Sotah 38a · Talmud

כִּכְתָבוֹ, וּבַמְּדִינָה בְּכִינּוּיוֹ. בַּמְּדִינָה כֹּהֲנִים נוֹשְׂאִים אֶת יְדֵיהֶן כְּנֶגֶד כִּתְפֵיהֶן, וּבַמִּקְדָּשׁ עַל גַּבֵּי רָאשֵׁיהֶן. חוּץ מִכֹּהֵן גָּדוֹל, שֶׁאֵינוֹ מַגְבִּיהַּ אֶת יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף כֹּהֵן גָּדוֹל מַגְבִּיהַּ יָדָיו לְמַעְלָה מִן הַצִּיץ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: ״כֹּה תְבָרְכוּ״ — בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. אַתָּה אוֹמֵר בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּכׇל לָשׁוֹן? נֶאֱמַר כָּאן ״כֹּה תְבָרְכוּ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם״. מָה לְהַלָּן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ, אַף כָּאן בִּלְשׁוֹן הַקּוֹדֶשׁ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״כֹּה״ — עַד שֶׁיֹּאמְרוּ בַּלָּשׁוֹן הַזֶּה. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כֹּה תְבָרְכוּ״ — בַּעֲמִידָה. אַתָּה אוֹמֵר בַּעֲמִידָה, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא אֲפִילּוּ בִּישִׁיבָה? נֶאֱמַר כָּאן ״כֹּה תְבָרְכוּ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ״. מָה לְהַלָּן בַּעֲמִידָה — אַף כָּאן בַּעֲמִידָה. רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ״. מָה מְשָׁרֵת בַּעֲמִידָה, אַף מְבָרֵךְ בַּעֲמִידָה. וּמְשָׁרֵת גּוּפֵיהּ מְנָלַן — דִּכְתִיב: ״לַעֲמֹד לְשָׁרֵת״. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כֹּה תְבָרְכוּ״ — בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. אַתָּה אוֹמֵר בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא שֶׁלֹּא בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם? נֶאֱמַר כָּאן ״כֹּה תְבָרְכוּ״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״וַיִּשָּׂא אַהֲרֹן אֶת יָדָיו אֶל הָעָם וַיְבָרְכֵם״. מָה לְהַלָּן בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם — אַף כָּאן בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. קַשְׁיָא לֵיהּ לְרַבִּי יוֹנָתָן: אִי מָה לְהַלָּן כֹּהֵן גָּדוֹל וְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ וַעֲבוֹדַת צִבּוּר, אַף כָּאן כֹּהֵן גָּדוֹל וְרֹאשׁ חוֹדֶשׁ וַעֲבוֹדַת צִיבּוּר? רַבִּי נָתָן אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״הוּא וּבָנָיו כׇּל הַיָּמִים״, מַקִּישׁ בָּנָיו לוֹ: מָה הוּא בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם — אַף בָּנָיו בִּנְשִׂיאוּת כַּפַּיִם. וּכְתִיב: ״כׇּל הַיָּמִים״. וְאִיתַּקַּשׁ בְּרָכָה לְשֵׁירוּת. וְתַנְיָא אִידַּךְ: ״כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״ — בַּשֵּׁם הַמְפוֹרָשׁ. אַתָּה אוֹמֵר בַּשֵּׁם הַמְפוֹרָשׁ, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּכִינּוּי? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״ — שְׁמִי הַמְיוּחָד לִי. יָכוֹל אַף בַּגְּבוּלִין כֵּן — נֶאֱמַר כָּאן ״וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם״. מָה לְהַלָּן — בֵּית הַבְּחִירָה, אַף כָּאן בְּבֵית הַבְּחִירָה. רַבִּי יֹאשִׁיָּה אוֹמֵר: אֵינוֹ צָרִיךְ, הֲרֵי הוּא אוֹמֵר ״בְּכׇל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי אָבוֹא אֵלֶיךָ״. בְּכׇל מָקוֹם סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא מִקְרָא זֶה מְסוֹרָס הוּא: בְּכׇל מָקוֹם אֲשֶׁר אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ — שָׁם אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי. וְהֵיכָן אָבוֹא אֵלֶיךָ וּבֵרַכְתִּיךָ — בְּבֵית הַבְּחִירָה, שָׁם אַזְכִּיר אֶת שְׁמִי — בְּבֵית הַבְּחִירָה. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כֹּה תְבָרְכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל״, אֵין לִי אֶלָּא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. גֵּרִים, נָשִׁים, וַעֲבָדִים מְשׁוּחְרָרִים, מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״, לְכוּלְּהוּ. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כֹּה תְבָרְכוּ״ — פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים. אַתָּה אוֹמֵר פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים, אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פָּנִים כְּנֶגֶד עוֹרֶף? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״, כְּאָדָם הָאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ. תַּנְיָא אִידַּךְ: ״כֹּה תְבָרְכוּ״ — בְּקוֹל רָם. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא בְּלַחַשׁ? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״ — כְּאָדָם שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵירוֹ. אָמַר אַבָּיֵי: נָקְטִינַן, לִשְׁנַיִם קוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״, וּלְאֶחָד אֵינוֹ קוֹרֵא ״כֹּהֵן״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״ — לִשְׁנַיִם. וְאָמַר רַב חִסְדָּא: נָקְטִינַן, כֹּהֵן קוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״, וְאֵין יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא ״כֹּהֲנִים״, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אָמוֹר לָהֶם״, אֲמִירָה

