Arakhin 29a · Talmud

גְּמָ׳ תָּנוּ רַבָּנַן: חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶן פִּדְיוֹן וְנִותָּנִין לַכֹּהֵן. חֲרָמִים כׇּל זְמַן שֶׁהֵן בְּבֵית בְּעָלִים הֲרֵי הֵן כְּהֶקְדֵּשׁ לְכׇל דִּבְרֵיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה׳״. נְתָנָן לְכֹהֵן — הֲרֵי הֵן לְכׇל דִּבְרֵיהֶן כְּחוּלִּין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כׇּל חֵרֶם בְּיִשְׂרָאֵל לְךָ יִהְיֶה״. רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא אוֹמֵר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת כּוּ׳. בִּשְׁלָמָא רַבָּנַן כִּדְקָא מְפָרְשִׁי טַעְמַיְיהוּ וְטַעְמָא דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, אֶלָּא רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא הַאי ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם״ מַאי עָבֵיד לֵיהּ? מִיבַּעְיָא לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״, מָה תַּלְמוּד לוֹמַר? מִנַּיִן לְכֹהֵן שֶׁהִקְדִּישׁ שְׂדֵה חֶרְמוֹ, שֶׁלֹּא יֹאמַר: הוֹאִיל וְיוֹצְאָה לַכֹּהֲנִים, וַהֲרֵי הִיא תַּחַת יָדִי — תְּהֵא שֶׁלִּי? וְדִין הוּא: בְּשֶׁל אֲחֵרִים אֲנִי זוֹכֶה, בְּשֶׁל עַצְמִי לֹא כׇּל שֶׁכֵּן? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ״. וְכִי מָה לָמַדְנוּ מִשְּׂדֵה חֵרֶם מֵעַתָּה? הֲרֵי זֶה בָּא לְלַמֵּד וְנִמְצָא לָמֵד: מַקִּישׁ שְׂדֵה חֶרְמוֹ לִשְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מָה שְׂדֵה אֲחוּזָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת לַכֹּהֲנִים, אַף שָׂדֶה חֶרְמוֹ, יוֹצְאָה מִתַּחַת יָדוֹ, וּמִתְחַלֶּקֶת לְאֶחָיו הַכֹּהֲנִים. וְאִידָּךְ? מֵ״חֵרֶם״ ״הַחֵרֶם״. וְאִידַּךְ, ״חֵרֶם״ ״הַחֵרֶם״ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ. וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, דְּחָל עַל קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים, מְנָא לֵיהּ? סָבַר לֵיהּ כְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל. אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא, וְרַב שָׁבֵיק רַבָּנַן וְעָבֵיד כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא? בָּרַיְיתָא אִיפְּכָא תַּנְיָא, שָׁבֵיק מַתְנִיתִין וְעָבֵיד כְּבָרַיְיתָא? רַב מַתְנִיתִין נָמֵי אִיפְּכָא תָּנֵי. מַאי חֲזֵית דְּאָפְכַתְּ מַתְנִיתִין מִקַּמֵּי בָּרַיְיתָא? נֵפֵיךְ בָּרַיְיתָא מִקַּמֵּי מַתְנִיתִין! רַב גְּמָרֵיהּ גְּמִיר. אִי הָכִי, כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא? כְּרַבָּנַן מִיבְּעֵי לֵיהּ! הָכִי קָאָמַר: לְמַאי דְּאָפְכִיתוּ וְתָנֵיתוּ, הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בְּתִירָא. הָהוּא גַּבְרָא דְּאַחְרְמִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ בְּפוּמְבְּדִיתָא, אֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב יְהוּדָה, אֲמַר לֵיהּ: שְׁקוֹל אַרְבְּעָה זוּזֵי וְאַחֵיל עֲלַיְיהוּ, וּשְׁדִינְהוּ בְּנַהֲרָא, וְלִישְׁתְּרוֹ לָךְ. אַלְמָא קָסָבַר: סְתַם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת. כְּמַאן? כִּשְׁמוּאֵל, דְּאָמַר: