Arakhin 4b · Talmud

אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ, אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשֹׁת״. דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ — לְרַבּוֹת מְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין. שֶׁיָּכוֹל ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״: כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּדָמִים — יֶשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בְּדָמִים — אֵינוֹ בַּעֲרָכִין, תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשֹׁת״. ״וְהָיָה עֶרְכְּךָ״ — לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְדָמִים, שֶׁיָּכוֹל: נֶדֶר ״בְּעֶרְכְּךָ״ — כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין יֶשְׁנוֹ בְּדָמִים, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲרָכִין אֵינוֹ בְּדָמִים, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עֶרְכְּךָ״. ״הַזָּכָר״ — זָכָר, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. יָכוֹל לֹא יְהוּ בְּעֵרֶךְ אִישׁ, אֲבָל יִהְיוּ בְּעֵרֶךְ אִשָּׁה? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר... וְאִם נְקֵבָה הִיא״ — זָכָר וַדַּאי, נְקֵבָה וַדָּאִית, וְלֹא טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס. אָמַר מָר: ״בְּעֶרְכְּךָ״ — לְרַבּוֹת עֵרֶךְ סָתוּם. מַאי עֵרֶךְ סָתוּם? דְּתַנְיָא: הָאוֹמֵר ״עֵרֶךְ סָתוּם עָלַי״ נוֹתֵן כַּפָּחוֹת שֶׁבָּעֲרָכִין, וְכַמָּה פָּחוֹת שֶׁבָּעֲרָכִין? שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים. וְאֵימָא חֲמִשִּׁים! תָּפַשְׂתָּה מְרוּבֶּה — לֹא תָּפַשְׂתָּה, תָּפַשְׂתָּה מוּעָט — תָּפַשְׂתָּה. וְאֵימָא שֶׁקֶל, דִּכְתִיב: ״וְכׇל עֶרְכְּךָ יִהְיֶה בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ״! הָהוּא בְּהֶשֵּׂג יָד הוּא דִּכְתִיב. וְאֶלָּא קָרָא לְמָה לִי? אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. מַאי טַעְמָא? כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי. אִיכָּא דְּאָמְרִי, אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ: נִידּוֹן בְּהֶשֵּׂג יָד. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא כִּמְפָרֵשׁ דָּמֵי, קָמַשְׁמַע לַן. דָּבָר אַחֵר: ״בְּעֶרְכְּךָ״ — עֵרֶךְ כּוּלּוֹ הוּא נוֹתֵן, וְאֵינוֹ נוֹתֵן עֵרֶךְ דְּמֵי אֵבָרִים. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְעֵרֶךְ סְתָם? קְרִי בֵּיהּ ״עֵרֶךְ״ ״בְּעֶרְכְּךָ״. יָכוֹל שֶׁאֲנִי מוֹצִיא דָּבָר שֶׁהַנְּשָׁמָה תְּלוּיָה בּוֹ, תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״, ״נְפָשֹׁת״ — וְלֹא אֶת הַמֵּת. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ! קְרִי בֵּיהּ ״נֶפֶשׁ״, ״נְפָשֹׁת״. אוֹצִיא אֶת הַמֵּת, וְלֹא אוֹצִיא אֶת הַגּוֹסֵס? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״וְהָעֲמִיד וְהֶעֱרִיךְ״. אִי הָכִי, מֵת נָמֵי תִּיפּוֹק לִי מִ״וְּהֶעֱמִיד וְהֶעֱרִיךְ״? הָכִי נָמֵי! וְאֶלָּא, ״נֶפֶשׁ״ ״נְפָשֹׁת״ לְמָה לִי? כִּדְבָעֵינַן לְמֵימַר קַמַּן. דָּבָר אַחֵר, ״נְפָשֹׁת״ — אֵין לִי אֶלָּא אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶחָד, אֶחָד שֶׁהֶעֱרִיךְ מֵאָה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר ״נְפָשֹׁת״. דָּבָר אַחֵר, ״נְפָשֹׁת״ — אֵין לִי אֶלָּא אִישׁ שֶׁהֶעֱרִיךְ, בֵּין אִישׁ בֵּין אִשָּׁה, אִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִישׁ, וְאִשָּׁה שֶׁהֶעֱרִיכָה אִשָּׁה מִנַּיִן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נְפָשֹׁת״. דָּבָר אַחֵר: ״נְפָשֹׁת״ — לְהָבִיא מְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין. וְהָא אַפֵּיקְתֵּיהּ לְהָנָךְ! הָנָךְ לָא צְרִיכִי קְרָא, מַאי טַעְמָא? כִּי שָׁקוּל הוּא, וְיָבוֹאוּ כּוּלָּם כִּי אִיצְטְרִיךְ קְרָא, לִמְנוָּּול וּמוּכֵּה שְׁחִין הוּא דְּאִצְטְרִיךְ. וְהָיָה עֶרְכְּךָ — לְרַבּוֹת טוּמְטוּם וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס לְדָמִים. דָּמִים לְמָה לִי קְרָא? לֹא יְהֵא אֶלָּא דְּמֵי דִיקְלָא, אִילּוּ אָמַר ״דְּמֵי דִיקְלָא״ מִי לָא יָהֵיב? אָמַר רָבָא: לוֹמַר שֶׁנִּידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ. סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא: ״נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ״ כְּתִיב, כֹּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בַּעֲרָכִין — נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ, וְכֹל שֶׁאֵינוֹ בַּעֲרָכִין — אֵינוֹ נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: וּדְלָא אִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין, מִי נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ? וְהָתַנְיָא: ״רֹאשׁ עֶבֶד זֶה הֶקְדֵּשׁ״ הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שׁוּתָּפִין בּוֹ, ״רֹאשׁ עֶבֶד מָכוּר לְךָ״ מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם, ״רֹאשׁ חֲמוֹר זֶה הֶקְדֵּשׁ״ הוּא וְהֶקְדֵּשׁ שׁוּתָּפִין בּוֹ, ״רֹאשׁ חֲמוֹר מָכוּר לָךְ״ מְשַׁמְּנִין בֵּינֵיהֶם. ״רֹאשׁ פָּרָה מָכוּר לְךָ״ — לֹא מָכַר אֶלָּא רֹאשָׁהּ שֶׁל פָּרָה. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ: ״רֹאשׁ פָּרָה הֶקְדֵּשׁ״ אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא רֹאשָׁהּ. וְאָמַר רַב פָּפָּא: דְּהָא מִזְדַּבַּן רֵישָׁא דְתוֹרָא בְּבֵי טַבָּחָא. וְהָא חֲמוֹר וּפָרָה לֵיתַנְהוּ בַּעֲרָכִין, וְאֵין נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ! וְלִיטַעְמָיךְ, תִּיקְשֵׁי לָךְ עֶבֶד, דְּאִיתֵיהּ בַּעֲרָכִין, וְאֵין נִידּוֹן בִּכְבוֹדוֹ! אֶלָּא לָא קַשְׁיָא: הָא בְּקׇדְשֵׁי מִזְבֵּחַ, הָא בְּקׇדְשֵׁי בֶּדֶק הַבַּיִת. בְּמַאי אוֹקֵימְתַּהּ, בְּקׇדְשֵׁי מִזְבַּח? אֵימָא סֵיפָא: וְלֹא עוֹד, אֶלָּא אֲפִילּוּ אָמַר ״רֹאשׁ פָּרָה זוֹ הֶקְדֵּשׁ״ — אֵין לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא רֹאשָׁהּ. אַמַּאי? תִּפְשׁוֹט קְדוּשָּׁה בְּכוּלַּהּ! מִי לָא תַּנְיָא: הָאוֹמֵר

