Arakhin 19b · Talmud

״רוֹחְבּוֹ״ מַהוּ? ״יְשִׁיבָתוֹ״ מַהוּ? ״עוֹבְיוֹ״ מַהוּ? ״הִיקִּיפוּ״ מַהוּ? תֵּיקוּ. מִשְׁקַל יָדִי עָלַי וְכוּ׳. תָּנוּ רַבָּנַן: ״מִשְׁקָל יְדֵי״ וּ״מִשְׁקַל רַגְלֵי עָלַי״, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מֵבִיא חָבִית וּמְמַלֵּא מַיִם, וּמַכְנִיס בְּיַד עַד הָאַצִּיל, וּבָרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָּה. וְשׁוֹקֵל בְּשַׂר חֲמוֹר גִּידִים וַעֲצָמוֹת, וְנוֹתֵן לְתוֹכָהּ עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין רְאָיָה לְדָבָר, זֵכֶר לַדָּבָר, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם״. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: הֵיאַךְ אֶפְשָׁר לְכַוֵּין בָּשָׂר כְּנֶגֶד בְּשַׂר, גִּידִים כְּנֶגֶד גִּידִים, עֲצָמוֹת כְּנֶגֶד עֲצָמוֹת? אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוּדָה: אוֹמְדִין. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹסֵי: עַד שֶׁאוֹמְדִין, יָמוֹדּוּ אֶת הַיָּד. וְרַבִּי יְהוּדָה: כַּמָּה דְּאֶפְשָׁר עָבְדִינַן. בַּיָּד עַד הָאַצִּיל, וּרְמִינְהוּ: קִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בְּמִקְדָּשׁ עַד הַפֶּרֶק. דְּאוֹרָיְיתָא עַד הַפֶּרֶק, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וּדְאוֹרָיְיתָא עַד הַפֶּרֶק? וְהָא גַּבֵּי תְּפִילִּין דִּכְתִיב ״יָדְךָ״, וְתַנָּא דְבֵי מְנַשֶּׁה: ״יָדְךָ״ — זוֹ קִיבּוֹרִית! דְּאוֹרָיְיתָא — קִיבּוּרִית כּוּלַּהּ, בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וְקִידּוּשׁ יָדַיִם וְרַגְלַיִם בַּמִּקְדָּשׁ — הִילְכְתָא גְּמִירִי לַהּ. בָּרֶגֶל עַד הָאַרְכּוּבָּה, וּרְמִינְהוּ: ״רְגָלִים״ — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין! בִּנְדָרִים הַלֵּךְ אַחַר לְשׁוֹן בְּנֵי אָדָם, וּדְאוֹרָיְיתָא — פְּרָט לְבַעֲלֵי קַבִּין? וְהָא גַּבֵּי חֲלִיצָה, דִּכְתִיב: ״רַגְלוֹ״, וְתָנָא: חָלְצָה מִן הָאַרְכּוּבָּה וּלְמַטָּה — חֲלִיצָתָהּ כְּשֵׁרָה! שָׁאנֵי הָתָם, דְּאָמַר קְרָא: ״מֵעַל רַגְלוֹ״. אִי הָכִי, לְמַעְלָה מֵהָאַרְכּוּבָּה נָמֵי? ״מָעַל״, וְלֹא מָעַל דְּמֵעַל. אָמַר רַב פָּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי אִיסְתְּוֵירָא עַד אַרְעָא נָחֵית, דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִיפְסָק פְּסֵיק, הֲוָה לֵיהּ אִיסְתְּוֵירָא ״מֵעַל״, וְשָׁקָא ״מֵעַל״ דְּ״מֵעַל״. רַב אָשֵׁי אָמַר: אֲפִילּוּ תֵּימָא מִיפְסָק פְּסֵיק, כֹּל דְּבַהֲדֵי כַּרְעָא כְּכַרְעָא דָּמֵי. מַתְנִי׳ ״דָּמֵי יְדֵי עָלַי״ — שָׁמִין אוֹתוֹ כַּמָּה הוּא שָׁוָה בַּיָּד וּבְלֹא יָד. זֶה חוֹמֶר בַּנְּדָרִים מִבַּעֲרָכִין. גְּמָ׳ הֵיכִי שָׁיְימִינַן לֵיהּ? אָמַר רָבָא: אוֹמְדִין אוֹתוֹ אוֹמֶד שֶׁל נִזָּקִין. אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי: מִי דָּמֵי? הָתָם גַּבְרָא זִילָא הוּא, הָכָא גַּבְרָא שְׁבִיחַ הוּא. אָמַר אַבָּיֵי: אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִיתֵּן בְּעֶבֶד הָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיָדוֹ אַחַת לָעוֹשֶׂה בִּשְׁתֵּי יָדָיו. יָדוֹ אַחַת מַאי נִיהוּ, וְאִידַּךְ פְּסִיקָא? הַיְינוּ הָךְ! אֶלָּא, יָדוֹ מוּכְתֶּבֶת לְרַבּוֹ רִאשׁוֹן. בָּעֵי רָבָא: אֲמָדוּהוּ אוֹמֶד שֶׁל נִזָּקִין, וְאָמַר ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? מִי אָמַר: הָא אֲמָדוּהוּ חֲדָא זִימְנָא, אוֹ דִילְמָא שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עַשְׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְלָתָא? אִם תִּמְצָא לוֹמַר: שָׁאנֵי אוּמְדָּנָא דְּבֵי עֲשָׂרָה מֵאוּמְדָּנָא דְּבֵי תְּלָתָא, אָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״ וַאֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי אֲמָדוּהוּ בֵּי עֲשָׂרָה, אוֹ דִילְמָא שָׁבַח בֵּינֵי וּבֵינֵי? אָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, וְלֹא אֲמָדוּהוּ, וְחָזַר וְאָמַר: ״דְּמֵי עָלַי״, מַהוּ? הָכָא וַדַּאי