הֶקְדֵּשׁ שָׁוֶה מָנֶה שֶׁחִילְּלוֹ עַל שָׁוֶה פְּרוּטָה מְחוּלָּל. אֵימַר דְּאָמַר שְׁמוּאֵל שֶׁחִילְּלוֹ, לְכַתְּחִלָּה מִי אָמַר? הָנֵי מִילֵּי בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, דְּאִיכָּא פְּסֵידָא, אֲבָל בִּזְמַן הַזֶּה אֲפִילּוּ לְכַתְּחִלָּה. אִי הָכִי, אֲפִילּוּ פְּרוּטָה נָמֵי? פַּרְסוֹמֵי מִלְּתָא. אָמַר עוּלָּא: אִי הֲוַאי הָתָם, הֲוָה יָהֵיבְנָא כּוּלְּהוּ לְכֹהֲנִים. אַלְמָא קָסָבַר עוּלָּא: סְתַם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים. מֵיתִיבִי: אֵין עֶבֶד עִבְרִי נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ״. וְאֵין שְׂדֵה הַחֵרֶם נוֹהֶגֶת אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְיָצָא בַּיּוֹבֵל וְשָׁב לַאֲחֻזָּתוֹ״. אֵין בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לֹא יֵצֵא בַּיּוֹבֵל״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַי אוֹמֵר: אֵין שְׂדֵה חֲרָמִין נוֹהֲגִין אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְהָיָה הַשָּׂדֶה בְּצֵאתוֹ בַיּוֹבֵל קֹדֶשׁ לַה׳ כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם״. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: אֵין גֵּר תּוֹשָׁב נוֹהֵג אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהַיּוֹבֵל נוֹהֵג. אָמַר רַב בִּיבִי: מַאי טַעְמָא? אַתְיָא ״טוֹב״ ״טוֹב״, כְּתִיב הָכָא: ״כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ״, וּכְתִיב הָתָם: ״בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ״! לָא קַשְׁיָא: הָא בִּמְקַרְקְעֵי, הָא בְּמִטַּלְטְלֵי. וְהָא מַעֲשֶׂה דְּפוּמְבְּדִיתָא בִּמְקַרְקְעֵי נָמֵי הֲוָה! מְקַרְקְעֵי דְּחוּצָה לָאָרֶץ כְּמִטַּלְטְלֵי דְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דָּמֵי. מַתְנִי׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״תַּקְדִּישׁ״, וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר ״לֹא יַקְדִּישׁ״. אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״תַּקְדִּישׁ״ — שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא יַקְדִּישׁ״, אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר ״לֹא יַקְדִּישׁ״ — שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״תַּקְדִּישׁ״. הָא כֵּיצַד? מַקְדִּישׁוֹ אַתָּה הֶקְדֵּשׁ עִלּוּי, וְאִי אַתָּה מַקְדִּישׁוֹ הֶקְדֵּשׁ מִזְבֵּחַ. גּמ׳, וְרַבָּנַן: ״אַל תַּקְדִּישׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְלָאו, ״תַּקְדִּישׁ״ מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא: מִנַּיִן לְנוֹלַד בְּכוֹר בְּעֶדְרוֹ שֶׁמִּצְוָה לְהַקְדִּישׁוֹ? שֶׁנֶּאֱמַר: ״הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ״. וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אִי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ, לָא קָדֵישׁ? קְדוּשָּׁתוֹ מֵרֶחֶם הוּא, וְכֵיוָן דְּכִי לָא מַקְדֵּישׁ לֵיהּ קָדוֹשׁ, לָא צְרִיךְ לְאַקְדּוֹשֵׁיהּ. הֲדַרַן עֲלָךְ הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ.

