Arakhin 33b · Talmud

מַתְנִי׳ וְאֵלּוּ הֵן בָּתֵּי הַחֲצֵרִים — שְׁנֵי חֲצֵרִים שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים, אַף עַל פִּי שֶׁמּוּקֶּפֶת חוֹמָה מִימוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, הֲרֵי הֵן כְּבָתֵּי חֲצֵרִים. גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: מִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר ״בָּתֵּי הַחֲצֵרִים״ אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין לָהֶם חוֹמָה? מָה תַּלְמוּד לוֹמַר ״אֲשֶׁר אֵין לָהֶם חוֹמָה״? אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהֶם חוֹמָה כְּמִי שֶׁאֵין לָהֶם חוֹמָה. וְכַמָּה? בָּתִּים — שְׁנַיִם, חֲצֵירוֹת — שְׁנַיִם, שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָתִּים. וְאֵימָא בַּיִת וְחָצֵר! אִם כֵּן לִיכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״חֲצֵרִים״, וְכִי תֵּימָא אִי כְּתַב רַחֲמָנָא ״חֲצֵרִים״ — חָצֵר בְּלֹא בַּיִת מַשְׁמַע, הַהוּא קַרְפֵּף אִיקְּרִי. מַתְנִי׳ יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי — אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה. וְכֵן לֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל — אֵינוֹ גּוֹאֵל כַּסֵּדֶר הַזֶּה. שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי בָתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם הִוא אֲחוּזָּתָם״, עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וְעָרֵי הַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם. גְּמָ׳ וְאֶלָּא כְּמַאן? כְּבֶן לֵוִי. וַהֲדַר תָּנֵי: ״עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וְעָרֵי הַלְוִיִּם״. אֵימָא: אֵינוֹ גּוֹאֵל אֶלָּא כַּסֵּדֶר הַזֶּה, עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי וְעָרֵי הַלְוִיִּם, דִּבְרֵי רַבִּי. בִּשְׁלָמָא עָרֵי הַלְוִיִּם — דִּכְתִיב: ״כִּי בָּתֵּי עָרֵי הַלְוִיִּם״, אֶלָּא לֵוִי מְנָלַן? דִּכְתִיב: ״וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם״. תַּנְיָא: ״וַאֲשֶׁר יִגְאַל מִן הַלְוִיִּם״ — יָכוֹל לֵוִי מִיִּשְׂרָאֵל יִגְאַל, שֶׁזֶּה יִפָּה כֹּחוֹ וְזֶה הוֹרַע כֹּחוֹ, אֲבָל לֵוִי מִלֵּוִי לֹא, שֶׁזֶּה יִפָּה כֹּחוֹ וְזֶה יִפָּה כֹּחוֹ — תַּלְמוּד לוֹמַר: ״מִן הַלְוִיִּם״. ״מִן הַלְוִיִּם״ — וְלֹא כׇּל הַלְוִיִּם, פְּרָט לְבֶן לֵוִי מַמְזֵר וְנָתִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֵין דְּבָרִים הַלָּלוּ אֲמוּרִים אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם. אֲבָל עַד שֶׁיְּהֵא לֵוִי — לָא אָמְרִינַן. מַתְנִי׳ אֵין עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְוִיִּם, אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין שָׂדֶה מִגְרָשׁ, וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה, מִגְרָשׁ עִיר, וְלֹא עִיר מִגְרָשׁ, שֶׁלֹּא יַחְרִיבוּ אֶת עָרֵי יִשְׂרָאֵל. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם, וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״. גְּמָ׳ אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: ״בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּעָרֵי הַלְוִיִּם, אֲבָל בְּעָרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין״ וְכוּ׳. דְּכוּלֵּי עָלְמָא מִיהָא בְּדִלְוִיִּם לָא מְשַׁנֵּינַן, מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, דְּאָמַר קְרָא: ״וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר״. מַאי ״לֹא יִמָּכֵר״? אִילֵּימָא לֹא יִמָּכֵר כְּלָל, וְהָא מִדִּכְתִיב: ״גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״, מִכְּלָל דִּמְזַבְּנִי. אֶלָּא מַאי ״לֹא יִמָּכֵר״? לֹא יְשַׁנֶּה. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מוֹכְרִין לְעוֹלָם וְגוֹאֲלִין לְעוֹלָם. תָּנוּ רַבָּנַן: ״גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ״, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיֹּבֵל קֹדֶשׁ לַה׳״, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״. לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חוֹמָה לַצְּמִיתוּת״, יָכוֹל אַף זֶה כֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״גְּאוּלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם״. בִּשְׁלָמָא הָנֵי תַּרְתֵּי לְחַיֵּי, אֶלָּא בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה לִלְוִיִּם מִי אִית לְהוּ? וְהָתַנְיָא: עָרִים הַלָּלוּ אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לֹא כְּפָרִים קְטַנִּים וְלֹא כְּרַכִּים גְּדוֹלִים, אֶלָּא עֲיָירוֹת בֵּינוֹנִיּוֹת! אָמַר רַב כָּהֲנָא: לָא קַשְׁיָא, כָּאן — שֶׁהוּקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, כָּאן — שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף. וְכִי הַאי גַּוְונָא מִי הָוְיָא חוֹמָה? וְהָתַנְיָא: ״וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה״ — שֶׁהוּקַּף וּלְבַסּוֹף יָשַׁב, וְלֹא שֶׁיָּשַׁב וּלְבַסּוֹף הוּקַּף. יָכוֹל אֲפִילּוּ הִקִּיפוּהָ יִשְׂרָאֵל? נֶאֱמַר כָּאן ״חוֹמָה״, וְנֶאֱמַר לְהַלָּן ״חוֹמָה״, מָה לְהַלָּן גּוֹיִם, אַף כָּאן גּוֹיִם. יָכוֹל אֲפִילּוּ הִקִּיפוּהָ גּוֹיִם לְאַחַר מִכֵּן? נֶאֱמַר לְהַלָּן ״חוֹמָה״, וְנֶאֱמַר כָּאן ״חוֹמָה״, מָה לְהַלָּן גּוֹיִם קוֹדֶם לָכֵן, אַף כָּאן גּוֹיִם קוֹדֶם לָכֵן! תַּרְגְּמַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרַב סַלָּא חֲסִידָא קַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא, כְּגוֹן שֶׁנָּפְלוּ לָהֶן

מתני' שתי חצרות - עיר שאין בה אלא שתי חצירות: גמ' איני יודע שאין להן חומה - דבתי החצרים משמע שאינו בעיר אלא יישוב חצירות הסמוכות: כמי שאין להן חומה - הואיל ואין בה כדי עיר: וכמה - הן דלא ליחשוב חומה דידהו כעיר חומה שתי חצרות וכו': אימא בית וחצר בית וחצר - אבל אי איכא שני בתים בכל חצר הוו כעיר חומה ולא הוו כבתי החצרים: א"כ ליכתוב חצרים - ולא ליכתוב בתי ואנא ידענא דאין חצר בלא בית: מתני' ישראל שירש - בתי ערי חומה מאבי אמו לוי אינו גואל כסדר הזה שאם מכרה שתהא נחלטת ללוקח לסוף שנה אלא לעולם גואלה כלוי דכתיב בהו (ויקרא כ״ה:ל״ב) גאולת עולם תהיה ללוים: עד שיהא - הוא המוכר לוי לאפוקי ישראל שירש את אבי אמו לוי דאינו גואל כלוי: וערי הלוים - מערים שניתנו ללוים בימי יהושע לאפוקי בן לוי שירש את אבי אמו ישראל דאינו גואל כלוי. והשתא קשיא רישא לסיפא ובגמ' מתרץ לה: אין דברים הללו - דגאולת עולם אמורים