נפשות - דהכי משמע בערכך נפשות כל נפשות יכולות להעריך: וכל שאינו בערכין - כגון טומטום ואנדרוגינוס דכתיב הזכר דמשמע זכר ודאי נקבה ודאית: ערך סתום - שלא אמר ערכי עלי ולא אמר ערך פלוני עלי אלא אמר הרי עלי ערך: שלשת שקלים - דכתיב ולנקבה שלשת שקלים וזהו פחות שבערכין: מרובה לא תפסתה - דיש להקשות תפוס את המועט: תפסתה מועט תפסתה - דאי מקשה לך תפוס את המרובה אינו חולק על דבריך אלא מוסיף דבכלל מרובה איכא מועט: בהשג יד - שאם עני הוא ומך מערכך לא יעריכנו כהן בפחות משקל אבל דין ערך קצוב אין מועט מג' שקלים: אלא קרא - בערכך למאי אתא הואיל וערך סתם אינו אלא ג' שקלים בלא קרא נמי ידענא דבלא כלום לא מיפטר ובציר מהכי לא מצי יהיב דהא אין ערך קצוב נקרא בפחות מיכן: שאינו נידון בהשג יד - שאפילו אין ידו משגת לג' שקלים נותן ג' שקלים: כמפרש דמי - דכיון דאמר ערך סתם עלי ויודע הוא שזהו פחות שבערכין ג' שקלים כמאן דאמר הרי עלי ג' שקלים דמי ולא דמי לאומר ערכי עלי או ערך פלוני עלי דהתם לא מוכחא מילתא דאין הכל יודעין את שנותיו אבל הכא דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם: איכא דאמרי א"ר נחמן - להכי אתא קרא לומר שערך נקרא ודינו כשאר ערכין ונידון בהשג יד: פשיטא - דמ"ש משאר ערכין: קרי ביה ערך בערכך - ערך הוה מצי למכתב והוה מייתי ערך סתם ומדכתב ערכך למדרש נמי הא: למימר קמן - להביא מנוול ומוכה שחין: הא אפיקתיה להנך - לאחד שהעריך את מאה ולאשה שהעריכה: שקול הוא - אי הוה כתיב נמי נפש הוו אתו כולהו בין דבר שהנשמה תלויה בו בין אחד שהעריך מאה ובין אשה שהעריכה דנפש משמע אשה ומשמע נפשות הרבה כענין שנאמר (במדבר ל״א:ל״ה) ונפש אדם מן הנשים ששה עשר אלף ואע"ג דמחד נפש לא מצינו למדרש ג' דרשות הוו אתו כולהו דהא שקולים הן ושוות ונשמעות ממקרא זה ולא מצית לאוקמה להא דרשא טפי מהא והי מינייהו מפקת הלכך כולהו אתו מיניה ונפשות איצטריך למנוול ומוכה שחין דלא תימעטינהו מנדר בערכין: שקול - שוה. דכל הדרשות שוות למשמע ממקרא זה ואין לך חומר בזו יותר מזו דנימא הך קא מרבה לחודה והך שקולין הן. איכא נמי בב"ק (דף ג.) כי האי גוונא בשמעתא קמייתא: לדמים - דאם אינו ענין לערכין דהא זכר ודאי בעינן תניהו ענין לדמים: שנידון בכבודו - שנידון כולו אחר אבר אחד שכבודו תלוי בו שאם אמר דמי ראשו עלי נותן דמי כולו: ה"ג סד"א נדר בערכך נפשות כתיב כל שישנו בערכין נידון בכבודו - אפי' כשאמר דמי ראשי עלי וכל שאינו בערכין כשאמר דמי ראשי עלי אינו נידון בכבודו דנפשות גבי ערך כתיב קמ"ל: משמנין ביניהן - כמה שוה ויחלוקו דמיו. ומבעיא לי אמאי נקט התם שותפין והכא משמנין: וא"ר פפא - מאי טעמא דגבי פרה לא הקדיש אלא ראשה: דהא מזדבן ריש תורא בבי טבחא - אבל ראש עבד וראש חמור אין דרך למכור הלכך לפלגיה זבניה לפלגיה אקדשיה: ואין נידון בכבודו - דקתני הוא והקדש שותפין בו ולא הוי כוליה דהקדש: והא עבד דאיתיה בערכין - כדקתני במתני' וקתני בהך ברייתא גבי עבד נמי הוא והקדש שותפין בו דאין נידון בכבודו: אלא ל"ק - הך ברייתא דקדשי מזבח דאמר ראש חמור או עבד זה לדמי עולה אין נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דקדשי בדק הבית נינהו וכי קאמרינן אנו דנידון בכבודו אפילו טומטום שנדר דמיו בקדשי בדק הבית: תפשוט קדושה בכולה - הואיל וחזיא להקרבה:

וכמה פחות שבערכין שלשה שקלים - אע"ג דאמר בתוספתא דמכילתין הרי עלי ערך סתם מביא המועט וכמה (את) המועט ה' שקלים (סלעים) י"ל דהתם בסתם ערך דזכר (ונקבה) הוא: לומר שאין נידון בהשג יד - מ"ט כמפרש דמי דכיון דאמר ערך סתם עלי ויודע הוא שזהו פחות שבערכין ג' שקלים כמ"ד הרי עלי ג' שקלים ולא דמי לאומר ערך פלוני דהתם לא מוכחא מילתא דאין הכל יודעין שנותיו אבל הכא דבר גלוי הוא שהרי לא תלה בשום אדם לשון הקונטרס וקשה דהא כי אמר ערך פלוני עלי יודע הוא שאינו בן חדש וחייב ה' סלעים ונידון בהשג יד שבסלע אחד או בשנים ונראה לפרש כמפרש דמי דהוי כמו אומר בהדיא הרי עלי שלש סלעים הואיל ואמר ערך סתם דודאי אי אמר ערך פלוני בן עשרים אף על פי שיודע שיתחייב חמשים סלעים מ"מ גזירת הכתוב כיון שתלה הערך בנערך גזירת הכתוב הוא שידון בהשג יד ואינו כמו מפרש הרי עלי נ' סלעים לבדק הבית: קרי ביה ערך בערכך - מיתורא בערכך דמצי למכתב ערך ומיתורא דריש ואילו ערך גופיה איצטריך: הוא והקדש שותפין כו' - פי' בקונטרס דגבי הקדש נקט שותפות לומר שהוא והקדש חולקין דמקדיש בעין יפה מקדיש אבל גבי מכירה שייך דמשמנין לשון שומא כלומר שישומו אותו אבר שמכר לאיזה מלאכה הוא ראוי ולפי שויה יטול: והא פרה וחמור דליתנהו בערכין ואינו נידון בכבודו - וכל שכן כשמקדיש הגוף דפשטה קדושה בכולה: הא לא קשיא הא בקדשי מזבח הא בקדשי בדק הבית - ברייתא בקדשי מזבח דאמר ראש חמור הקדש לדמי עולה ואינו נידון בכבודו דכי כתיב נפשות גבי ערכין כתיב דקדשי בדק הבית נינהו וכי אמרינן אנו דנידון בכבודו אפילו טומטום שנודר לדמיו לבדק הבית:

ערכין ד:

Navigate the library