גמ' הרי הן כהקדש - ויש בהן מעילה: הרי הן כחולין - כשאר ממונו של כהן: בשלמא רבנן - דמתניתין מפרשי טעמא וקרא דרבי יהודה כדקתני א"כ למה נאמר כל חרם כו': שהקדיש שדה חרמו - שדה שהחרים ישראל והגיע לחלק כהן שדה שלא יאמר הואיל וכשיגיע יובל אם לא אפדנה אני מיד גזבר ויגאלנה אחר תתחלק לכהנים ביובל כדין מקדיש שדה אחוזה דהא שדה חרם לגבי כהן אחוזה היא כדכתיב כשדה החרם לכהן תהיה אחוזתו ועכשיו שאני מוחזק בה תהא שלי שהרי דין הוא בשל אחרים אני זוכה אם היה ישראל מקדיש שדה אחוזתו כשיגיע יובל תתחלק לי בשל עצמי לא כל שכן: תלמוד לומר כשדה החרם כו' - דהאי קרא במקדיש שדה אחוזה כתיב: מה למדנו משדה החרם - על שדה אחוזה כו' מה שדה אחוזה שהקדיש ישראל וגאלה אחד מן הכהנים תצא מידו ביובל ותתחלק לכל בני המשמר כדאמר בפירקין דלעיל אחוזתו שלו ואין זו שלו אף שדה חרמו כו': סבר לה כרבי ישמעאל - דמפיק לה במתניתין מיקדיש ואל תקדיש: הלכה כר' יהודה בן בתירא - דסתם חרמים לבדק הבית: ברייתא איפכא תניא - דרבנן אמרי לבדק הבית ורבי יהודה לכהנים: רב גמריה גמיר - מרביה דרביה אגמריה דמתני' משבשתא היא: ושדינהו - לד' זוזי בנהרא דהקדש הן לבדק הבית דאי לכהן לית להו פדיון ולכהן בעי מיתבינהו: בזמן הזה - דליכא בית וליכא פסידא אלא איסורא הוא דרביעא עלייהו אפילו לכתחלה נמי: אין עבד עברי נוהג - דאינו נמכר בזמן הזה: ואין שדה אחוזה - דין שדה אחוזה שתהא נגאלת בגירוע אלא אם ירצה הלוקח להחזירה לו בדמים שירצה מחזיר ואם לאו אין כופין אותו וכן דין מקדיש שדה אחוזה בזמן הבית ואין היובל נוהג כגון משגלו שבט ראובן וגד שבטלו היובלות אין נגאלת אלא בשויה: אין בתי ערי חומה נוהגין - דלא כייפינן ליה ללוקח אם בא מוכר לגאלה אפילו בתוך שנה: אין גר תושב נוהג - שיהא ישראל מצווה להחיותו. גר תושב שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ואוכל נבילות: כתיב - בעבד עברי כי טוב לו עמך וכתיב בגר תושב עמך ישב וגו' דלא תסגיר עבד אל אדוניו בגר תושב משתעי דהכי מוקמינן לה במסכת גיטין בפ' השולח גט (דף מה.) וכתיב בתריה עמך ישב בקרבך וגו'. מכל מקום לתרוייהו קשיא דקתני אין שדה חרמים נוהג אלא בזמן יובל: מקרקעי - אין נוהגין כדכתיב בצאתו ביובל כשדה החרם: מתני' כתוב אחד אומר תקדיש - גבי בכור דכתיב כל הבכור [וגו'] תקדיש (דברים טו): וכתוב אחד אומר לא יקדיש - אך בכור אשר יבוכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אותו וגו' (ויקרא כ״ז:כ״ו): הקדש עילוי - להעלותו בדמים ויתן טובת הנאתו לכהן: ואי אתה מקדישו הקדש מזבח - שיהא שם זבח אחר חל עליו: גמ' ורבנן - דנפקא להו הך דרשא (לעיל ערכין כח:) מכל חרם קדש קדשים: אל תקדיש מיבעי ליה ללאו - שאם מתפיסו לשם זבח אחר עובר בלאו: שמצוה להקדישו - לשם בכור ואף על פי שהוא קדוש מאליו: ורבי ישמעאל - אמר לך אי לא מקדיש ליה לא קדיש בתמיה: לא צריך לאקדושיה - ולית ליה לרבי ישמעאל הך דרשא:

שקול ד' זוזי ואחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך - ואם תאמר והא אמר בפרק קמא דע"ז (דף יג. ושם) אין מקדישין ואין מחרימין ואין מעריכין בזמן הזה ואם הקדיש והחרים והעריך בהמה תעקר פירות וכלים ירקבו והכא בזמן הזה איירי כדמסיק הכא ואמאי לא אמרי' ירקבו וצ"ל דדוקא במטלטלין קאמר דירקבו דלא אתי בהו לידי תקלה אם ממתינים עד שירקבו והכא במקרקעי איירי דאם ימתין (לאו) אתי לידי תקלה והכי נמי איתא בסמוך דאמר והא מעשה דפומבדיתא מקרקעי היה: הקדש עלוי - פי' להעלותו בדמים ליתן טובת הנאה לכהן:

ערכין כט.

Navigate the library