רחבי - עלי מהו מי הוי משמע שרביט רוחב דוגמתי או הוי משמע שרביט ארוך כמדת רחבי: היקיפי מהו - מי יהיב שרביט נכפף וארוך כמדת היקפו או דילמא שרביט עב כהקיפו בעי למיתב. תיקו: אציל - מרפק: עד הארכובה - ומכאן ולמעלה לא הוי רגל אלא ירך: עד הפרק - מקום חיבור הכף והזרוע. אלמא יד לא הוי אלא עד הפרק דהא יד כתיב בקרא: לשון בני אדם - קרוי יד עד האציל: קיבורא - ברדו"ן בלע"ז בגובה הזרוע רחוק מן האציל מעט: רגלים - שלש רגלים בשנה: פרט לבעלי קבין - מי שנחתך רגלו בפרק ראשון סמוך לשוקו וחוקק קב מקבל כתיתין ונותן שוקו לתוכה וקורין אשקנצ"א שפטור מן הראיה דאין לו רגל. אלמא לא מיקרי רגל אלא עד פרק א' שקורין קביל"א: חלצה - למי שנחתך רגל ונשתייר בו קצת מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה. אלמא עד הארכובה הוי רגל וליחייב בראיה: מעל רגלו - משמע מה שעל רגלו דהיינו שוק עד הארכובה: ש"מ - מדלא חשיב שוק עד הארכובה מעל דמעל: האי איסתוירא - קביל"א עד ארעא נחית שאין בה אלא פרק עליון המחברה עם השוק אבל למטה אין בה פרק אלא מעצם כף הרגל הוא דאי ס"ד למטה נמי פסיק הוה ליה איסתוירא כו': מתני' זה חומר בנדרים מבערכין - דאילו אמר בערכין ערך ידי עלי ערך רגלי עלי לא אמר כלום אלא א"כ אמר בדבר שהנשמה תלויה בה: גמ' אומד של נזקין - כמו שאומדין אדם שקיטע לו חבירו ידו שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה היה יפה קודם לכן וכמה הוא יפה עכשיו: התם גברא זילא הוא - שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין עתה כמה היה יפה קודם לכן אין נישומין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל: הכא גברא שביחא הוא - ששתי ידיו שלימות וצריך לשום כמה הוא יפה עכשיו שיקדיש דמיו וכמה הוא יפה אם יחתכו ידיו: ידו אחת מאי ניהו ואידך פסיקא - כלומר למה הוא עושה מלאכה בידו אחת שהאחרת קטועה היינו אומד של נזקין: ידו מוכתבת לרבו ראשון - שלא יעשה בה מלאכה לרבו שני דהשתא שיימינן כגברא שביחא: אמדוהו אומד של נזקין - שחבל בו חבירו ואמדוהו כמה היה יפה וכמה הוא יפה: ואמר דמי עלי - ולא אמר ערכי עלי מיבעי תו למישיימיה או לא: אומדנא דבי עשרה - שהאומר דמי עלי נישום בעשרה כדתנן פ"ק דסנהדרין (דף ב.) הקרקעות תשעה וכהן ואדם כיוצא בהן ואומד של נזקין בשלשה כדתנן גזילות וחבלות בשלשה:

ושוקל בשר חמור גידים ועצמות ונותן לתוכה עד שתתמלא - ותימה לר' אלחנן כיון דשקל כבר בשר חמור כנגד משקל ידו אמאי נותן עוד בשר חמור בחבית והיה נראה לו דה"פ דשוקל בשר גידין חמור כשנתן בשר לתוך המים עד שתתמלא ונותן קודם לתוך המים הבשר עד שתתמלא החבית ואח"כ שוקל כנגד ידו ואני מצאתי בשם ר"י דוקא נקט שוקל מעיקרא ואח"כ מכניס אבל מכניס מעיקרא לא לפי שהמים נבלעים בבשר ומכבידים אותו יותר מדאי מיד האדם שחי נושא עצמו וחייא קליל ממיתא ודוחק הוא לומר ששוקלין בשר חמור כנגד היד אם הוא נחתך ששוקל יותר משהיה מחובר לגוף לגמרי: רגלים פרט לבעלי קבין - הקשה רבינו אלחנן היכי משמע מהכא דרגל קרי עד האיסתוירא ודילמא היינו טעמא שאינו יכול לישען עליו ואפי' קרית נמי רגל עד הארכובה וכי קא ממעטינן נמי בחגיגה פ"ק (דף ג. ושם) חיגר וסומא מפני שאינו יכול לילך ולישען בלי מקל ותירץ דהתם בחגיגה איכא שני דרשות מרגלים דחדא דריש חיגר וסומא מטעם שאינן יכולין לילך ולישען בלא שום דבר אע"פ שיש להם רגל ובחדא דריש רגלים פרט לבעלי קבין מטעם שאין לו רגל: חלצה - שנחתכה הרגל ונשתייר מעט מן הארכובה ולמטה חליצתה כשירה ל' רש"י. ולא נהירא שהרי ביבמות (דף קג. ושם) אמר דאפי' חלצה למי שנהפכה רגלו חליצתה פסולה לכך צריך לפרש דמיירי הכא מקשרי הרצועות של המנעל שאם קשרן מהארכובה ולמטה כשרה דהוי שפיר וחלצה נעלו מעל רגלו אבל אם קשרן למעלה חליצתו פסולה דאין זה מעל רגלו: התם גברא זילא הוא - פירש"י שכבר נקטעה ידו ואפי' תחילת דמיו שאומדין [עתה כמה היה יפה] קודם לכן אין שמין אלא בזול שהרי רואין אותו מזולזל וקשה לר"י על פירוש זה מאי שנא מנודר הא רחמנא אמר בנודר (שמות כ״א:ל׳) ונתן פדיון נפשו שיש לו ליתן כל דמיו ה"נ גבי נזיקין שאמר הכתוב לשום כל דמיו משלם ועוד קשה מאי היא דאמר לקמן ואידך פסיקא היינו הך פי' ששמין יד העבד כמי שאין לו אלא יד אחת והאחרת נפסקת היינו הך דאומד של נזיקין אדרבה לאו היינו של נזיקין דהא נזיקין שיימינן פחות מכדי שויו של חיים שהרי כשנקטעה ידו הוא נמאס אבל הכא גבי עבד אע"ג דידו אחת נפסקה מ"מ אמלאכת ידו אחת אנו שמין משלם וגברא שביח הוא ונראה לר"י דהכי פי' אמר לו אביי מי דמי התם גברא זילא הוא גבי נזקין שהרי כשנקטעה ידו הוא נמאס יותר משהיה לו יד ונקשר ולפיכך יש לו לשום לפי הזלזול אבל הכא גבי נודר גברא שביח הוא שהרי שתי ידיו שלימות הילכך שמין אותו פחות משוייו ושמין אותו כמו שהיתה ידו מוכתב למלכות (אחר): או דילמא שאני אומד דבי עשרה - כדתניא בפ"ק דסנהדרין (דף טו. ושם) הקרקעות כו' וכהן ואדם כיוצא בהן משום דעשרה כהנים כתיבי בפרשה כדפירש"י והקשה רבינו אלחנן אמאי אין צריך יותר מעשרה והא בית דין שקול הוא וכל מלתא דתלויה בסברא צריך הכרע והכי נמי קרי ליה בית דין ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד ויהא י"א שבכל בתי דינין של ממון ודיני נפשות אמר אין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד בפ"ק דסנהדרין (דף ב:) [וע"ע תוס' מגילה כ"ג: ד"ה עשרה]:

ערכין יט:

Navigate the library