ככתבו - ביו"ד ה"י: בכינויו - באל"ף דל"ת: כנגד כתפותיהם - מפני שצריך נשיאות כפים כדאמרי' בברייתא בגמרא: ובמקדש - למעלה מראשיהם מפני שמברכין את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם: שאין מגביה למעלה מן הציץ את ידיו - מפני שהשם כתוב עליו: גמ' בנשיאות כפים - שיגביהו את ידיהם: קשיא ליה לרבי יונתן - אהך גזירה שוה אי בגז"ש ילפת לה איכא למיפרך מה למלואים שכן קרבן ציבור כדכתיב (ויקרא ט׳:כ״ב) וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים וכולן של ציבור כדכתיב קחו שעיר עזים וגו' וראש חדש הוה כדכתיב ביום החדש הראשון באחד לחדש תקים וגו' (שמות מ׳:ב׳) והוא היה יום שמיני למלואים כדתניא בסדר עולם אותו היום נטל עשר עטרות: ר' נתן אומר אינו צריך - משום דפרכא ליה גז"ש מייתי ליה בהקישא: אף בניו בנשיאות כפים - ולא תיקשי תו שכן כ"ג דאין משיבין על ההיקש: וכתיב כל הימים - ולא תיקשי לך תו ראש חדש ועבודת צבור: ואיתקש ברכה לשירות - כלומר ואע"ג דבהאי קראי לאו ברכה כתיבא אלא שירות לעמוד לשרת בשם ה' הוא ובניו כל הימים איתקוש ברכה ושירות בקרא אחרינא כדאמרי' לעיל לשרתו ולברך בשמו: בשם המיוחד - ככתבו: בכל המקום ס"ד - וכי בכל מקום שם המיוחד נזכר הכתיב (שמות ג׳:ט״ו) זה שמי וזה זכרי לא כשאני נכתב אני נקרא (פסחים דף נ.) ועוד וכי בכל מקום שכינה באה ושורה דכתיב אבא אליך והוא לא יחד מקום להזכרת השם: מסורס הוא - מהופך בכל המקום אשר אבא אליך באהל מועד שבמדבר ובשילה ובבית עולמים: או אינו אלא אפילו פנים כנגד עורף - שאין הציבור צריכין להסב פניהם לצד הכהנים: לשנים קורא כהנים - כשיש שם שני כהנים לברך שליח צבור כשגמר ברכת הודאה קורא אותן כהנים והן הופכין פניהן שהיו הפוכין לצד התיבה להתפלל דהא אמרינן לקמן יהי רצון מלפניך שתהא ברכה זו כו': אמור להם - מקרא דלהם נפקא לן ששליח צבור מזהיר אותן לברך: כהן קורא כהנים - אם שליח צבור כהן הוא קורא ומזהיר את חביריו העומדים לפניו להחזיר פניהם ולברך את ישראל ואם ישראל הוא אינו קורא כהנים:

ורבי יהודה אומר הרי הוא אומר כה - אבל לרבנן לא משמע להו עיכובא כה אלא ככה: ונאמר להלן אלה יעמדו לברך - תימה אדרבה אימא ונאמר להלן ואכלת ושבעת וברכת מה להלן בכל לשון כדאמר לעיל (סוטה דף לג.) וי"ל דמסתברא ליה טפי למילף ברכת כהנים מברכת הר גריזים דשתיהן מפורש בתורה דהברכות עצמן נמי מפורשות שהיה היפך הקללות המפורשות ארור האיש לברכה אבל לשון ברכת המזון אינה מפורשת בתורה: קשיא ליה לר' יונתן - אינו לשון הברייתא אלא לשון פי' הגמרא וה"ג לה בסיפרי ר' יונתן אומר אי מה להלן וכו': וכתיב כל הימים - תימה אכתי עבודת יחיד מהיכא לן דאיתרבי דאיכא נשיאות כפים והא בכל הימים איכא נמי עבודת צבור כגון תמיד ונראה דודאי לדברי הכל אימעיט עבודת יחיד מנשיאות כפים ור' יונתן נמי אגב שיטפיה נקט ליה ולא הוה נשיאות כפים בכל יום אלא בעבודת תמיד כדתנן בפ"ה דסדר תמיד (דף לב:) דלאחר שנתנו איברים על גבי כבש ומלחום ירדו ובאו להן ללשכת הגזית אמר להן הממונה ברכו ברכה אחת והם ברכו קראו עשרת הדברות שמע והיה אם שמוע ויאמר וברכו את העם ג' ברכות אמת ויציב ועבודה וברכת כהנים והוא הדין במוספין ובתמיד של בין הערבים: ואיתקש ברכה לשירות - לעיל קאי דקאמר מקיש בניו לו אימא לענין שירות דוקא איתקוש להכי קאמר כיון דאיתקוש לשירות הוא הדין לברכה דהא איתקוש ברכה לשירות: או אינו אלא בכינוי - רבינו הלל פי' בספרי בכינוי כגון אל אלהים צבאות ולא מסתבר דהיכי תיסק אדעתא לשבושי קרא למימר יברכך אלהים במקום שם בן ארבע אותיות אלא בכינוי יש לומר כקריאתו באל"ף דל"ת: הרי הוא אומר בכל המקום אשר אבא אליך וברכתיך - הכי תני בספרי בכל מקום אשר אני נגלה שם תהא מזכיר את שמי והיינו דקמתמה הכא בכל מקום ס"ד וכי בכל מקום אשר אני מצוה שמי להזכיר דהיינו אפילו בגבולין תברכו דבכל מקום אשר אבא אליך משמע אני בעצמי שיהא שם גילוי שכינה אלא מקרא מסורס הוא בכל מקום אשר אבא אליך שאני נגלה שם שם אני מצוך להזכיר שמי המיוחד לי והיינו דוקא בבית הבחירה והיינו דקתני בספרי בכל מקום אשר אני נגלה שם תהא מזכיר את שמי ונראה דמזה הטעם נמנעו כהנים לברך בשם המיוחד משמת שמעון הצדיק כדאמרי' בפרק טרף בקלפי (יומא דף לט:) לפי שלא זכו שוב לגילוי שכינה ונראה לר"י כהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום הואיל ואיתקוש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ב דזבחים (דף כג:) דיושב מחלל עבודה הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד: או אינו אלא בלחש - תימה לר"י אמאי לא נפקא לן מיניה מג"ש דברכה ברכה מהר גריזים מה להלן בקול רם אף כאן בקול רם ומצינו למימר דלא איצטריך אלא לר"י דלא יליף ליה מגזירה שוה אלא מכה: לשנים קורא כהנים - בירושלמי פרק אין עומדין אמר רב חסדא צריך שיהא החזן ישראל רב נחמן בר יצחק אומר אם היה כהן א' אומר כהן שנים אומר כהנים אמר רב חסדא אפי' כהן קורא כהנים שאין קורא כהנים אלא לאותו השבט:

סוטה לח.

Navigate the library