Sotah 46b · Talmud

״אֵיתָן מוֹשָׁבֶךָ וְשִׂים בַּסֶּלַע קִנֶּךָ״, וְאוֹמֵר: ״שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ וְהָאֵיתָנִים מֹסְדֵי אָרֶץ״. אֲחֵרִים אוֹמְרִים: מִנַּיִן לְ״אֵיתָן״ שֶׁהוּא יָשָׁן — שֶׁנֶּאֱמַר: ״גּוֹי אֵיתָן הוּא, גּוֹי מֵעוֹלָם הוּא״. ״וְעוֹרְפִין אוֹתָהּ בְּקוֹפִיץ מֵאֲחוֹרֶיהָ״. מַאי טַעְמָא — גָּמַר עֲרִיפָה עֲרִיפָה מֵחַטַּאת הָעוֹף. ״וּמְקוֹמָהּ, אָסוּר מִלִּזְרוֹעַ וּמִלֵּיעָבֵד״. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — לְשֶׁעָבַר, דִּבְרֵי רַבִּי יֹאשִׁיָּה. רַבִּי יוֹנָתָן אוֹמֵר: לְהַבָּא. רָבָא אָמַר: לְהַבָּא — דְּכוּלֵּי עָלְמָא לָא פְּלִיגִי, דִּכְתִיב: ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״, כִּי פְּלִיגִי לְשֶׁעָבַר. רַבִּי יֹאשִׁיָּה סָבַר: מִי כְּתִיב ״וְלֹא יְעוּבַּד״? וְרַבִּי יוֹנָתָן: מִי כְּתִיב ״אֲשֶׁר לֹא נֶעֱבַד״? וְרַבִּי יֹאשִׁיָּה: ״אֲשֶׁר״ — לְשֶׁעָבַר מַשְׁמַע, וְרַבִּי יוֹנָתָן: ״אֲשֶׁר״ — רִבּוּיָא הוּא. וּמוּתָּר לִסְרוֹק שָׁם פִּשְׁתָּן וּלְנַקֵּר שָׁם אֲבָנִים. תָּנוּ רַבָּנַן: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — אֵין לִי אֶלָּא זְרִיעָה, שְׁאָר עֲבוֹדוֹת מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ״ — מִכׇּל מָקוֹם. אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״? לוֹמַר לְךָ: מָה זְרִיעָה מְיוּחֶדֶת שֶׁהִיא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע, אַף כֹּל שֶׁהוּא בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע. יָצָא סְרִיקַת פִּשְׁתָּן וְנִיקּוּר אֲבָנִים, שֶׁאֵינָן בְּגוּפָהּ שֶׁל קַרְקַע. וְאֵימָא: ״אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ״ — כָּלַל, ״וְלֹא יִזָּרֵעַ״ — פָּרַט. כְּלָל וּפְרָט, אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט: זְרִיעָה — אִין, מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא! ״אֲשֶׁר״ — רִבּוּיָא הוּא. זִקְנֵי הָעִיר רוֹחֲצִין יְדֵיהֶן כּוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״וְכׇל זִקְנֵי הָעִיר הָהִיא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל״. שֶׁאֵין תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָעֲרוּפָה״, וּמָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״הָעֲרוּפָה״ — עַל מְקוֹם עֲרִיפָתָהּ שֶׁל עֶגְלָה. ״וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ״, וְכִי עַל לִבֵּנוּ עָלְתָה שֶׁבֵּית דִּין שׁוֹפְכִין דָּמִים?! אֶלָּא: לֹא בָּא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְּלֹא לְוָיָה. תַּנְיָא, הָיָה רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כּוֹפִין לִלְוָיָה, שֶׁשְּׂכַר הַלְוָיָה אֵין לָהּ שִׁיעוּר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּרְאוּ הַשֹּׁמְרִים אִישׁ יוֹצֵא מִן הָעִיר וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַרְאֵנוּ נָא אֶת מְבוֹא הָעִיר וְעָשִׂינוּ עִמְּךָ חָסֶד״, וּכְתִיב: ״וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר״, וּמָה חֶסֶד עָשׂוּ עִמּוֹ — שֶׁכׇּל אוֹתָהּ הָעִיר הָרְגוּ לְפִי חֶרֶב, וְאוֹתוֹ הָאִישׁ וּמִשְׁפַּחְתּוֹ שָׁלְחוּ. ״וַיֵּלֶךְ הָאִישׁ אֶרֶץ הַחִתִּים וַיִּבֶן עִיר וַיִּקְרָא שְׁמָהּ לוּז הוּא שְׁמָהּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה״, תַּנְיָא: הִיא לוּז שֶׁצּוֹבְעִין בָּהּ תְּכֵלֶת, הִיא לוּז שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב וְלֹא בִּלְבְּלָהּ, נְבוּכַדְנֶצַּר וְלֹא הֶחְרִיבָהּ, וְאַף מַלְאַךְ הַמָּוֶת אֵין לוֹ רְשׁוּת לַעֲבוֹר בָּהּ. אֶלָּא זְקֵנִים שֶׁבָּהּ, בִּזְמַן שֶׁדַּעְתָּן קָצָה עֲלֵיהֶן יוֹצְאִין חוּץ לַחוֹמָה, וְהֵן מֵתִים. וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וָחוֹמֶר: וּמָה כְּנַעֲנִי זֶה שֶׁלֹּא דִּיבֵּר בְּפִיו, וְלֹא הָלַךְ בְּרַגְלָיו — גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת, מִי שֶׁעוֹשֶׂה לְוָיָה בְּרַגְלָיו — עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. בַּמָּה הֶרְאָה לָהֶם? חִזְקִיָּה אָמַר: בְּפִיו עִקֵּם לָהֶם, רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: בְּאֶצְבָּעוֹ הֶרְאָה לָהֶם. תַּנְיָא כְּווֹתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן: בִּשְׁבִיל שֶׁכְּנַעֲנִי זֶה הֶרְאָה בְּאֶצְבָּעוֹ, גָּרַם הַצָּלָה לוֹ וּלְזַרְעוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: הַמְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ וְאֵין לוֹ לְוָיָה — יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ״. וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה פְּסִיעוֹת שֶׁלִּוָּה פַּרְעֹה לְאַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְצַו עָלָיו פַּרְעֹה אֲנָשִׁים וְגוֹ׳״, נִשְׁתַּעְבֵּד בְּבָנָיו אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה — שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה״. אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כׇּל הַמְלַוֶּה אֶת חֲבֵירוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר — אֵינוֹ נִיזּוֹק. רָבִינָא אַלְוְיֵהּ לְרָבָא בַּר יִצְחָק אַרְבַּע אַמּוֹת בָּעִיר, מְטָא לִידֵיהּ הֶיזֵּיקָא וְאִיתַּצִּיל. תָּנוּ רַבָּנַן: הָרַב לְתַלְמִיד — עַד עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר, חָבֵר לְחָבֵר — עַד תְּחוּם שַׁבָּת, תַּלְמִיד לְרַב — אֵין לוֹ שִׁיעוּר. וְכַמָּה? אָמַר רַב שֵׁשֶׁת: עַד פַּרְסָה. וְלָא אֲמַרַן אֶלָּא רַבּוֹ שֶׁאֵינוֹ מוּבְהָק, אֲבָל רַבּוֹ מוּבְהָק — שְׁלֹשָׁה פַּרְסָאוֹת. רַב כָּהֲנָא אַלְוְיֵהּ לְרַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי מִפּוּם נַהֲרָא עַד בֵּי צִינְיָתָא דְּבָבֶל. כִּי מְטוֹ הָתָם אֲמַר לֵיהּ: וַדַּאי דְּאָמְרִיתוּ הָנֵי צִינְיָתָא דְּבָבֶל מִשְּׁנֵי אָדָם הָרִאשׁוֹן אִיתַנְהוּ? אֲמַר לֵיהּ: אַדְכַּרְתַּן מִלְּתָא דְּאָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא: מַאי דִּכְתִיב ״בְּאֶרֶץ לֹא עָבַר בָּהּ אִישׁ וְלֹא יָשַׁב אָדָם שָׁם״? וְכִי מֵאַחַר שֶׁלֹּא עָבַר — הֵיכָן יָשַׁב (וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא יָשַׁב — הֵיכָן עָבַר)? אֶלָּא: אֶרֶץ שֶׁגָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן לְיִשּׁוּב — נִתְיַשְּׁבָה, אֶרֶץ שֶׁלֹּא גָּזַר עָלֶיהָ אָדָם הָרִאשׁוֹן — לֹא נִתְיַשְּׁבָה. רַב מָרְדֳּכַי אַלְוְיֵהּ לְרַב אָשֵׁי מֵהַגְרוֹנְיָא וְעַד בֵּי כֵיפֵי, וְאָמְרִי לַהּ: עַד בֵּי דוּרָא. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר: כָּל שֶׁאֵינוֹ מְלַוֶּה וּמִתְלַוֶּה — כְּאִילּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים, שֶׁאִילְמָלֵי לִיוּוּהוּ אַנְשֵׁי יְרִיחוֹ לֶאֱלִישָׁע לֹא גֵּירָה דּוּבִּים לַתִּינוֹקוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיַּעַל מִשָּׁם בֵּית אֵל וְהוּא עֹלֶה בַדֶּרֶךְ וּנְעָרִים קְטַנִּים יָצְאוּ מִן הָעִיר וַיִּתְקַלְּסוּ בוֹ וַיֹּאמְרוּ לוֹ עֲלֵה קֵרֵחַ עֲלֵה קֵרֵחַ״. אָמְרוּ לוֹ: עֲלֵה, שֶׁהִקְרַחְתָּ עָלֵינוּ אֶת הַמָּקוֹם. מַאי ״וּנְעָרִים קְטַנִּים״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁמְּנוֹעָרִים מִן הַמִּצְוֹת, ״קְטַנִּים״ — שֶׁהָיוּ מִקְּטַנֵּי אֲמָנָה. תָּנָא: נְעָרִים הָיוּ, וּבִזְבְּזוּ עַצְמָן כִּקְטַנִּים. מַתְקֵיף לַהּ רַב יוֹסֵף: וְדִלְמָא עַל שֵׁם מְקוֹמָן? מִי לָא כְּתִיב ״וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה״, וְקַשְׁיָא לַן: ״נַעֲרָה״ וּ״קְטַנָּה״? וְאָמַר רַבִּי פְּדָת: קְטַנָּה דְּמִן נְעוֹרָן! הָתָם לָא מְפָרַשׁ מְקוֹמָהּ, הָכָא מְפוֹרָשׁ מְקוֹמָן. ״וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם ה׳״. מָה רָאָה? אָמַר רַב: רָאָה מַמָּשׁ. כִּדְתַנְיָא, רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: כׇּל מָקוֹם שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים עֵינֵיהֶם — אוֹ מִיתָה, אוֹ עוֹנִי. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: רָאָה שֶׁכּוּלָּן נִתְעַבְּרָה בָּהֶן אִמָּן בְּיוֹם הַכִּיפּוּרִים. וְרַבִּי יִצְחָק נַפָּחָא אָמַר: בְּלוֹרִית רָאָה לָהֶן, כְּגוֹיִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: רָאָה שֶׁלֹּא הָיְתָה בָּהֶן לַחְלוּחִית שֶׁל מִצְוָה. וְדִלְמָא בְּזַרְעַיְיהוּ נִיהְוָה הֲוָה? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לֹא בָּם וְלֹא בְּזַרְעָם עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. ״וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים״,

איתן מושבך ושים בסלע קנך - אלמא איתן הוא סלע: מוסדי ארץ - הם הרים וכל הר של אבנים הוא: שהוא ישן - ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי: גוי מעולם הוא - היינו ישן: מחטאת עוף - דכתיב בה ממול ערפו (ויקרא ה): כולי עלמא לא פליגי - דהא כתיב ולא יזרע משמע להבא מדלא כתיב ואשר לא יזרע דלהוי משמע לשעבר: מי כתיב ולא יעבד - אי הוה כתיב אל נחל איתן ולא יעבד בו הוה משמע להבא אבל השתא דכתיב לא יעבד משמע לשעבר דאשר לאו לשון צואה הוא: אשר לשעבר משמע - אע"ג דלא יעבד להבא משמע הני מילי בלאו אשר אבל השתא דכתיב אשר על כרחיך מוכח עלה דלשעבר הוא: רבויא הוא - לא בא אלא לרבות כל עבודות כדלקמן דלא תדרשיה בכלל ופרט: כופין ללויה - כופין את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך שילוהו: ויקרא שמה לוז - סיפיה דקרא היא שמה עד היום הזה ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה כדאמרינן כל מקום שנאמר עד היום הזה לעולם ולעולמי עולמים הוא: ולזרעו - כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם: שלא דבר בפיו - דלא כתיב אלא ויראם באצבעו או בעקמימות שפתים כדלקמן: שליוהו פרעה - כדכתיב ויצו עליו פרעה אנשים וישלחו אותו: אינו ניזוק - אותו היוצא לדרך: עד עיבורה של עיר - שהוא יוצא ממנה והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר: בי ציניתא דבבל - מקום הוא ובו דקלים הרבה כמו ציני הר הברזל (סוכה דף כט:): לא נתיישב - והיינו לא ישב אדם שם לא גזר אדם הראשון יישוב שם והיינו דאמרי אינשי איתנהו משני אדם הראשון שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים ולא יישוב אחר: שהקרחת עלינו את המקום - שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור: מקטני אמנה - שהיו דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים: ודלמא - קטנים ממש הוו ועל שם מקומם נקראו נערים שהיו מן נעורן: הכא מפרש מקומן - יריחו:

סוטה מו:

Navigate the library