דאמאן בעינן למשרייה: הרי היא ככל המנחות - שאירע בהן פסול בין קמיצה להקטרה ותישרף למטה: ולא הספיק - כהן לאכול את השירים: כיפרה - מנחה זו את ספיקה האי כפרה לאו כפרת עון הוא ולא הזכרת עון אלא כפרה הראויה לה קאמרינן שעשתה מנחה זו בשעת הקטרת קומצה כל מה שיש עליה לעשות שהרי בהכשר קרבה יבא וישקה אותה ותיבדק וכיון דבהכשר קרבה שיריה נאכלין כל זמן שלא אירע בהן פסול בגופן: באו לה עדים שהיא טמאה - אמעיקרא קאי קודם הקטרה: נמצאו עדיה זוממין - עדי סתירתה שעל ידיהם באה לכך: מנחתה חולין - לא קדושת פה ולא קדושת כלי ואין מועלין בה דבטעות הוה אלמא לא אמרינן תישרף מדרבנן כי נמצאו עדיה זוממין שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחול וש"מ כי קתני באו לה עדים שהיא טמאה מנחתה נשרפת מדאורייתא קאמר דבת מקדש הואי: קלא אית להו - הכל יודעין שהקדישה טעות: כוותיה דרב ששת - דאין המים בודקין סוטה שיש לה עדים: ולא מטעמיה - דועד אין בה דההוא לאו לספק סוטה מידריש אלא לסוטה ודאית בעד אחד אלא מקרא אחרינא נפקא: טהורה - ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא ונקתה ונזרעה זרע והוה ליה למיכתב ואם לא נטמאה ונקתה וגו' וטהורה היא לדרשה למידרש הכי טהורה נזרעה זרע ולא שניצולת מן המים מפני שהיו עדים בטומאתה: וטהורה - וי"ו יתירא למעוטי שתלתה לה זכות דבהא לא אמר קרא ונזרעה זרע: היא - ולא הניצולת מן המים על ידי שהיה קלקולה מפורסם לכל שכבר היו נושאות ונותנות בה לדבר בה: מוזרות בלבנה - נשים טוות בלבנה: ופרכינן ורבי שמעון - דאמר אין זכות תולה נהי דוי"ו לא דריש מיהו יש לה עדים נפקא מקרא קשיא דאתה מוציא שם רע על הטהורות ויאמרו עדים היו להם:

כי קדוש מעיקרא שפיר קדוש משום הכי נשרפת - קשיא כיון דהוא היה מביא מנחתו עליה אמאי נשרפת מאי שנא מהא דתנן בפרק ד' במסכת נזיר (דף כד:) האשה שנדרה בנזיר והפרישה את בהמתה בנזיר והיפר לה בעלה אם שלו היתה הבהמה תצא ותרעה בעדר ואם שלה היתה הבהמה חטאת תמות ואע"ג דבשעת הקדש הות בת מקדש דקי"ל דבעל מיגז גייז ואפ"ה אמר כיון דמשלו היתה תצא ותרעה בעדר דנפקא לחולין ותנן נמי התם בפרק בית שמאי (נזיר דף לב.) מי שנדר בנזיר והלך להביא בהמתו אם עד שלא נגנבה בהמה נדר הרי הוא נזיר ואם משנגנבה בהמה נדר אינו נזיר והכי נמי הוו עדים בעולם קודם הקדש ולאו אדעתא דהכי הקדיש ועוד אמאי נשרפת כיון דקי"ל כבית הלל דאמרי בפרק יש נוחלין (ב"ב דף קכ:) ובפרק ב"ש במסכת נזיר (דף לא:) דיש שאלה להקדש למה אינו נשאל עליה ותצא לחולין: דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש - ואין להקשות והא אשם תלוי אע"ג דכי קדוש מעיקרא בטעות קדוש דלא חזי לכפר מידי היכא דלא חטא ואפ"ה תנן בפרק בתרא דכריתות (דף כג:) המביא אשם תלוי ונודע שלא חטא ירעה עד שיסתאב דהא מפרש התם טעמא משום דלבו נוקפו גמר ומקדיש: גזירה שמא יאמרו מוציאין מכלי שרת לחולין - ואי תקשה כל הני דתנן תצא ותרעה בעדר נגזור שמא יאמרו מוציאין מקדושת הגוף לחולין תריץ התם לא מוכחא מילתא וליכא היכירא בין קדושת פה לקדושת הגוף ויאמר קדושת הפה היה אבל הכא איכא היכירא בין קדושת הפה לקדושת כלי שרת וצ"ע בפרק שתי מדות (מנחות דף צ.) ובפרק התודה (מנחות דף עט:): קרב הקומץ ולא הספיק כו' - נראה דהוא הדין אם קרב הקומץ ובאו עדים שנטמאה דאמר נמי כיפרה ספיקה דהכי אמר בפרק בתרא דכריתות (דף כו:) גבי חטאת העוף הבא על הספק אם משמיצה דמו נודע לה שילדה אסורה אפילו בהנאה שעל הספק באת כיפרה ספיקה: נמצאו עדים זוממין - נראה דאקדשה בכלי קאי וקודם קמיצה דלאחר הקמיצה איכא איסורא דרבנן ונשרפת דמוקמינן נמי התם הא דתנן משנמלקה נודע לה הרי זו תקבר בנודע לה שלא ילדה ובדין הוא דמותרת בהנאה ומאי טעמא תקבר מדרבנן: וטהורה ולא שתולה לה זכות - מהכא משמע דבעלה מותר בה לאלתר ולא אמרי' ימתין עד שלש שנים שמא זכות תלתה לה דאם היה אסור בה היכי הוה מצינו למיקרי בה ונקתה ונזרעה זרע וכן הראני רבי בירושלמי ונקה האיש מעון אינה חושש שמא תלה זכות ואתיא כמ"ד הזכות תולה ואינה ניכרת:

סוטה ו:

Navigate the library