Sotah 4b · Talmud

בִּדְחִטֵּי אוֹ בְּדִשְׂעָרֵי? בְּרַכִּיכָא אוֹ בַּאֲקוֹשָׁא? תֵּיקוּ. אָמַר רַב יִצְחָק בַּר רַב יוֹסֵף אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד — בְּעַצְמוֹ שִׁיעֵר. וְהָאִיכָּא בֶּן עַזַּאי דְּלָא נְסֵיב? אִיבָּעֵית אֵימָא: נְסֵיב וּפֵירַשׁ הֲוָה. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵרַבֵּיהּ שְׁמִיעַ לֵיהּ. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: ״סוֹד ה׳ לִירֵאָיו״. דָּרֵשׁ רַב עַוִּירָא, זִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַמֵּי, וְזִמְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי אַסִּי: כׇּל הָאוֹכֵל לֶחֶם בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם — כְּאִילּוּ בָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בְעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״. אָמַר רָבָא: הַאי ״בְּעַד אִשָּׁה זוֹנָה עַד כִּכַּר לָחֶם״ — ״בְּעַד כִּכַּר לֶחֶם עַד אִשָּׁה זוֹנָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כׇּל הַבָּא עַל אִשָּׁה זוֹנָה, לְסוֹף מְבַקֵּשׁ כִּכַּר לֶחֶם. אָמַר רַבִּי זְרִיקָא אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: כׇּל הַמְּזַלְזֵל בִּנְטִילַת יָדַיִם נֶעֱקָר מִן הָעוֹלָם. אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב: מַיִם רִאשׁוֹנִים — צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, מַיִם אַחֲרוֹנִים — צָרִיךְ שֶׁיַּשְׁפִּיל יָדָיו לְמַטָּה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: הַנּוֹטֵל יָדָיו — צָרִיךְ שֶׁיַּגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה, שֶׁמָּא יֵצְאוּ הַמַּיִם חוּץ לַפֶּרֶק, וְיַחְזְרוּ וִיטַמְּאוּ אֶת הַיָּדַיִם. אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: כׇּל הָאוֹכֵל פַּת בְּלֹא נִיגּוּב יָדַיִם — כְּאִילּוּ אוֹכֵל לֶחֶם טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר ה׳ כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא וְגוֹ׳״. וּמַאי ״וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד״? אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — לְבַסּוֹף נִכְשָׁל בְּאֵשֶׁת אִישׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְאֵשֶׁת אִישׁ נֶפֶשׁ יְקָרָה תָצוּד״. אָמַר רָבָא: הַאי ״נֶפֶשׁ יְקָרָה״ — ״נֶפֶשׁ גְּבוֹהָה״ מִיבְּעֵי לֵיהּ. וְעוֹד: ״הִיא תָּצוּד״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רָבָא: כׇּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִילּוּ לָמַד תּוֹרָה דִּכְתִיב בַּהּ ״יְקָרָה הִיא מִפְּנִינִים״, מִכֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנִּכְנָס לִפְנַי וְלִפְנִים, ״הִיא תְּצוּדֶנּוּ״ — לְדִינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי: כׇּל אָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ גַּסּוּת הָרוּחַ — כְּאִילּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה. כְּתִיב הָכָא: ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״, וּכְתִיב הָתָם: ״וְלָא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ״. וְרַבִּי יוֹחָנָן דִּידֵיהּ אָמַר: כְּאִילּוּ כָּפַר בָּעִיקָּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה׳ אֱלֹהֶיךָ וְגוֹ׳״. רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא אָמַר: כְּאִילּוּ בָּא עַל כׇּל הָעֲרָיוֹת. כְּתִיב הָכָא: ״תּוֹעֲבַת ה׳ כׇּל גְּבַהּ לֵב״, וּכְתִיב הָתָם: ״כִּי אֶת כׇּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵל וְגוֹ׳״. עוּלָּא אָמַר: כְּאִילּוּ בָּנָה בָּמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַּמֶּה נֶחְשָׁב הוּא״ — אַל תִּיקְרֵי ״בַּמֶּה״, אֶלָּא ״בָּמָה״. מַאי ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה״? אָמַר רַב: כׇּל הַבָּא עַל אֵשֶׁת אִישׁ, אֲפִילּוּ הִקְנָהוּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁמַיִם וָאָרֶץ כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ: ״הֲרִימֹתִי יָדִי אֶל ה׳ אֵל עֶלְיוֹן קֹנֵה שָׁמַיִם וָאָרֶץ״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. קַשְׁיָא לְהוּ לִדְבֵי רַבִּי שֵׁילָא: הַאי ״יָד לְיָד לֹא יִנָּקֶה״, ״יָדִי״ מִיבְּעֵי לֵיהּ! אֶלָּא אָמְרִי דְּבֵי רַבִּי שֵׁילָא: אֲפִילּוּ קִיבֵּל תּוֹרָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּינוּ, דִּכְתִיב בֵּיהּ ״מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ״ — לֹא יִנָּקֶה מִדִּינָהּ שֶׁל גֵּיהִנָּם. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹחָנָן: הַאי ״יָד לְיָד״, ״יָד מִיָּד״ מִיבַּעְיָא לֵיהּ! אֶלָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:

