Arakhin 27a · Talmud

וְהָכָא קְרָא אַשְׁכֻּחַ וּדְרֻשׁי: לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא ״אִם מִשְּׂדֵה מִקְנָתוֹ אֲשֶׁר לֹא שְׂדֵה אֲחוּזָּתוֹ״, אִי נָמֵי: ״אֲשֶׁר לֹא שְׂדֵה אֲחוּזָּה״, מַאי ״מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ״? שָׂדֶה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה, יָצְתָה זוֹ שֶׁרְאוּיָה לִהְיוֹת שְׂדֵה אֲחוּזָּה. הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם מַקְדִּישִׁין לְעוֹלָם וְכוּ׳. בִּשְׁלָמָא גּוֹאֲלִין אִצְטְרִיךְ, לְאַפּוֹקֵי מִדְּיִשְׂרָאֵל דְּלָא פָּרְקִי אֶלָּא עַד יוֹבֵל, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּם גּוֹאֲלִין לְעוֹלָם. אֶלָּא מַקְדִּישִׁין, מַאי אִירְיָא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי! וְכִי תֵּימָא בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ, הָנִיחָא לִשְׁמוּאֵל דְּאָמַר: ״בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל עַצְמָהּ לָא קָדְשָׁה״, קָא מַשְׁמַע לַן דְּכֹהֲנִים וּלְוִיִּם מַקְדִּישִׁין לְעוֹלָם, אֶלָּא לְרַב, מַאי אִירְיָא כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם? אֲפִילּוּ יִשְׂרָאֵל נָמֵי! וּלְטַעְמָיךְ, בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל לְמָה לִי? אֶלָּא, אַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״לִפְנֵי הַיּוֹבֵל וּלְאַחַר הַיּוֹבֵל״, תְּנָא סֵיפָא נָמֵי ״בֵּין לְאַחַר הַיּוֹבֵל בֵּין לִפְנֵי הַיּוֹבֵל״. וְאַיְּידֵי דִּתְנָא רֵישָׁא ״אֵין מַקְדִּישִׁין וְלֹא גּוֹאֲלִין״, תְּנָא נָמֵי סֵיפָא ״מַקְדִּישִׁין וְגוֹאֲלִין״. הֲדַרַן עֲלָךְ אֵין מַקְדִּישִׁין. הַמַּקְדִּישׁ אֶת שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה שֶׁאֵין הַיּוֹבֵל, אוֹמֵר לוֹ: ״פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן״, שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ, וְכׇל אָדָם אֵין נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ מִפְּנֵי רָעָתָהּ, אָמְרוּ לוֹ: פְּתַח אַתָּה רִאשׁוֹן. אָמַר: הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּאִיסָּר. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: לֹא אָמַר זֶה ״בְּאִיסָּר״, אֶלָּא ״בְּבֵיצָה״, שֶׁהֶקְדֵּשׁ נִפְדֶּה בְּכֶסֶף וּבְשָׁוֶה כֶּסֶף, אָמַר לוֹ: ״הִגַּעְתִּיךָ״, נִמְצָא מַפְסִיד אִיסָּר וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו. גְּמָ׳ הַמַּקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ בְּשָׁעָה כּוּ׳. אוֹמְרִין? וְהָתַנְיָא כּוֹפִין! מַאי ״אוֹמְרִין״ נָמֵי? כּוֹפִין. וְאִיבָּעֵית אֵימָא: מֵעִיקָּרָא אוֹמְרִין, אִי צָאֵית — צָאֵית, וְאִי לָא — כּוֹפִין. שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ וְכוּ׳. מַאי אִירְיָא שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ? תִּיפּוֹק לֵיהּ דְּאַיְּידֵי דַּחֲבִיבָה עֲלֵיהּ טָפֵי וּפָרֵיק לַהּ! וְעוֹד, מִצְוַת גְּאוּלָּה בָּאָדוֹן! חֲדָא וְעוֹד קָאָמַר, חֲדָא: דְּאַיְּידֵי דַּחֲבִיבָה עֲלֵיהּ טָפֵי וּפָרֵיק לַהּ, וְעוֹד: מִצְוַת גְּאוּלָּה בָּאָדוֹן הִיא, וְעוֹד: שֶׁהַבְּעָלִים נוֹתְנִין חוֹמֶשׁ כּוּ׳. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהִקְדִּישׁ שָׂדֵהוּ וְכוּ׳. לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי, דְּרַבִּי יוֹסֵי סָבַר: שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף, וְרַבָּנַן סָבְרִי: שָׁוֶה כֶּסֶף אֵינוֹ כְּכֶסֶף. וְהָא קַיְימָא לַן, דְּשָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף! דְּכוּלֵּי עָלְמָא שָׁוֶה כֶּסֶף כְּכֶסֶף, וְהָכָא בְּפוֹדִין בְּדָבָר שֶׁאֵין בְּחוּמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה קָמִיפַּלְגִי. תַּנָּא קַמָּא סָבַר: אִיסָּר, דְּאִיכָּא בְּחוּמְשׁוֹ שָׁוֶה פְּרוּטָה — פָּרְקִינַן, וְרַבִּי יוֹסֵי: כְּבֵיצָה נָמֵי פָּרְקִינַן. אָמַר לוֹ: ״הִגַּעְתִּיךָ״, נִמְצָא מַפְסִיד אִיסָּר וְשָׂדֵהוּ לְפָנָיו. סְתָמָא כְּרַבָּנַן. מַתְנִי׳ אָמַר אֶחָד: ״הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשֶׂר סְלָעִים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּעֶשְׂרִים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בִּשְׁלֹשִׁים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בְּאַרְבָּעִים״, וְאֶחָד אוֹמֵר: ״בַּחֲמִשִּׁים״. חָזַר בּוֹ שֶׁל חֲמִשִּׁים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל אַרְבָּעִים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר. חָזַר בּוֹ שֶׁל שְׁלֹשִׁים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשְׂרִים — מְמַשְׁכְּנִין מִנְּכָסָיו עַד עֶשֶׂר, חָזַר בּוֹ שֶׁל עֶשֶׂר — מוֹכְרִין אוֹתוֹ בְּשׇׁוְויוֹ, וְנִפְרָעִין מִשֶּׁל עֶשֶׂר אֶת הַמּוֹתָר. הַבְּעָלִים אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים, וְכׇל אָדָם אוֹמְרִים בְּעֶשְׂרִים — הַבְּעָלִים קוֹדְמִין, מִפְּנֵי שֶׁהֵם מוֹסִיפִין חוֹמֶשׁ. אָמַר אֶחָד: ״הֲרֵי הִיא שֶׁלִּי בְּעֶשְׂרִים וְאַחַת״ —

