Sotah 44b · Talmud

שֶׁתְּחִילַּת נִיסָה נְפִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״נָס יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי פְלִשְׁתִּים וְגַם מַגֵּפָה גְדוֹלָה הָיְתָה בָעָם״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר: ״וַיָּנֻסוּ אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל מִפְּנֵי פְלִשְׁתִּים וַיִּפְּלוּ חֲלָלִים וְגוֹ׳״. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמִלְחֲמוֹת הָרְשׁוּת, אֲבָל בְּמִלְחֲמוֹת מִצְוָה — הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִילּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים — בְּמִלְחֲמוֹת מִצְוָה, אֲבָל בְּמִלְחֲמוֹת חוֹבָה — הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִילּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחוּפָּתָהּ. גְּמָ׳ מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי יוֹסֵי לְרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ עֲבֵירָה דְּרַבָּנַן. כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא: שָׂח בֵּין תְּפִילָּה לִתְפִילָּה — עֲבֵירָה הִיא בְּיָדוֹ, וְחוֹזֵר עָלֶיהָ מֵעוֹרְכֵי הַמִּלְחָמָה. כְּמַאן — כְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי. מַאן תְּנָא לְהָא דְּתָנוּ רַבָּנַן: שָׁמַע קוֹל קְרָנוֹת וְהִרְתִּיעַ, הַגָּפַת תְּרִיסִין וְהִרְתִּיעַ, צִחְצוּחַ חֲרָבוֹת וּמַיִם שׁוֹתְתִין לוֹ עַל בִּרְכָּיו — חוֹזֵר. כְּמַאן — לֵימָא רַבִּי עֲקִיבָא הִיא וְלָא רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי? בְּהָא אֲפִילּוּ רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי מוֹדֶה, מִשּׁוּם דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ״. ״וְהָיָה כְּכַלֹּת הַשֹּׁטְרִים כּוּ׳״. הַאי מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילַּת נִיסָה נְפִילָה, מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילַּת נְפִילָה נִיסָה מִבְּעֵי לֵיהּ! אֵימָא מִפְּנֵי שֶׁתְּחִילַּת נְפִילָה נִיסָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּמִלְחֲמוֹת הָרְשׁוּת כּוּ׳, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רְשׁוּת דְּרַבָּנַן זוֹ הִיא מִצְוָה דְּרַבִּי יְהוּדָה, מִצְוָה דְּרַבָּנַן זוֹ הִיא חוֹבָה דְּרַבִּי יְהוּדָה. אָמַר רָבָא: מִלְחֲמוֹת יְהוֹשֻׁעַ לְכַבֵּשׁ — דִּבְרֵי הַכֹּל חוֹבָה, מִלְחֲמוֹת בֵּית דָּוִד לִרְוָוחָה — דִּבְרֵי הַכֹּל רְשׁוּת. כִּי פְּלִיגִי לְמַעוֹטֵי נׇכְרִים דְּלָא לַיְתֵי עֲלַיְיהוּ. מָר קָרֵי לַהּ מִצְוָה וּמָר קָרֵי רְשׁוּת. נָפְקָא מִינַּהּ לְעוֹסֵק בְּמִצְוָה שֶׁפָּטוּר מִן הַמִּצְוָה. הֲדַרַן עֲלָךְ מְשׁוּחַ מִלְחָמָה עֶגְלָה עֲרוּפָה בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״. שְׁלֹשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״זְקֵנֶיךָ״ — שְׁנַיִם, ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד. נִמְצָא טָמוּן בַּגַּל אוֹ תָּלוּי בָּאִילָן אוֹ צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּאֲדָמָה״ — וְלֹא טָמוּן בַּגַּל, ״נֹפֵל״ — וְלֹא תָּלוּי בָּאִילָן, ״בַּשָּׂדֶה״ — וְלֹא צָף עַל פְּנֵי הַמַּיִם. נִמְצָא סָמוּךְ לַסְּפָר אוֹ לְעִיר שֶׁרוּבָּהּ נׇכְרִים אוֹ לְעִיר שֶׁאֵין בָּהּ בֵּית דִּין — לֹא הָיוּ עוֹרְפִין. אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא לְעִיר שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בֵּית דִּין. גְּמָ׳ מַאי קָאָמַר? אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ, הָכִי קָאָמַר: שֶׁנֶּאֱמַר ״וְעָנוּ וְאָמְרוּ״, וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר ״וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ וְגוֹ׳״, מָה עֲנִיָּיה הָאֲמוּרָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ — אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. וְסֵדֶר עֶגְלָה עֲרוּפָה כֵּיצַד — ״כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה ... וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״ — שְׁלֹשָׁה מִבֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם הָיוּ יוֹצְאִין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חֲמִשָּׁה וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״. ״זְקֵנֶיךָ״ — שְׁנַיִם, ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן חֲמִשָּׁה. דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: ״זְקֵנֶיךָ״ — שְׁנַיִם, וְאֵין בֵּית דִּין שָׁקוּל, מוֹסִיפִין עֲלֵיהֶן עוֹד אֶחָד, הֲרֵי כָּאן שְׁלֹשָׁה. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן נָמֵי, הָא כְּתִיב ״וְשֹׁפְטֶיךָ״! הָהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לִמְיוּחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה: מִ״זִּקְנֵי״ ״זְקֵנֶיךָ״ נָפְקָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן: אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״זִקְנֵי״ — הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ זִקְנֵי הַשּׁוּק, כְּתַב רַחֲמָנָא ״זְקֵנֶיךָ״. וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״זְקֵנֶיךָ״ — הֲוָה אָמֵינָא אֲפִילּוּ סַנְהֶדְרִי קְטַנָּה, כְּתַב רַחֲמָנָא ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ — לִמְיוּחָדִין שֶׁבְּשׁוֹפְטֶיךָ. וְרַבִּי יְהוּדָה גְּמַר ״זִקְנֵי״ ״זִקְנֵי״ מִ״זִּקְנֵי הָעֵדָה״: מָה לְהַלָּן מְיוּחָדִין שֶׁבָּעֵדָה — אַף כָּאן מְיוּחָדִין שֶׁבָּעֵדָה. אִי גָּמַר, לִגְמְרַהּ לְכוּלַּהּ מִילְּתָא מֵהָתָם, ״זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ״ לְמָה לִי? אֶלָּא, וָיו ״וְשֹׁפְטֶיךָ״ לְמִנְיָנָא. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן —

שתחילת ניסה נפילה - בגמ' פריך איפכא מבעי ליה שהניסה היא תחילת הנפילה: בד"א - דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין ממקומן במלחמות הרשות: אבל במלחמות מצוה - כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע הכל יוצאין: רבי יהודה אומר כו' - מפרש בגמ': גמ' עבירה דרבנן - לר"י הגלילי אפי' עבר על דברי סופרים חוזר ולרבי יוסי עד שיעבור על דבר תורה דומיא דאלמנה לכהן גדול וכגון שנשאה דאיכא איסור: סח בין תפילה לתפילה - בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש: סח - סיפר: עבירה היא בידו - אם לא חזר ובירך דהכי אמרי' במנחות (דף לו.) סח מברך שתים לא סח מברך אחת: ומים שותתין על ברכיו - מי רגלים מחמת יראה: מפני שתחילת נפילה ניסה מבעי ליה - תחילת משמע הגרמת הדבר והכי איבעי ליה למימר כשהן נסין זו היא תחילת הגרמת הנפילה ובניסה לא שייך למימר תחילה דהא ממש קא ערקי: רשות דרבנן זו היא מצוה דר' יהודה - ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות ואין חתן יוצא לה אמר נמי ר' יהודה דאין חתן יוצא לה אלא שרבי יהודה קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה כדמפרש רבא ואזיל: מצוה דרבנן - דאמרו בה הכל יוצאין אמר נמי ר' יהודה הכל יוצאין אלא דקרי לה חובה ולאו מידי אשמעינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קראו את זו מצוה ואפילו היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת ולומר אבל בזו הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה ורבי יהודה דקרי לקמייתא מצוה לאשמועי' דהעוסק בה פטור מן המצוה והוצרך להעלות את זו מעלה אחת לומר אבל בזו הכל יוצאין הילכך קרייה חובה כדאיתא: אמר רבא כו' - מילתיה דרבי יוחנן מפרש ואזיל וקאמר דהא דאמר רבי יוחנן דאיפליגו רבנן ורבי יהודה באחת המלחמות בקריאת השם נפקא לן מיניה לענין עוסק במצוה דלמר חובה ולמר רשות ופריש לן נמי רבא בהי מינייהו איפליגו: מלחמות יהושע דלכבש - בהא ליכא למאן דקרי רשות דאפילו חובה נמי איתא והעוסק בה פטור מן המצוה ורבנן הוא דלא איכפת להו לקרותה חובה דדיים לקרותה מצוה אצל הרשות שהרי אין אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת ומצוה לגבי רשות מעלה היא: ומלחמת בית דוד - שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד: דברי הכל רשות - ואפילו רבי יהודה להא לאו מצוה קרי לה והעוסק בה אינו פטור מן המצוה: כי פליגי - ר' יהודה ורבנן במצוה ורשות דלמר פטור מן המצוה ולמר חייב במלחמה שהיא למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתו עלייהו: מתני' עגלה ערופה בלשון הקודש - נאמרת מה שהזקנים אומרים ידינו לא שפכו והכהנים אומרים כפר לעמך ישראל בלשון הקודש הוזקקו מן התורה לאמרה: שנאמר כי ימצא חלל - ובגמרא פריך היכי יליף מהכא: היו יוצאין - ובאין שם ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה: בגל - גל של אבנים: נמצא סמוך לספר כו' - מפרש טעמא בגמ': גמ' מאי קאמר - היכי יליף לשון הקודש מהכא: ואין ב"ד שקול - אין עושין ב"ד שיהא יכול ליחלק שוה בשוה אלא שיהא הרוב לצד אחד לקיים אחרי רבים להטות (שמות כ״ג:ב׳): למיוחדין - הנך דלשכת הגזית: מזקני זקניך - מדמצי למיכתב זקני וכתב זקניך מיוחדין שבזקניך: זקני השוק - אע"פ שאינן סנהדרין: שופטיך - זקנים שהם שופטים את ישראל: מזקני העדה - דסמיכת פר העלם דבר ואייתר ליה שופטיך להביא עוד שנים: לגמרה לכולה מילתא מהתם - דהא רבי יהודה התם נמי חמשה קאמר ויליף לה מקראי בפ"ק דסנהדרין: אלא [וי"ו] ושופטיך למניינא - כלומר לא גמיר גז"ש ואיצטרי' שופטיך לסנהדרי גדולה כר"ש וי"ו דושופטיך דריש ר' יהודה למניינא להביא עוד שנים:

אין תוספות לפרק זה.

סוטה מד:

Navigate the library