בדחטי או בדשערי - של חטין חלק ונשמט יותר משל שעורים: רכיכא - נשמט יותר מאקושא: רכיכא - שנילושה העיסה רכה: כל אחד ואחד - מן התנאים הללו: בעצמו שיער - כמה שהיה שוהה בביאתו: והאיכא בן עזאי דלא נסיב - כדאמר ביבמות (דף סג:) אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה אפשר לעולם שיתקיים ע"י אחרים בפרק הבא על יבמתו: כי בעד אשה זונה וגו' - השתא דריש ליה מסיפיה לרישיה בשביל ככר לחם אדם מתחייב בעונש של אשה זונה: במילתיה דרבא גרסי' בעד ככר לחם עד אשה זונה מבעי ליה - דמשמע בשביל ככר לחם רב העונש עד כדי עונש אשה זונה וה"ה נמי אי הוה כתיב עד אשה זונה בעד ככר לחם לא הוה קשיא לרבא מידי דודאי מסיפיה לרישיה מדריש קרא אלא עד ובעד קא קשיא ליה דגבי ככר לחם הוה ליה למיכתב בעד וגבי אשה זונה הוה ליה למיכתב עד: המזלזל - שאוכל תמיד בלא נטילת ידים: נעקר - דעובר על דברי חכמים חייב מיתה דכתיב ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י׳:ח׳): מים ראשונים - שלפני המזון: שיגביה ידיו - ראשי אצבעותיו שיהו המים משפעין לצד זרועותיו ולקמן מפרש טעמא: שמא יצאו מים חוץ לפרק ויחזרו ויטמאו את הידים - כדתנן במסכת ידים (פ"ב מ"ג) שצריך ליתן המים על ידיו שני פעמים הראשונים מטהרין את הידים והשניים מטהרין את המים הטופחים על ידיו שנטמאו בתחילה מחמת ידים ותנן התם הידים מטמאות ומטהרות עד הפרק כלומר מן הפרק ולמטה גזרו עליהן להיות שניות ופוסלות את התרומה ומטהרות בנטילה עד הפרק שעד הפרק צריך נטילה נטל את הראשונים ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טהורים שהרי טיהרו השניים את הראשונים נטל את הראשונים חוץ לפרק ואת השניים עד הפרק וחזרו ליד טמאה כלומר יצאו הראשונים חוץ לפרק ועל השניים לא הקפיד ליטול עד מקום שיצאו הראשונים אלא עד הפרק כמשפטם וחזרו הראשונים ליד טמאה שהרי נטמאו תחלה מחמת הידים והשניים לא טיהרו את היוצאים הילכך צריך שיגביה ראשי אצבעותיו למעלה שמא יצאו מים הראשונים ויחזרו ויטמאו את הידים: אחרונים - של אחר הסעודה שחייבו חכמים מפני שמלח סדומית יש שמסמא את העינים: צריך להשפיל ידיו למטה - כדי שתרד הזוהמא של תבשיל שבידיו שהרי להעביר הזוהמא הן: כל האוכל בלי ניגוב ידים - דבר מאוס הוא וחשוב כטומאה שנאמר ככה יאכלו בני ישראל את לחמם טמא אלמא דבר מיאוס קרי טומאה: מאי ואשת איש וגו' - סיפיה דקרא דלעיל הוא כי בעד אשה זונה עד ככר לחם: לסוף נכשל באשת איש - והכי קאמר בעד אשה זונה עד ככר לחם ואשת איש זונה נפש היקרה הגבוהה היא תצודנה רודף אחריה וצד אותה ומגיעה: היא תצוד מבעי לה - כיון דמסיפיה לרישיה קדרשת ליה הכי איבעי ליה למכתב ואשת איש נפש יקרה היא תצוד אותה אבל השתא משמע שאשת איש צדה את הנפש היקרה: מכהן גדול - דאפילו ממזר תלמיד חכם קודם לכהן עם הארץ לפתוח ראשון ולברך ראשון ומהאי קרא ילפינן ליה בהוריות (דף יג.): ורם לבבך - מעלה אני עליך כאילו שכחתו: כי את כל התועבות - גבי עריות כתיב: במה - עבודת כוכבים: אשר נשמה באפו - שמחזיק עצמו כבעל נפש דהיינו גאוה שחשובה נפשו בעיניו: מאי יד ליד לא ינקה - סיפיה דקרא דאיירי ביה לעיל הוא תועבת ה' כל גבה לב יד ליד לא ינקה: ה"ג כל שיש בו גסות הרוח אפילו הקנהו כו' ול"ג כל הבא על אשת איש דלא משתעי קרא אלא בגסי הרוח: הקנהו להקב"ה כו' - השליטו בשבחו על הכל כאברהם שקראהו קונה שמים וארץ והיינו יד ליד אפילו דומה לאברהם שאמר הרימותי ידי: קשיא להו לדבי רבי שילא - אהך דרשה דרב: הכי גרסינן האי יד ליד ידי לא ינקה מיבעי ליה: אפילו הוא כמשה - שקבל מיד הקדוש ברוך הוא לידו תורה: יד מיד מיבעי ליה - דהא קרא במקבל מוקמינן ליה ולא בנותן והוה ליה למיכתב יד מיד לא ינקה יד שקבלה מיד אף הוא לא ינקה:

נעקר מן העולם - תימה לר"י לפי' רש"י דפי' דעובר על דברי חכמים חייב מיתה מאי אריא נטילת ידים אפי' כל דברי חכמים נמי ועוד קשיא דאמר הכא דעונשו מיתה ובפ' במה אשה יוצאה (שבת דף סב:) אמרינן דעונשו עניות כדאמר שלשה דברים מביאין את האדם לידי עניות המזלזל בנטילת ידים ובפ' עושין פסין (עירובין דף כא:) מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורים וכו' עד מה אעשה שחבירי חייבו עליה מיתה ונראה דזלזול שמזלזל בה תמיד עונשו עקירה ע"י עניות דקשה ממיתה ע"י נחש ונעקר מן העולם דאמר [בסוכה] (דף מה:) וסנהדרין (דף סג.) כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם ובפרק קונם יין (נדרים דף סב.) כל המשמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם לאו בחדא מחיתא נינהו דעניות אלא מיתה חטופה או משונה. מ"ר: היא תצודנו לדינה של גיהנם - ואמר נמי בפ"ק דחגיגה (דף ט:) כל הבא על אשת איש ואסרה על בעלה נטרד מן העולם וק"ק מפ' הזהב (ב"מ דף נט.) דאמר הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעוה"ב וי"ל דהתם מיירי כשעשה תשובה והכי משמע בפ' ג' דיבמות (דף כב:) היכא דלא הוליד ממזר דבר תשובה הוא ותשובה עם יסורין דוקא דאמר בפרק חלק (סנהדרין דף קז.) אמר דוד כל הכי נטרוד ההוא גברא א"ל קבל עליך יסורים וחנק נמי כיסורין דכל המומתים מתוודין והאי דאמר נטרד מן העולם פי' מן העולם עם אותו עון דכך הוא חמור אשת איש האוסרה על בעלה כמו על אחותו פנויה והוליד ממנה ממזר ריב"א. א"נ היכא דלא באו עליו יסורים נטרד מן העולם:

סוטה ד:

Navigate the library