והכא קרא אחרינא אשכח ודרוש - דהקדישה ואח"כ מת אביו תיהוי אחוזה דאל"כ דלא רבי לן קרא אלא מת אביו ואח"כ הקדישה ניכתוב קרא אשר לא אחוזתו ומתרביא הא דר' מאיר דדריש יצתה זו שהיא כבר אחוזה: משדה למה לי - ש"מ לכדאמרינן למדרש הקדישה ואח"כ מת אביו: יצתה זו - שבשעת הקדש היתה ראויה להיות שדה אחוזה: אפי' ישראל נמי - דהא תניא בריש פירקין (ערכין דף כד.) מקדישין לפני היובל וכו' (ואי משום דקתני מתני' אין מקדישין פחות משתי שנים לפני היובל הא אוקימנא (שם) דעצה טובה קמ״ל): הניחא לשמואל דאמר - גבי ישראל לא קדשה אצטריך לאשמועי' דגבי כהנים קדשה: אלא לרב - ליכא למימר הכי דמהיכא תיתי לן מקראי: איידי דתנא רישא - ישראל תנא סיפא גבי לוים: מתני' המקדיש שדהו בשעה שאין היובל - בזמן שאין היובל נוהג: פתח אתה ראשון - בכמה אתה רוצה לפדותה ומפני ריוח של הקדש שואלין לו תחלה: שהבעלים נותנין חומש - ולהכי נקט בשעה שאין היובל נוהג דבזמן שנוהג אין צריך לשואלו בכמה תפדנה שהרי דמיה קצובין בית כור בנ' סלע ובשדה אחוזה קא מיירי ובזמן שאין יובל נוהג נפדית בשוייה כדתניא בשילהי פירקין אין שדה אחוזה נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג: מפני רעתה - שהיתה יציאתה מרובה על השבח: לא אמר זה באיסר אלא - הרי היא שלי בביצה שהקדש נפדה בכסף ובשוה כסף: אמר לו - הגזבר: הגעתיך - הרי היא שלך: גמ' והתניא כופין - את הבעלים לפתוח ראשון: דמצות גאולה באדון - בפ"ק דבכורות (דף יג.): טפי ופריק לה - מוסיף ופודה יותר משאר אדם: מצות גאולה באדון - דכתיב ואם לא יגאל ונמכר בערכך אלמא מצות גאולה קודמת למכירה: והא קי"ל שוה כסף ככסף - דאמרי' בבבא קמא (דף ז.) ישיב לרבות שוה כסף אפי' סובין: הך סתמא - דקתני מפסיד איסר ולא קתני נמצא מפסיד ביצה רבנן היא ולא רבי יוסי: מתני' ממשכנין מנכסיו עשר סלעים - נמצא ביד גזבר עשרים וכן שלשים יתן שלשים הרי חמשים: אמר אחד הרי היא שלי בכ"א - לאחר שאמרו בעלים בעשרים:

מתני' המקדיש שדהו בשעה שאין היובל נוהג - פירוש בזמן שאין היובל נוהג דאז הוא נפדה בשוייו ויש בו ריוח להקדש לפתוח תחלה הבעלים מפני החומש אבל בזמן שהיובל נוהג הוא נפדה לפי זרעו בנ' סלעים בית זרע חומר שעורים ובשדה אחוזה מיירי ובזמן הבית מיירי דאיכא רווחא להקדש דאי שלא בזמן הבית מחללו אם ירצה אפי' לכתחלה על שוה פרוטה לפי שאין בו ריוח להקדש דלאיבוד אזיל כדאיתא לקמן בסוף פירקין (ערכין דף כט.) ההוא דאחרים לנכסיה אתא לקמיה דרב יהודה א"ל שקול ד' זוזי אחיל עלייהו ושדינהו בנהרא ולישתרי לך וא"ת היאך נמצא בזמן שאין היובל בזמן הבית י"ל בזמן שגלו ישראל דבעינן כל יושביה עליה: אמר ר' יוסי כו' - תימה איך היה זה המעשה בימי ר' יוסי והלא ר' יוסי לא היה בזמן הבית ואם כן לא הוצרך לפתוח תחילה בבעלים וי"ל דפליג על פי הקבלה ע"פ שאירע בזמן הבית א"נ אפי' שלא בזמן הבית גאולה בבעלים תחילה כדכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ז) אם לא יגאל ונמכר: מאי אומרין כופין - וא"ת מ"ש דצריך כפיה הכא טפי מכל הני דתנן בסוף פ"ק דבכורות (דף יג.) מצות פדייה קודמת למצות עריפה מצות יעידה קודמת למצות פדייה מצות ייבום קודמת למצות חליצה מצות גאולה באדון קודמת (למצות) לכל אדם ומפיק כולהו מקראי התם ולא אשכחן כפייה כי אם בזה וי"ל דשאני הכא דיכול לבא לידי תקלה אם יהנו העולם ממנה: רבי יוסי סבר בכביצה נמי פרקינן - ובפ' הזהב (ב"מ דף נג:) איכא פלוגתא איכא מ"ד בו ובחומשו ואיכא מאן דאמר בו אע"ג שאין בחומשו ונראה דכביצה היינו שוה פרוטה:

ערכין כז.

Navigate the library