אלא בערי הלוים אבל עד שיהא לוי לא בעינן דישראל שירש את אבי אמו לוי מודו רבנן דגואל כלוי הואיל ומערי הלוים היא זו אבל בבן לוי שירש את אבי אמו ישראל מודו רבנן דאינו גואל כלוי דבערי הלוים תלא רחמנא: גמ' וקא פריך אינו גואל כסדר הזה כישראל אלא כמאן כבן לוי בתמיה והא תני סיפא עד שיהא לוי כו': בשלמא ערי הלוים - בעינן לאפוקי בן לוי שירש את ישראל כדכתיב ערי הלוים: אלא לוי מנלן - דבעינן שיהא לוי לאפוקי ישראל שירש את אבי אמו לוי: ואשר יגאל מן הלוים - דמשמע למקצת לוים נתתי רשות לגאול ולא לכולם: ותניא - דדרשינן הכי. ה"ג לה בתורת כהנים מן הלוים מה ת"ל שיכול לוי מישראל יגאל כלומר אי לא כתב אלא גאולת עולם תהיה ללוים יכולני לומר לוי שמכר לישראל יגאלנה לעולם שישראל הורע כחו בממכרו דנחלטת לסוף שנה: וזה יפה כחו - דכתיב גאולת עולם וגו' אבל לוי שמכר ללוי לא יגאל אלא תיחלט לסוף שנה: ת"ל מן הלוים - פרט לבן לוי שבא מן הממזרת ומן הנתינה וכ"ש ישראל שירש את אבי אמו לוי שהרי ישראל גמור הוא: מתני' שדה מגרש - מגרש הוי אלף אמה סביב לעיר מדכתיב (במדבר ל״ה:ד׳-ה׳) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וחוץ לאותו אלף היה להם ללוים אלף אמה לשדות וכרמים כדכתיב (שם) ומדותם מחוץ לעיר וגו' צא מהם אלף אמה מגרש והשאר שדות וכרמים. מגרש פנוי מכלום ואין בו בית ואין זורעין אותן אלא נוי הוא לעיר: אין עושין שדה מגרש - משום יישוב ארץ ישראל והיינו חורבן שממעט את הזריעה: ולא מגרש שדה - שמחריב את נוי העיר: מגרש אין עושין עיר - שיעשו בו בתים שאין עיר נאה בלא מגרש וכ"ש שאין עושין עיר מגרש שאין מחריבין את יישוב העיר: מוכרין לעולם - אפילו בשנת היובל עצמה כך שמעתי וקשיא לי אמאי הא כי היכי דפליגי רב ושמואל בריש פירקא (לעיל ערכין כט:) בישראל שמכר שדהו בשנת היובל עצמה ה"נ איכא לפלוגי הכא ולמימר ק"ו מכורה כבר יוצאה עכשיו דהא אמרינן לעיל (ערכין דף כח.) דממכרו של לוי חוזר בשנת היובל. וכמדומה לי דאיידי דתנא באידך פירקא מקדישין לעולם וגואלין לעולם תנא נמי הכא: גואלין לעולם - שאין בתי ערי חומה שלהן נחלטין: גמ' יכול אף זה - לוי כן שאם מכר שדה אחוזתו אותן אלף אמה שחוץ למגרש שלא יהא מותר לגאול בפחות משתי שנים: לפי שנאמר - במקדיש שדה אחוזה וגאלה אחר מיד הקדש דבשנת היובל יוצאה לכהנים כדכתיב והיה השדה וגו': יכול אף - לוי כן אם הקדיש שדה ולא גאלה יפסידנה ביובל ת"ל גאולת עולם וגו': ערים הללו - הניתנים ללוים: אין עושין ערים קטנים - לפי שהן ערי מקלט ובעינן שיהא שם יישוב לבית מנוס לרוצחים: ולא כרכים גדולים - לפי שמתקבצין שם מכל מקומות לסחורה ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב את הרוצח ויהרגנו: אלא עיירות בינוניות - בלא חומה: כאן שהוקף ולבסוף ישב - לא משכחת בהו בלוים כדקאמרת אבל ישב ולבסוף הוקף משכחת בהו שלאחר שניתנו להם בימי יהושע היקיפוה הם: וכי האי גוונא - דישב ולבסוף הוקף מי הוי חומה דאצטריך קרא למעוטיה: בית מושב עיר חומה - בית שהושב ונבנה עיר חומה דמשמע שהוקף ולבסוף ישב: יכול אפילו הקיפוה ישראל - לאחר שכבשו את הארץ ואפילו קודם שישבו בה: ונאמר להלן חומה - (דברים ג׳:ה׳) כל אלה ערים בצורות וגו': לאחר מכן - לאחר שכיבשום ישראל: תרגמה רב סלא - לעולם כשהוקף ולבסוף ישב ודקשיא לך עיירות הללו אין עושין אותן כו': כגון שנפלו להן - בגורל בימי יהושע:

ערכין לג:

Navigate the library